שבועיים חלפו מתחילת הפלייאוף, וכרגיל, מביא איתו הסיבוב הראשון שני סוגים עיקריים של סיפורים - כאלה הקשורים לרגעי קסם שברור שייעלמו הכי מאוחר בסיבוב הבא, לצד כאלה שעשויים להתברר כרלוונטיים למאבק האליפות. הסיבוב הראשון של 2010 סיפק סיפור אחד גדול מכל סוג: זה של מילווקי הוא מהסוג הראשון, זה של סן אנטוניו מהשני. הפעם נשאיר את האנדרדוגית המדהימה בצד כדי לשאול את הקושייה הקבועה של השנים האחרונות, ואתם כבר בטח יודעים מה היא: עד כמה צריך לקחת את סן אנטוניו ברצינות?
קיצור תולדות העונה של הספרס, לפני שנצלול פנימה: בקיץ הם הביאו את ריצ'ארד ג'פרסון ונראו כמו קונטנדרים לכל דבר. עם פתיחת העונה התברר ששלושת הגדולים זקנים ו/או פצועים מדי; טוני פארקר בקושי תפקד במהלך העונה, מאנו ג'ינובילי נראה גמור בחצי הראשון של העונה וטים דאנקן דעך בשני. ג'פרסון עצמו הפך לעוד שחקן משלים בינוני והקבוצה של גרג פופוביץ' דשדשה במרכז הטבלה, כאשר בשלב מסוים אפילו כניסה לפלייאוף היתה בגדר ספק. נקודות האור הבודדות היו הצעירים ג'ורג' היל ודוואן בלייר, שנראו, וכמובן שעדיין נראים כמו שחקנים עם עתיד מבטיח בליגה. כהרגלה בקודש, בחצי השני סן אנטוניו ביצעה קפיצת מדרגה בניצוחו של ג'ינובילי, אבל לא מעט פרשנים הרגישו שזה מעט מדי ומאוחר מדי. זה הספיק למקום השביעי במערב ולדרבי מול דאלאס החזקה בסיבוב הראשון. אחרי הנצחון הטרי והמרשים בסדרה הנ"ל, דבר אחד ברור: הספרס האלה הם סיפור אחר לגמרי.
ורק השיטה לא הזדקנה
הנתון הבולט של הסדרה מול דאלאס הוא שיותר מתמיד, סן אנטוניו היא לא קבוצה של אף שחקן בודד. לא דאנקן, לא ג'ינובילי, בטח לא פארקר שחזר לאחרונה מפציעה ועולה מהספסל. בעוד שבסיום העונה הרגילה מאנו סחב את הקבוצה על הגב, בסיבוב הראשון הוא היה רק עוד שחקן חשוב. המשחק היחיד אותו הארגנטינאי סיים כקלע המוביל של הספרס היה השישי, לפניו החזיקו בתואר דאנקן (בשלושת הראשונים), ג'ורג' היל ופארקר. גם ג'פרסון נתן שני משחקים טובים ואנטוניו מקדייס הוותיק בא לעבודה כל משחק. השישייה הזאת התחלקה בנטל באופן שוויוני, יותר מכל קבוצה אחרת בסיבוב הראשון.
פרט לכך שהכוכבים לא בשיאם ושחקני המשנה טובים יותר ויכולים לקחת על עצמם יותר, כלום לא השתנה בקבוצה של פופוביץ'; המשחק עדיין מתבסס על הנעת כדור וקבלת החלטות מצוינת, כל שחקן עדיין יודע בדיוק מה הוא מסוגל ומה לא, ובמאני טיים הזריקות מבחוץ נכנסות לכולם. קשה מאוד לשמור על קבוצה עם כל כך הרבה כלים התקפיים שמשחקים בהרמוניה ולמשך לא מעט דקות, זה בדיוק מה שקורה אצל הספרס.
גם בהגנה מעט מאוד השתנה. פופוביץ' תמיד התבסס על היכולת של השומרים שלו להתמודד לבד מול כוכבי היריבה וכך שאר השחקנים נשארים צמודים לשחקני המשנה ומנטרלים אותם. למרות שהספרס הרבה פחות טובים הגנתית מבעבר - ברוס בואן כבר לא נמצא ודאנקן רחוק מהנוכחות ההגנתית של פעם - מול דאלאס סן אנטוניו נתנה סדרה הגנתית נפלאה ועצרה את אחת ההתקפות הטובות והמגוונות בליגה. למרות שלא היה לפופוביץ' שומר קלאסי לדירק נוביצקי וגם לא לקארון באטלר, הוא העדיף לבלוע את ההצגות שלהם ולדאוג שהמאבס לא יקבלו כלום מאף אחד אחר: ג'ייסון טרי היה חלש (12 נקודות ב-37 אחוז מהשדה), ג'ייסון קיד לא ממש הופיע (8 נקודות ב-30 אחוז מהשדה), שון מריון לא הורגש (8.7 נקודות ב-40 אחוז מהשדה) והסנטרים לא תרמו כלום. בקיצור, השיטה עבדה: בארבעה מששת המשחקים דאלאס לא עברה את גבול 90 הנקודות. קשה מאוד לנצח ככה סדרה.
התגלית של הספרס, ואחת התגליות הבולטות של הפלייאוף עד כה, היא ג'ורג' היל. מול דאלאס לא היו שלושת הגדולים, היו ארבעה. בשלושת משחקי הבית - שלושה נצחונות קשים - היל היה מצוין, כולל בדקות החשובות ביותר; הוא קלע שלשות באחוזים נפלאים וידע גם להגיע לטבעת; בהגנה הוא טוב יותר מפארקר והוא מייצר בעיית מאץ'-אפ כמעט לכל יריבה. במשפט אחד, ג'ורג' היל הפך בשבועיים האלה להבטחה ענקית, לעוד תוצר מוצלח של דראפט 2008 הנפלא ולגנבה נוספת של אר סי ביופורד, שבחר בו במקום ה-26 באותו דראפט.
חיים את הדרים
ואחרי שסיימנו לגלות, הגיע העת לשאול שאלה. שאלת מיליון הדולר, למען האמת: האם סן אנטוניו מסוגלת לעשות את הבלתי ייאמן וללכת עד הסוף השנה? ובכן, לא כדאי להתעלם לחלוטין מהאפשרות. אחת העלילות האהובות על האמריקאים היא עלילת הקאמבק - גיבור העבר שכבר הוספד חוזר לעוד קמפיין אחד גדול ומוכיח לכל הילדים את משמעות הנסיון. הצלחה נוספת בפלייאוף יכולה ליצור מומנטום, לסחוף את הקהל לסיפור הרומנטי ולייצר דברים שכרגע לא נראים הגיוניים.
ואם באגדות עסקינן, קשה שלא לחשוב על הדמיון לסיטואציה של יוסטון מודל 1995- קבוצה שהתקשתה בעונה הרגילה, סיימה במקום השישי במערב ועברה ארבע סדרות בלי יתרון ביתיות. גם הרוקטס אז התבססו על הול אוף פיימרס בשלהי הקריירה, בדמות האקים אולג'וואן וקלייד דרקסלר, ושני צעירים שאז עוד לא ידעו כמה גדולים הם הולכים להיות - סם קאסל ורוברט הורי.
ב-95' יוסטון ניצלה סיטואציה בה לא הייתה ב-NBA קבוצת על (מכתבי תודה אפשר לשלוח למייקל ג'ורדן, שיצא להפוגה קלה). סיטואציה דומה מתרחשת כרגע במערב. הלייקרס לא נראים טוב, דאלאס כבר בחוץ וגם דנבר בדרך, יוטה ופיניקס הן קבוצות טובות אבל לא מצוינות. האפשרות שהספרס ייצאו מתוך החבורה הזאת ויגיעו עד לגמר הופכת לריאלית לחלוטין עם כל יום שעובר. הם לא פחות מוכשרים ועמוקים מאף אחת מהקבוצות האלה, יש להם יותר נסיון מרובן והם בכושר הרבה יותר טוב מהלייקרס בחודשיים האחרונים.
בקצה מערב
הנוכחות של ארבעה שחקני חוץ שמייצרים נקודות הופכת את סן אנטוניו לבעייתית במיוחד עבור פיניקס שתחכה לה בסיבוב הבא והלייקרס, שעשויים לחכות להם בגמר המערב. ברוס בואן אולי חסר בהגנה, אבל בהתקפה הוא אפשר לפיניקס וללייקרס להחביא את סטיב נאש ודרק פישר. השנה לא תהיה אופציה כזאת והם ייאלצו לשמור על פארקר, היל, ג'ינובילי או ג'פרסון - כל אחד מהם יכול להפוך למיס-מאץ' שמכריע סדרה. זאת לא נקודה שכדאי לזלזל בה.
ובכל זאת, בסופו של דבר היכולת של הספרס להתקדם תהיה תלויה בכושר של הסופרסטארים שלה. ג'ינובילי שיחק מול דאלאס עם אף שבור והיה פחות אפקטיבי מאשר בסוף העונה הרגילה, דאנקן נתן משחקים גדולים ונעלם באחרים, פארקר משחק בכ-70 אחוז יכולת. מתישהו הם יצטרכו לתת יותר, למרות שלא בטוח שכבר בסיבוב הבא.
עד כה התייחסתי למערב. אבל אם סיפורי אגדות, אז בואו נלך עד הסוף. אם סן אנטוניו תעשה את הבלתי ייאמן ותגיע לגמר הליגה, זו כבר תהיה אפיזודה אחרת לגמרי. קליבלנד ואורלנדו נראות כרגע טוב בהרבה מכל קבוצה במערב ולא בטוח לפופוביץ' יהיו כלים להתמודד מולן. אם הספרס יפגשו את לברון בגמר זה יכול אפילו להגיע להיפוך של גמר 2007, אז סן אנטוניו ניצחה בארבעה משחקים. אין להם איך לעצור את קינג ג'יימס ובהגנה של קליבלנד אין חורים שאפשר לנצל. מצד שני, לגמרים לעתים יש חוקים משלהם, ואם סן אנטוניו תגיע לשם מול קבוצה הרבה פחות מנוסה קיים סיכוי שהיא תצליח להלחיץ את יריבתה מספיק כדי להכניס אותה למשבר.
בקליפת אגוז, חולשת המערב הופכת את האפשרות של סן אנטוניו להגיע עד הגמר לריאלית. היא בוודאי פייבוריטית מול פיניקס ויש לה כלים להתמודד גם מול הלייקרס במצבה הנוכחי. הגמר, כאמור, יהיה סיפור אחר לגמרי, והכלי העיקרי של סן אנטוניו להצליח בו עתיד להיות פסיכולוגי ולא מקצועי. אך לשם הדרך עוד ארוכה. בינתיים, גרג פופוביץ' וחניכיו עסוקים בשאלה מהותית ופרקטית פי כמה: מי ירביץ לסטיב נאש כשברוס בואן ורוברט הורי כבר לא נמצאים?
