פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        העולם האמיתי

        כעת כבר קשה להעלים עין: הלייקרס הנוכחיים סובלים מבעיות מכריעות. כותבי וואלה! ספורט על הסוגיות הבוערות בפלייאוף

        נכון לרגע זה, דרון וויליאמס הוא הרכז הטוב בליגה

        מתי ברסקי:

        אגדה. קל לשכוח מכריס פול בעקבות פציעותיו העונה והישגיה המאכזבים של ניו אורלינס מזה שנתיים. אומנם משמח לראות את דרון, האנדרדוג מבין השניים, מקבל את הכבוד הראוי לו ואכן, כפליימייקר, הוא לא נופל במאומה מפול, ובפלייאוף הוא מעלה הילוך ביכולת הקליעה שלו ומשחק כמו סופרסטאר אמיתי. היתרון הפיזי של דרון מאפשר לו לשמור טוב יותר רכזים כמו בילאפס, שחגג מול פול אשתקד, אלא ש-CP3 חבר בפורום "השביעייה" של השחקנים הטובים בליגה, לצד: בריאנט, דוראנט, הווארד, ווייד, לברון ונוביצקי (הרשימה לפי סדר הא-ב). אפילו אם נשים בצד את היתרון של יוטה על ההורנטס מבחינת סגל ומאמן – בחיאת: נותנים לכם לבנות קבוצה מאפס, תתחילו מדרון וויליאמס או כריס פול?

        עומר דיקמן:

        תלוי איך קוראים את זה. אם השאלה מתייחסת לכושרו של וויליאמס עד כה בפלייאוף הנוכחי אז התשובה היא כן – דרון הוא השחקן הטוב ביותר שמאייש את עמדת הפוינט גארד בפוסט סיזן, וכנראה שמאז פגרת האולסטאר, והוא מצליח להוביל קבוצה חבולה ופצועה להישג מרשים למרות שאף אחד משותפיו למסע לא שומט את לסתות הצופים. ברגעים בהם דרון טוב, כמו בסדרה מול דנבר בעלת ההגנה הבזיונית, הוא נראה כמו שחקן שיכול לעשות ככל העולה על רוחו מבלי שלאף אחד יהיה מה לומר בנידון. אבל, אם השאלה מתייחסת ליכולותיו של דרון וויליאמס בתור רכז בהשוואה לרכזי העלית האחרים (ע"ע פול ונאש), התשובה היא לא. מבין השלושה פול הוא השחקן השלם ביותר, אם נתעלם מעונת הפציעות האחרונה. פול הוא היחיד מבין שלושתם שמביא למשחק גם יכולת הגנתית משובחת (נהוג ללעוג להגנה של נאש, אבל האמת היא שדרון הוא חור לא קטן בעצמו), יכולת שליטה יוצאת דופן על קצב המשחק, ויחס אסיסטים-איבודים טוב בהרבה. אפילו בהשוואה בין דרון לנאש אני מתקשה לתת את הבכורה לדרון שכן כישוריו של נאש כרכז קלאסי (ראיית משחק, יכולת מסירה, קליעה מבחוץ) עולות לאין שיעור על אלו של דרון. אז כן, דרון הוא הרכז הטוב ביותר במשחק כרגע, אולם אם אני מקים קבוצה חדשה מאפס, אני בוחר את פול לפניו בלי לחשוב פעמיים.

        אסף רביץ:

        אגדה. שלא תבינו לא נכון, מבחינתי דרון הוא לא רק הפוינט גארד המוביל של הסיבוב הראשון אלא השחקן המצטיין בפלייאוף עד כה. הוא מופיע לכל משחק, משלב בין יצירת נקודות לניהול משחק מושלם ודאג לנצחון החוץ הקריטי בזכות שלשה גדולה. הוא מנצח את צ'ונסי בילאפס בנוק-אאוט משחק אחרי משחק וזה לא עניין של מה בכך. אז למה לא להכתיר אותו לרכז הטוב ביקום? כי עדיין יש לו יריב מיתולוגי. אני לא חושב שצריך לשכוח את כריס פול רק בגלל עונה עמוסת פציעות והפרנצ'ייז המתפרק שלצערו בחר בו. אם תתנו לי לבחור סביב מי מהם לבנות קבוצה לעשור הקרוב, CP3 עדיין מנצח בנקודות. אבל עוד כמה פציעות של פול או הצגות פלייאוף של דרון, וגם זה עשוי להשתנות.

        הלייקרס הם עדיין הפייבוריטים הברורים במערב

        מתי ברסקי:

        אגדה. במערב הכה תחרותי ומאוזן, היתרון היחידי של הלייקרס כרגע הוא יתרון הביתיות. אבל שתי הטקסניות, שלהערכתי מהדרבי ביניהן תצא יריבתה של הלייקרס בגמר, מסתדרות היטב גם בחוץ. למעשה, נראה כי סוגיית הבית-חוץ מהותית יותר עבור הלייקרס עצמם, ובשלבים הבאים הם יתמודדו מול קבוצות שיכולות לנצח אותם גם בסטייפלס סנטר ולקחת סדרה לפני המשחק השביעי. מגוון רכזים מצוינים אורבים לדרק פישר מעבר לסיבוב הראשון – ואם ניתן היה להחביא אותו מול ת'אבו ספולושה במשחק מס' 5, בזמן שקובי עצר את ראסל ווסטברוק, הרי שמול מאנו ג'ינובילי, קארון באטלר או ג'ייסון ריצ'ארדסון, זו כבר לא אופציה. ונקנח בקובי. בשני המשחקים הצמודים מול אוקלהומה סיטי, הוא לקח יותר זריקות מגאסול וביינום ביחד, והם קולעים באחוזים של 56-58% בפלייאוף, ובכלל. זאת לא תוכנית משחק חכמה גם אם קובי בריא, על אחת כמה וכמה במצבו הנוכחי.

        עומר דיקמן:

        אגדה. לפני חגיגת הכובעים הצפויה בטוקבקייה, אין לי שום כוונה לאכול כלום אם הלייקרס תצא מהמערב בסופו של דבר. האלופה היא עדיין הקבוצה בעלת הסגל הטוב ביותר, עם המאמן הטוב ביותר, ושתי היריבות הקשות ביותר שיכלה לקבל (דאלאס ודנבר) נראות בדרך לחופשה מוקדמת באי הלוזרים. אבל רק עיוור מוטה, או אוהד של הלייקרס (שתי קבוצות אוכלוסיה שהחיתוך ביניהן הוא סביב 95%) יכול להמשיך לשבת בניחותא בכיסא שלו אחרי שני ההפסדים האחרונים ולהגיד שהכל בשליטה ושאין מה לדאוג, כי הלייקרס, וקחו את זה ממישהו שצפה ב-4 מתוך 5 המשחקים האחרונים, נראים בינוניים למדי.

        אז כן, הנצחון האחרון היה בהחלט תצוגת תכלית מרשימה בשני צידי המגרש, אבל תהיה זו טעות להניח שהאלופה מסוגלת לשלוף את היכולת הזו בכל פעם שמתחשק לה. בעלי הזכרון הארוך מוזמנים לשלוף מהבוידעם את משחקים 2, 3 ו-4, בהם נראה קובי עייף ופצוע, ונרתע קשות ממגע פיזי, להיזכר בגאסול שאוכל מרורים מול ועידת הסנטרים של אוקלהומה סיטי ומסרב לקחת אחריות, בארטסט ואחוזי השדה השליליים, וכמובן באודום וביינום שמשלחת הצלב האדום עדיין מחפשת אחר עקבותיהם. הלייקרס האמיתית, לדעתי, נמצאת איפשהו באמצע, בין הקבוצה הדורסת ממשחק 5, ובין האסופה המגומגמת המתוארת לעיל. בשורה התחתונה אני עדיין חושב שהלייקרס יעלו כפייבוריטים מול כל קבוצה שהיא לא הספרס, אבל אם בתחילת העונה נראה היה שהפלייאוף במערב הולך להיות צפוי יותר מבחירת דראפט גרועה של ג'ורדן, כרגע זה נראה שאם הלייקרס בכל זאת יהיו שם, זה יהיה פחות בזכות, ויותר כברירת מחדל שתקבל בראש מקליבלנד.

        אסף רביץ:

        אגדה. אפילו לזן מאסטר אין מטה קסמים שיכול להפוך סיום עונה מזעזע לפלייאוף איכותי. כל סימני השאלה של הלייקרס לקראת הפלייאוף הופכים בזה אחר זה לבעיות אקוטיות: הספסל הדליל לא תורם כלום, הקליעה מבחוץ לא עובדת, פאו גאסול לא מסוגל להשתלט על משחקים והגנת הפנים רכה מדי. אך מעל כל אלה, הפציעות של קובי בריאנט הן עניין רציני לחלוטין. הוא קולע בפחות מ-40 אחוזים מהשדה וב-72 אחוזים מקו העונשין ובדרך כלל מתקרר תוך 3-4 דקות אחרי כל מנוחה. בנוסף לצרות האחרות, פיל ג'קסון משדר פאניקה כבר בסיבוב הראשון והכימיה בקבוצה נראית רחוקה מזו שהייתה שם בפלייאוף שעבר. המזל היחידי של האלופה הוא שאין כרגע במערב גם אף קבוצה אחרת שנראית חזקה במיוחד, כך שפשוט אין שם פייבוריטיות כרגע.

        פיניקס צריכה להציע לאמארה סטודמאייר חוזה מקסימום בקיץ

        מתי ברסקי:

        עובדה. אומנם השילוב של אופי בעייתי, היסטוריית פציעות ומחסור במנהיגות והגנה, עלול בדיעבד לגרום לחוזה שכזה להיות מעמסה על הקבוצה בעתיד - אבל מה האלטרנטיבה? לתת לאמארה ללכת ללא תמורה? כשליש מקבוצות הליגה יחזיקו במקום פנוי תחת תקרת השכר בקיץ הקרוב, אז תהיו בטוחים שאחת מהן תציע לאמארה חוזה לחמש שנים, 16 מיליון בשנה הראשונה (המקסימום שיוכלו להציע). אמת, הסאנס לא יזכו באליפות עם השלד הנוכחי, אבל גם לעונה כמו זו שהם נתנו עד כה יש משמעות – בעיקר עבור אוהדי הקבוצה. זו תהיה יריקה בפניהם, וגם בפני נאש והיל שבחרו להאריך חוזה בקיץ האחרון, אם לאחר חיסכון בכל כך הרבה בחירות דראפט, הנהלת הקבוצה תתקמצן גם על אמארה.

        עומר דיקמן:

        אגדה. שני סימני שאלה גדולים ונתון סטטיסטי עגום הם המפתחות לשאלה זו, וכולם מצביעים לכיוון אחד – החתמתו של אמארה על חוזה מקסימום ארוך טווח היא הימור שבו מרבית הסיכויים נמצאים בצד המפסיד. סימן השאלה הראשון הוא לגבי יכולתה של פיניקס לבנות סביב אמארה בתור הפנים של המועדון לשנים הבאות, ואלא אם הסאנס מעוניינים בפנים עצלות, ילדותיות וזועפות שמרכיבות משקפיים מטופשות עליהן, אז אמארה נראה כמו מועמד רע לתפקיד. סימן השאלה השני נובע מהעובדה שטרם הוכח מה ערכו של אמארה בעולם ללא נאש. סטודמאייר הוא בהחלט שחקן מוכשר בפני עצמו, אבל אם להסתמך על תקדים שון מריון אז בהחלט יש מקום לדאגה. מצד שני, כרגע זה נראה כאילו נאש צפוי להמשיך בכושרו לפחות עד גיל 45, כך שקשה לדעת. ולקינוח, להלן רשימת חוזי הענק המטופשים שנחתמו בליגה השנים האחרונות: גילברט ארינאס, מייקל רד, טרייסי מקגריידי, ג'רמיין אוניל, רשארד לואיס, זאק רנדולף, וזה, תאמינו לי, רק קצה הקרחון. למעשה, חוזי הענק היחידים שנראים כרגע כמו משהו שקרוב להחזיר את ההשקעה שייכים לקובי, דאנקן, נוביצקי ופול פירס. באיזה משתי הקבוצות נמצאים שחקנים בעלי מבנה אישיות ומבנה עצמות דומה לזה של אמארה? בדיוק.

        אסף רביץ:

        אגדה. זה לא עובד משתי נקודות המבט האפשריות. קודם כל, לאמארה לא מגיע חוזה מקסימום. הוא לא באמת נמצא בליגה של שחקני העילית - הוא יודע בעיקר לייצר נקודות, ההגנה שלו איומה, המספרים שלו מנופחים תודות לקצב של פיניקס ולחיים לצד סטיב נאש ובעיקר, יש סימני שאלה כבדים בכל הנוגע לאופי ולחשק שלו והוא כבר עבר פציעות לא פשוטות שמנעו ממנו לשחק שלוש עונות מלאות ברצף עד כה. הוא לא פרנצ'ייז פלייר שבונים סביבו קבוצה ל-5-6 שנים. כבר ראינו שחקנים פחות טובים מקבלים חוזי מקסימום וראינו שלפעמים זה גם משתלם לקבוצות שמבצעות את המהלך, אבל גם זה לא תופס עם פיניקס - היא לא מועמדת אמיתית לאליפות כרגע ואין לה כלים להפוך לכזו בעתיד הקרוב. עדיף לה להתחיל לחשוב על בנייה מחדש ואת הכסף הגדול לשמור לצעיר שניתן לבנות סביבו קבוצה. יכול להיות שלשיקאגו או מיאמי ישתלם לתת לאמארה חוזה מנופח. לפיניקס, לא.

        בלי תרומה התקפית יציבה ומשמעותית של דוויט הווארד, לאורלנדו אין סיכוי ללכת עד הסוף

        מתי ברסקי:

        עובדה. שארלוט יכלה להרשות לעצמה 18+ עבירות על סופרמן מצד הסנטרים שלה, אבל הכישרון, העומק והגנת המג'יק היו גדולים עליה. למעט מילווקי, היריבות הבאות יהיו מוכשרות יותר ומאידך לא יוכלו להרשות לעצמן כ"כ הרבה עבירות, כך שהווארד יזכה לזרוק, ולשם שינוי לא רק מהעונשין. חלק מהסנטרים שהוא יפגוש בסיבובים הבאים יהיו נחותים ממנו פיזית (אל הורפורד וזאזא פאצ'וליה, קורט תומאס ודן גדזוריץ', אנדרסון ורז'או) וחלקם יהיו כבדים ונחותים ממנו ברמה האתלטית (קנדריק פרקינס וראשיד וואלאס, או שאק ואילגאוסקס) הווארד לא חייב להיות הגו-טו-גאי הראשי באורלנדו - יתרון הקבוצה הוא שיש לה אינסוף נשקים התקפיים להתמקד בהם - אבל הוא יהיה חייב לתקוף את הרחבה כמה שיותר במהלכי פיק אנד רול, ולא להסתפק בתפקיד הגנתי בלבד, סטייל בן וואלאס.

        עומר דיקמן:

        עובדה. ואן גנדי אולי הסתנוור מהסוויפ שאורלנדו דפקו על שארלוט, אבל אני לא. לאורלנדו יש כלים רבים וטובים שיכולים לחפות על היעלמות של דוויט, כגון סגל עבה ומוכשר, הגנה משובחת, וסוללת קלעי החוץ הטובה בליגה, אבל כשאנחנו מדברים על "ללכת עד הסוף", אנחנו מתכוונים בעצם ל"לעבור את קליבלנד", ואורלנדו לא יכולה לעבור את קליבלנד בסדרה בת 7 משחקים מבלי שהווארד יתחיל לעבוד גם בצד הפחות כיפי של המגרש (אתם יודעים, זה שבו מרביצים אותו ושולחים אותו להשפלה מקו העונשין). לאחר ההצגה מהשנה שעברה הפיק דני פרי לקחים והביא את אחד משומרי הווארד הטובים בליגה, הלא הוא שאק קשישא (או שאקשישא). בעונה הסדירה, למעט משחק אחד, זה לא ממש הוכיח את עצמו, כשהווארד הצליח להיות דומיננטי ולסיים עם ממוצע של 21 נקודות בשלושת המפגשים האחרונים של העונה שהסתיימו ב-1:2 למג'יק. אלא שאין דין עונה סדירה כדין פלייאוף, ובפלייאוף הולך מייק בראון לזרוק את כל ארסנל הבשר והשרירים שלו שכולל את שאק, זי, ורז'או והיקסון על מנת למרר את חייו של דוויט ולעצור אותו ללא דאבל טים, אותו דאבל טים מפורסם שהופך את אורלנדו לקבוצת השלשות הטובה בליגה. השמירה הכפולה שמושך הווארד הוא היתרון הגדול ביותר של המג'יק במאץ'-אפ הנ"ל, ובלעדיו, כמו שאמר פול תומאס אנדרסון, זה ייגמר בדם.

        אסף רביץ:

        עובדה. בינתיים זה עובד גם ככה. שארלוט הגיעה מוכנה עם עדר של סנטרים שהצליחו לאמלל את דוויטי ונעזרה גם בסדרת עונשין מחרידה מבחינתו (37 אחוזים מהקו, נדמה לי ששמעתי את בן וואלאס מגחך כרגע) כדי להשאיר אותו על פחות מ-10 נקודות למשחק ובכל זאת צריך לאסוף את הבובקאטס עם יאה. שחקני החוץ של המג'יק הגיעו בכושר קליעה פנטסטי וקלעו בארבעת המשחקים ביחד 45 שלשות, ויחד עם הגנה נהדרת בראשות הדוויט (גג כל חמש ורבע דקות, נתון לא פחות הזוי מאחוזי העונשין) השיגו סוויפ מול מוקש פוטנציאלי. זה אולי יעבוד גם לעוד סדרה אחת, אבל בסופו של דבר תגיע קליבלנד ושם הסיפור יהיה שונה. בלי ההצגות ההתקפיות של הווארד אורלנדו לא הייתה עוברת את הקאבס בעונה שעברה ובטח שלא תעבור אותה השנה, לכן במג'יק צריכים לקוות שמה שהם ראו מול שארלוט זה לא אינדיקציה לכושר ההתקפי של סופרמן בפלייאוף הזה, כי שאקיל יעשה לו חיים קשים לא פחות מאף סנטר בליגה.