בדד אפול

גילי ורמוט קפץ במשחק העונה מהכיתה של הגדולים לכיתה של הענקים, בזכות דבר אחד, משהו שכל שחקן ענק צריך ברזומה, והוא לנצח את המשחק החשוב של העונה גם בערב לא טוב שלו. גם במשחק שבו מיעט להבריק. ורמוט הגיע למשחק העונה כדי לנצח, אבל ניסה לקחת יותר מדי על עצמו. הוא כדרר ואיבד, הוא פרץ ונתקל פתאום בקיר, אבל הוא הרוויח את רגע התהילה שלו בזכות זה שלא נשבר. בזכות זה שלא נכנס למרה שחורה על כך שמאמציו הכבירים לא מניבים פרי. ורמוט עשה בקרית אליעזר את מה שכולם מבקשים ממנו כבר שנים: הוא לקח על עצמו, הוא דרש, הוא תבע, אבל למרות שלא ראה תוצאות מהירות לגישה הזו, הוא המשיך לנסות. על הרוח הזו, הגיע לו להכריע את משחק העונה ולחזור ממנו בתור הגאון הגדול.

משחק העונה הזה לימד שסופסוף אנחנו מקבלים את החבילה השלמה של גילי ורמוט. לא רק הקשר היצירתי, לא רק הילד המחונן, לא רק השחקן החכם, לא רק האיש הלא צפוי – הכל ביחד. לא מפתיע שכל זה קורה כשלושה חודשים לפני שהוא בן 25. לא פעם אנחנו דורשים מילדים מבריקים את כל החבילה בגיל צעיר, מסלול שלא מתאים לכל אחד: יש שחקנים שזה מתפוצץ אצלם לאט יותר. מאור מליקסון (25), למשל, היה צריך לנסוע עד באר שבע כדי להבין מה דורשים ממנו ואיך הוא מספק את זה. גם ורמוט היה צריך את הספסל, את העליות, את הירידות, את המאמנים שלא הבינו אותו ושהוא לא הבין אותם – כדי להתייצב לשחקן שהוא היום. כדי לא להישבר אם לא הולך במשחק העונה, למרות שאתה מרגיש שניסית הכל. ורמוט, כאמור, עוד לא בן 25, והוא רק מתחיל את השיא שלו, שאמור להימשך לפחות עוד ארבע שנים.

בתחילת העשור, כשהביקורת על הדומיננטיות המוגזמת של אבי נמני במכבי תל אביב עוד הייתה במחתרת, התראיין החלוץ ההונגרי פרנץ הורבאט לעיתון "העיר" בתל אביב והסביר את מה שהרבה יותר אנשים מבינים רק היום. הורבאט דיבר, ולא בשפה ישראלית קיצונית, על תכנון התקפות שתמיד חייבות להסתיים אצל הקפטן. על איך כולם נעים למענו ואיך שיטת המשחק עובדת הרבה מאוד בשבילו. עבור הורבאט אלו היו בעיקר תירוצים לכישלונו במדים הצהובים (אז עוד לא דיברו על קללת החלוצים במכבי), אבל עבור מכבי היו בדברים מסרים חשובים שהיא סירבה להפנים.

באותה מידה, אפשר להכיל את התיאורים ההם של הורבאט על תכנית ההתקפה של מכבי תל אביב למען נמני על יניב קטן. למרות השוני הרב בין המקרים, קשה שלא לתמוה מדוע כמעט כל רעיון התקפי בקבוצה חייב לעבור דרכו. קורה שקבוצה תלויה לא מעט ביכולת של שחקן, קורה שהיא מושפעת לא מעט מהכושר הספציפי שלו, אבל זה הרבה מעבר לכך: זה גם קיבעון מחשבתי, זו אפילו במידה מסוימת התרפסות בפני שחקן. וקטן שחקן טוב, שחקן טוב מאוד, אבל לא יכול להיות שהוא יהיה השחקן הגדול היחיד של מכבי חיפה.

בינואר האחרון מכבי חיפה התעקשה להביא חלוץ רכש, למרות ששיחקו אצלה שניים משלושת החלוצים הכי פוריים בליגה. גולסה היה פצוע, בוקולי מקורקע, גדיר לא מספיק יציב, רפאלוב ניפק רק סימני התרוממות ראשונים, אבל חיפה אפילו לא שקלה להביא שחקן שיספק לה רעיון התקפי נוסף על יניב קטן. שחקן בקליבר שלו, גם מתוך ידיעה אישית שיניב קטן, כמו הרבה כוכבים, מתקשה לשמור על רמה אחידה של משחק לאורך עונה שלמה. בעונה שעברה הוא הגיע לשיאו בסיום העונה, אלא שהפעם זה הגיע, מכורח המשימות של מכבי חיפה, בחלק המוקדם יותר. לא שיש שחקני רכש בינואר שיכולים לספק פתרונות כאלה, אבל עצם החיפוש אחר חלוץ מלמד על הבעייתיות.

משחק העונה, בו למכבי חיפה לא היו רעיונות התקפיים כשיניב קטן בירידה, היה רק שיאו של התהליך הלא בריא הזה. ההוצאה של רפאלוב, היחיד שסיכן את השער, הייתה רק סימפטום. המיקום של גולסה בקו ימין, למרות חוסר ההתאמה, היה רק עוד נדבך. במבט לעתיד, מכבי חיפה חייבת עוד שניים- שלושה שחקנים ברמה של קטן, גם כדי שהעול המנטאלי לא ייפול רק עליו וגם כדי ליצור היררכיה הרבה יותר הגיונית. למרות שקטן הוא נכס לפני הכל, בצורת המחשבה הזו מכבי חיפה גם יוצרת תקרה לכוכבים שיכולים לצמוח לידו. היא הולכת ומזכירה את רומא, להבדיל אלפי הבדלות, ששרטטה במשך לא מעט שנים שיטות משחק ותכנית רכש שיתאימו את עצמן לרצונות של טוטי. מכבי חיפה חייבת להיזהר מהמלכודת הזו. בקו שבין החינוך המוגזם של רוני לוי להתכופפות של אלישע לוי בפני קטן, רצוי בשנים הבאות למצוא את שביל הזהב.

שאבי לוזון, יו"ר ההתאחדות, לא הגיע למשחק העונה. ואחרי זה באים בטענות ללואיס פרננדז

לא מובן איך גם אחרי הניצחון של הפועל חיפה, עדיין מדברים רק על העוול שנעשה למכבי חיפה. אם שיטת הקיזוז מקפחת את מכבי חיפה, היא עושה עוול כפול לקבוצות כמו הפועל רמת גן והפועל פתח תקווה, שסיימו את העונה הסדירה עם יתרון מבטיח של תשע ושבע נקודות מהקו האדום, בהתאמה. מכבי חיפה תשרוד עונה בלי אליפות, אבל לא בטוח שיש דרך חזרה מירידת ליגה. מועדונים שחיים על כרעי תרנגולות יכולים לאבד שיווי משקל ממכה כזו, יכולים להיעלם ולא לחזור, בטח כשהיא לא צודקת ולא הוגנת. עכשיו אבי לוזון אומר שהוא הולך להצביע נגד השארת שיטת הקיזוז בעונה הבאה. לפני שהוא משנה את השיטה בצמרת, עליו לעקור אותה מהכרעות התחתית, כי שם באמת העוול הוא בלתי מוסרי.

1. המבחן של לוזון: הנה דרך קטנה לתקן את התחושה הלא נעימה ששיטת הקיזוז הותירה - להכריז מעכשיו על שעה אחידה ותאריך זהה למשחקי הפועל תל אביב ומכבי חיפה. שלושה מחזורים לסיום העונה זה לא מוקדם וגם לא מאוחר מדי.

2. המבחן של אלישע לוי: אם מכבי חיפה תתפרק עכשיו ולא תגיע למשחקי סיום העונה, הכישלון הזה יהיה הרבה יותר גדול ממה שקרה לה מול סכנין או הפועל תל אביב. מותר להפסיד להפועל תל אביב בבית, אבל אסור למועדון ברמה הזו להישבר לגמרי ולהתפרק כשיש עדיין סיכוי גדול לאליפות.

3. המבחן של נמני: לאבי נמני יש הזדמנות חוזרת לצאת עם טעם טוב מהעונה, עם מומנטום בריא לקראת העונה החשובה שמצפה לו. לא רק תוצאה טובה בדרבי ומקל בגלגלים של הפועל תל אביב, אלא גם תוצאה טובה מול מכבי חיפה. מסר לשתי הקבוצות הטובות בארץ, לפיו בעונה הבאה אתן לא תהיו לבד, אבל גם מסר לקבוצה שלך.

נמני, בשורה התחתונה, עמד במשימה שלו: מכבי תל אביב יוצאת לעונה הבאה מעמדת הזינוק אליה כיוונה בתחילת הליגה, אבל לצד זה יש כוכבית. הוא עדיין לא יכול להגיד שצמח כוכב תחתיו. כוכב של ממש. ההוא פרץ, ההוא התקדם, ההוא התייצב, אבל נמני עדיין לא יכול להצביע על שחקן אחד במכבי תל אביב שהפך תחת הדרכתו לכוכב. שחקן שיצא משבלונת החייל בשיטת הרוטציה שלו. לא שזה יכול להתהפך בשני המשחקים הקרובים, אבל למכבי תל אביב יש הזדמנות להרוויח בהם גיבור.