1. אולי אין רמה, אבל יש ליגה. אפילו אם תורידו את הנוסחאות הבנקאיות של לוזון עדיין היה פה משחק עונה; המנצח לוקח הכל. בסטנדרט הזה אנחנו באירופה: נקודה באנגליה ובספרד, שוויון בגרמניה ומי ישמע, בלי הפנצ'ר של רומא אפילו הליגה האיטלקית בשוויון.
2. אם מסתכלים על עשרים השנים האחרונות מדובר היה במפגש בין שני מועדוני הכדורגל היחידים בישראל. בית"ר ירושלים היא הבלחה מדינית-תרבותית. פעם הליכוד בשלטון, פעם הסגידה לביליונר. שם הם לוקחים אליפויות. קבוצת העם. לא פלא שהם מושפלים באירופה. מכבי? מכבי היתה פעם מועדון. נשארה לה תשתית האוהדים ותמיד יש כסף סביבה, אבל לא כל ילד חולם על המדים הצהובים. אם מסתכלים על מכבי כמניה בנקאית, הרי שבשיא כוחו המועדון החליט למכור את עצמו לאיזה סטארט אפ מטורף (תרבותי, נניח), חיבור שריסק את המניה ומאז מנסים להתאושש שם (הסיפור של מכבי והרציקוביץ' מזכיר במקצת את האיחוד בין טיים וורנר לאמריקן אונליין). בקיצור, נשארו הפועל של העשור האחרון, וחיפה של עידן שחר.
3. הגעתי למשחק עם נטייה להעדיף את חיפה. מכבי חיפה של יעקב שחר הוא מועדון אירופאי (ולכן הכישלון המוחלט של באירופה הוא סוף תקופתו של אלישע לוי בחיפה). אין שם סצינות כלכליות וזו קבוצה שלוקחת אליפות בממוצע אחת לשנתיים, פחות או יותר. בשנים שלא היא מתפרקת, בונה מחדש או מחפשת משקיעים. מקסימום? מזרימים עוד צעירים מהנוער ומקדמים מיעוטים.
4. הנטייה לחיפה קשורה גם לאלמנט הבית"רי שבי; מצב נפשי שאינו מאפשר תמיכה באדומים, בלי קשר לנסיבות. אבל האנטי להפועל נובע גם מהתחושה שהיא הפכה לבון-טון. לא רק הפרשנים שסוגדים לגוטמן, אלא בון-טון עירוני: לאהוד את הפועל זה טרנד, טרנד עירוני. להיראות בבלומפילד זה להיראות במועדון הכי שווה בתל אביב. לאהוד את הפועל זה כרטיס כניסה עכשווי לקוליות. אבל הפועל תמיד היתה מכוסה בשכבה תקשורתית-סלבריטאית תומכת. אז מה קרה שלהפועל הנוכחית יש יותר אפיל מקבוצה שמיקי חיימוביץ' אוהדת?
עוד בוואלה!
סר אלי גוטמן
5. ובכן, שני אנשים אחראיים לכך. דרור קשטן הפך את הפועל לקבוצה אירופאית. לא רק הצלחות ביבשת, אלא קבוצה שמשחקת וחושבת באירופאית. אלי גוטמן הוא ממשיך דרך ראוי. הוא הטריף את השחקנים שלו על חוסר מאמץ כל השבוע, הוא שחרר ידיעות סותרות ומעורפלות על דדי בן דיין, השחקנים שלו לא איבדו כדורים בחצי (כמעט בכל התקפה חיפה היתה צריכה לעבור מגרש שלם), הוא הוציא לחיפה את החשק, עקץ והתחיל לבזבז זמן (שני צהובים, ו-45 שניות משחק פעיל מתוך ארבע דקות תוספת הזמן). אם חושבים על כך, גוטמן כל כך מסור למקצוע שלו שהוא היה מוכן לעבור שידוד אישיות בשביל קריירת האימון שלו. פעם חשבתי שהוא יכול היה להיות ואן חאל הישראלי; השנה הזאת, עם טריפל בפוטנציה (דאבל והצלחה באירופה), יכולה להיות הבסיס להפיכתו של גוטמן לגרסה המזרח תיכונית לסר אלכס.
6. האיש השני הוא מושיק תאומים, שהפך את הפועל תל אביב לפרוייקט תרבותי-לאומי. לא רק קייטנות הכדורגל והדגש על החינוך מחוץ למגרש, אלא מהפך כללי באפיל של הפועל. תחשבו על מאות הנשים שמגיעות למשחקי הבית של הפועל (כולל בתו של תאומים). מי שחושב שזה עניין שולי, שיחקור את ההיסטוריה על שירותי הנשים בבלומפילד עד לנחיתתו של תאומים. אם בית"ר עממית, הפועל היא תל אביבית. קשת עמל ונהתנית. ממרחק הזמן אני מגיע למסקנה שכישלון בחירות 96' קשור הרבה פחות ליכולותיו המקצועיות של תאומים, ויותר לתדמיתו של המועמד.
7. חזרה לחיפה. אין איש שיותר מזוהה עם הקבוצה בעשור האחרון מאשר יניב קטן ובכל זאת, אני לא מצליח להיזכר בעונה שבה קטן הוביל את חיפה לאליפות. האליפויות של הקפטן החיפאי בשורות הירוקים הן אליפויות פערים משמעותיים. בפעם היחידה שחיפה נלחמה בעשור הזה על אליפות היא נכשלה נגד מכבי. גם אתמול היא נכשלה. וקטן היה רע אתמול. כמעט כל נגיעה שלו הובילה לאיבוד כדור, אבל זה לא הכל: שפת הגוף והידיים שלו, חוסר היכולת של כוכבים לזרוח לידו, החרם על רפאלוב וההשתלטות על המועדון מראים שיניב קטן גודל והופך למהדורה צפונית של אבי נמני. הגיע הזמן שיעקב שחר ידגים שוב כמה הוא שונה מלוני הרציקוביץ'.