ועכשיו, באריזה חדשה

קיץ 2009. במקום להחתים מחדש את טרבור אריזה, שפרץ במהלך הפלייאוף שהרגע נגמר, תרם רבות לזכיית הלייקרס באליפות ונראה כחלק אינטגרלי מעתיד הקבוצה הצעירה יחסית, הלייקרס בוחרים להביא את רון ארטסט. אריזה, בתגובה, תופס את מקומו של ארטסט ביוסטון וחותם על חוזה זהה לשלו ביוסטון. מה קדם למה – המו"מ של אריזה וסוכנו עם הלייקרס שעלה על שרטון, או התעניינות האלופה בפורוורד המשוגע עוד לפני כן – זה נושא לדיון אחר, רלוונטי פחות. מה שיותר מעניין, בפרספקטיבה של עונה רגילה שלמה וכמה משחקי פוסט-סיזן, זה האם מדובר בשינוי ששיחק לטובת הלייקרס עד כה, וחשוב יותר: מה תהיה השפעתו על המשך הפלייאוף הנוכחי?

הלילה (בין שלישי לרביעי), רון ארטסט והלייקרס חוזרים הביתה אחרי שני הפסדי חוץ מדאיגים לקבוצה הצעירה והנהדרת מאוקלהומה סיטי. עד שנדע האם אנחנו בדרך לסנסציה או לניצחון של האלופה ב-6-7 משחקים, הנה סקירה זריזה על פועלו של ארטסט בסדרה עד כה.

בצד החיובי, ארטסט עושה עבודה די טובה בשמירה על קווין דוראנט, בהתחשב בכך שמדובר במכונת נקודות כמעט בלתי ניתנת לעצירה, במיוחד עבור ארטסט שכבר אינו אתלטי וזריז כמו פעם. דוראנט הפגין במשחקים 1 ו-3 תצוגות של 7-8 סלי שדה מתוך 24 זריקות (בזכות המשחקים הזוגיים אחוזיו הכלליים השתפרו לכדי 38.4%). הוא עדיין הגיע המון לקו העונשין (כעשר פעמים למשחק, הממוצע העונתי שלו), ומאידך זרק 8 שלשות למשחק – בדיוק של 25% בלבד.

בצד השלילי, ארטסט עצמו קולע בסדרה עד כה 7 נקודות בממוצע עם 30% מהשדה, כולל שלוש שלשות בלבד מתוך 23 ניסיונות. מי שחושב כי מדובר במדגם בלתי מייצג של ארבעה משחקים, ובכן, כבר מאז פגרת האולסטאר ירד רון-רון לממוצעים של 1.1 שלשות ב- 28.3%, לעומת ממוצעי 1.4 שלשות ב-35.5% לפני כן, או לעומת אחוזים עונתיים של 38-40% מחוץ לקשת, אשר השיג בשנתיים הקודמות. אגב, טרבור אריזה דייק ב-47.6% מחוץ לקשת בפלייאוף אשתקד. הלאה.

מספרים בצד, כבר עכשיו ניתן לומר שלפחות העונה, החלפת אריזה בארטסט מהווה פגיעה משמעותית בהתקפת הלייקרס. זה לא רק השלשות - ארטסט עוד עשוי להיכנס לזון בהמשך, ואילו אריזה אינו בדיוק קלעי אוטומטי מחוץ לקשת – כי אם העובדה שאריזה הנייד והאתלטי ניצל את נוכחות המשולש קובי-גאסול-ביינום (/למאר אודום), עם תנועה ללא כדור וחיתוכים לכיוון הסל. ארטסט, מנגד, הפך בלייקרס לשחקן סטטי שבעיקר מתמקם בפינות קשת השלוש, ועדיין לומד איך להסתגל להתקפת המשולש, כפי שדווח לאחרונה. יש לארטסט יתרונות התקפיים על אריזה, גם בגילו: הוא מוסר מוכשר (רשם העונה יחס אסיסט-איבוד של 1:2, הטוב בקריירה שלו), מסוגל לייצר לעצמו מצבי קליעה עם הפנים לסל, או לקחת את השומר שלו עם הגב לסל. אבל באותה מידה שארטסט טרם הפנים את התקפת המשולש עד הסוף, כנראה שגם הלייקרס לא יחלו לשחק על יתרונותיו באמצע הפלייאוף. אולי זה יקרה בעונה הבאה, בינתיים נעבור לתחום שבו ארטסט אמור להיות שדרוג על אריזה – הגנה.

החשיבות הגדולה בהגעתו של ארטסט ללייקרס נעוצה, כמובן, בהיותו אחד משומרי החוץ הטובים בליגה. אריזה אומנם זריז ואתלטי יותר, אבל זה עדיין לא הופך אותו לסטופר הגנתי ברמה של רון-רון, או אפילו של קובי. ארטסט בנוי חזק יותר, משחק פיזי וקשוח יותר, ומתמחה בהוצאת סופרסטארים משלוותם א-לה ברוס בואן. בדרכם של הלייקרס לאליפות אשתקד, הם נתקלו רק בסופרסטאר אחד שאינו רכז או סנטר – כרמלו אנתוני. טרבור אריזה התקשה להתמודד עם הפיזיות של מלו, לכן קובי חווה לא מעט דקות של שמירה על הסקורר המגוון. השנה דנבר אומנם ניצחה את הלייקרס שלוש פעמים, אך בהפסדם היחיד, ארטסט כפה על מלו ערב קליעה של 7 מ-19 לצד שמונה איבודים.

למרבה האירוניה, כרגע מסתמן שבדרכה של הלייקרס להגן על התואר, ארטסט לא יפגוש את מלו ואפילו לא את קארון באטלר מדאלאס - שני שחקנים שמולם ארטסט מהווה מאצ'-אפ מצוין, כזה שנוח גם עבור עבור קובי שבהתאמה, יכול לשמור על ארון אפללו או שון מריון. אם יורשה לנו להספיד מוקדם מדי את דנבר, דאלאס ופיניקס, נראה כי דרכה של הלייקרס לגמר הפלייאוף תעבור דרך שתי קבוצות קשוחות במיוחד – יוטה והספרס – אך נטולות סקורר שארטסט בנוי לשמירה עליו (ג'ינובילי בלתי ניתן לעצירה כשהוא חם, כשם שהוא בלתי צפוי לשומר מולו). כאן אנו מגיעים להבדל מהותי בין אריזה לארטסט, מעבר לכישורי התקפה והגנה, זה שלא רק יקבע סופית את כדאיות החלפת הראשון בשני, כי אם זה שעלול להכריע את גורל האליפות כולו: ניחשתם את זה. האופי.

בדרך כלל נוטים לדבר על האופי של רון ארטסט במונחים שליליים, ואכן לא חסרות דוגמאות לכך מן העבר – הקטטה הידועה לשמצה בפאלאס בולטת מעל כולן. גם השנה הוצבו סימני שאלה סביב השתלבותו בלייקרס, ומאידך היה ברור שאם יש מאמן מתאים לארטסט, הרי שזהו פיל ג'קסון שכבר עבד בהצלחה עם משוגעים רבים, ובראשם דניס רודמן. מעניין לציין בהקשר זה כי ג'קסון הגדיר לא מזמן את ארטסט בתור "שה תמים ונאיבי", שפעמים רבות אינו מובן כהלכה ושונה לחלוטין מאותו רודמן, אחד ממושאי הערצתו של ארטסט (הערצה שבין היתר באה לידי ביטוי בתספורותיו המזדמנות).

בכל מקרה, אם לקבוצותיו הקודמות של רון-רון היו סיבות מוצדקות להתלונן על אופיו, נראה שכעת ארטסט נמצא בסיטואציה מושלמת עבורו: הבנה הדדית בינו לבין המאמן, הערכה הדדית בינו לבין כוכב הקבוצה, וגם חברות קרובה עם למאר אודום. באותה מידה, נראה היה כי ארטסט הוא התוספת המושלמת ללייקרס – אפילו במהלך מסע האליפות שלהם, פעמים רבות הקבוצה איבדה פוקוס, התלהבות והתקשתה מול סגנון משחק אגרסיבי מדי. אופיו הקשוח והנלהב של ארטסט תרם רבות לקבוצות בהן שיחק בעבר. הוא הדביק את הקינגס הרכים בחיידק ההגנה והמשיך הלאה כדי להנהיג ביחד עם שיין באטייה את יוסטון נטולת יאו החל מאמצע הסדרה מול הלייקרס אשתקד. אמת, טרבור אריזה הוא שחקן קשוח ואנרגטי בדרכו, אבל עדיין מדובר בבחור צנוע ושקט, לא בדיוק הטיפוס שידביק את שאר הקבוצה בהתלהבותו. ארטסט מסוגל לכך. לרע, אך בהחלט גם לטוב.

הבעיה היא שבדומה להתנהלותו בהתקפה, נראה כי ארטסט לא מנסה לקחת יותר מדי אחריות מכתפיו של קובי גם בכל האמור להובלת הקבוצה. אם הוא יתחיל להיות קולני יותר בהגנה, לא רק כלפי השחקן עליו הוא שומר אלא גם כלפי השומרים לצידו, זה יהיה השלב שבו נתחיל לראות לייקרס אחרת; קבוצה שעדיין פייבוריטית לקחת את המערב, לקראת מפגש מול לברון, פירס או קרטר – מאצ'-אפים שכבר יותר תפורים על גיבורנו, מאצ'-אפים שבשבילם, כך נראה, הוא הגיע. עוד קודם לכן, הוא והלייקרס צריכים לשבור את המומנטום של קווין דוראנט ואוקלהומה סיטי. הצעד הראשון להסרת סימן השאלה מתחיל הלילה.