זהות אבודה

לפני פתיחת עונת 2007/08 החליטה "נייקי" שהדרך הכי טובה לשווק את שחקני מכבי תל אביב ואת נעלי החברה הוא דרך הצגת כוכבי הקבוצה כדמויות גיבורי על מתוך קומיקס. כל שחקן הפך לדמות שרירית בעלת כוחות מיוחדים, סרטונים הופצו באינטרנט, חולצות נמכרו ופוסטרים נתלו. באותה עונה שיחקו במכבי תל אביב ליאור אליהו, טל בורשטיין, עמרי כספי ויותם הלפרין, ארבעה ישראלים בכירים, מוכרים, חלקם כוכבים וחלקם כוכבים בהתהוות, ודרכם, יחד עם דרק שארפ וניקולה וויצ'יץ', היה קל מאוד ל”נייקי” ומכבי תל אביב להגיע לקהל הרחב. הם היו מוכרים, פופולריים, מבטיחים.

במשך שנים הישראלים במכבי תל אביב היו יותר משחקני כדורסל, אלא שגרירים של הכדורסל הישראלי, חלון הראווה של התוצרת המקומית. חלק מהכוכבים צמחו מתוך מכבי כמו מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי או עודד קטש, אך את הצביון הישראלי שלה וחלק מסמליה הגדולים קיבלה מכבי גם מהכוכבים העצומים שהצמיחה לה הליגה. מוטי דניאל הגיע מהפועל חולון, גיא גודס התפתח בהפועל חיפה, נדב הנפלד צמח ברמת השרון. רבים תקפו את מכבי על כך שהיא מייבשת את הליגה בכך שהיא לוקחת מהקבוצות האחרות את מיטב הכישרונות, אולם בעונות האחרונות למכבי אין הרבה מה לקחת. פניני גדל בשורותיה, גרין הוחזר לקדנציה נוספת, ולימונד, כישרון שגדל בנתניה, משחק רק בזירה המקומית. יש בליגה שחקנים שהם פוטנציאל לעתיד כמו גל מקל, יוגב אוחיון ואלישי כדיר, אבל ברור כי צביונה הישראלי של מכבי מושפע לא מעט מאיכות הישראלים שמצמיחות קבוצות הליגה, ומאז שליאור אליהו עבר ליד אליהו בקיץ 2006, הליגה לא הצמיחה אף כוכב גדול.

בגיל 17 עלה ג'מצי לבוגרים של מכבי רמת גן והפך למכונת סלים אימתנית. בגיל 21 בלבד כבר היה למלך הסלים ולמרות יכולת קליעתו המזהירה, רק בגיל 25 מכבי החליטה לפתוח את הקופה ולהחתים את מי שהפך לאחד הקלעים הגדולים בכל הזמנים באירופה. כן, בגיל 25. נכון, בעבר מכבי הייתה קבוצה של יהודים-אמריקאים, זרים ומיקי-מוטי, אבל באותן שנים למכבי היה מאגר שהליגה יצרה עבורה, ובהמשך הצטרפו עוד כוכבים גדולים כמו השמות שהוזכרו לעיל.

"זאת עובדה”, אומר יו”ר בני השרון אלדד אקוניס, “כרגע לא מצליחים לגדל שחקנים ישראלים ברמה לכדורסל הישראלי. כדי ששחקנים כאלה יהיו במכבי הם חייבים להיות שחקנים משמעותיים בקבוצות קטנות. חוץ מאלישי כדיר שאפשר להגדיר אותו בכיר, קשה להגיד שיש עוד שחקנים בשוק הישראלי שמכבי יכולים לבוא ולקחת, כי אין”.

החוק הרוסי מבטיח שני ישראלים על הפרקט בכל זמן נתון. אפשר לומר שהוא פוגע בתוצרת המקומית כי היה אפשר להציב ארבעה ישראלים על הפרקט בכל זמן נתון ואז התוצרת המקומית הייתה זוכה ליותר דקות ומשתפרת, אבל הרמה של הליגה הייתה נמוכה יותר. בסגל הנבחרת יש 12 שחקנים, בליגה יש 12 קבוצות, תאורטית, אם צריכים להיות בליגת העל 24 שחקנים ישראלים על המגרש וכל קבוצה הייתה מחזיקה 3-4 ישראלים טובים, היינו מגיעים לכ-50 שחקנים ברמה גבוהה.

"יש מקום לישראלים להוכיח את עצמם בקבוצות, אלא שאין מספיק ישראלים טובים", אומר המאמן מאיר קמינסקי, “מאגר השחקנים שלנו אף פעם לא היה גדול. אני 40 שנה בכדורסל ושוכחים שהשנים הטובות היו כשהיו מתאזרחים ברמה וזרים שעוזרים לישראלים להתפתח”.

"אם היום הייתי צריך להתחיל הכל, אני לא יודע אם אני עושה את הקריירה שעשיתי עד עכשיו”, אומר עידו קוז'יקרו. "לא יודע אם היו נותנים לי הזדמנות, וגם הפריצה שלי התחילה במזל, בגלל פציעה של שחקנים. הייתי מחליף בגליל, הביאו את יואב ספר והשאירו את ג'יימי ארנולד, שנפצע ונעדר מארבעה משחקים. פתאום נתתי קונצרטים. באנו למלחה ועשיתי על קני וויליאמס ודריק המליטון 19 נקודות ו-14 ריבאונדים, במשחק נגד מכבי ראשון עם ג'ו דאוסן קלעתי 24 ולקחתי 14 ריבאונדים. הם לא ידעו מאיפה זה בא להם”.

לא חסרים ישראלים שהקריירה שלהם נעה בין היותם כוכבים בליגה הלאומית ושחקנים משלימים בליגת העל. מעטים, כמו דרור חג'ג' או שמוליק ברנר, גם מצליחים לתקוע יתד ולהוביל קבוצות בליגה הבכירה. מבט על קבוצות ליגת העל מגלה שבכל קבוצה יש ישראלי או שניים בולטים, בדרך כלל גארדים, ובלא מעט מקרים מדובר בשחקנים משמעותיים בקבוצה. מורן רוט מככב באשקלון, נעימי ואוחיון בירושלים, ברנר בנתניה. מדובר בשחקני ליגה טובים, אבל לא כאלה שיכולים לצמוח מהם כוכבים ברמה אירופית, שחקנים שמכבי יכולה לרכוש ולהפוך אותם לעמוד השדרה שלה.

"יש שני שחקנים בליגה הלאומית, טל פרסלני, ונועם מטלון, שני גארדים של 1.95, יצירתיים, קולעים מכל טווח, אתלטים. למה הם בלאומית? כי כשהם בליגת העל ומתחילים לעשות את המהלכים הווירטואוזים שלהם כמו שקטש עשה בזמנו, אז המאמנים מורידים אותם לספסל”, אומר קוז'יקרו, "זאת בושה וחרפה ששני שחקנים כאלה לא מובילים קבוצות. כשבא זר מארצות הברית ועושה את הדברים האלה, אז נותנים לו חופשי, וכשישראלי עושה את זה שולחים אותו לספסל. יש פה חוסר אמון מטורף בכדורסלן הישראלי מצד המאמנים וגם מצד התקשורת, שמחפשת בהם רק את הרע. קבוצות ומאמנים מחפשים איך לשרוד, ולמה שמאמן ייתן לשחקן צעיר צ'אנס אם הוא יכול לתת לשמונה זרים. יש עליו לחץ כזה שאם הוא מפסיד שניים-שלושה משחקים הוא יכול להתחיל לחפש עבודה חדשה".

"לקבוצות בליגה יש חלק בזה, הן מעדיפות ללכת על דברים בטוחים ולא לתת צ'אנס לצעירים", אומר אקוניס, ומסביר מדוע הקולגות חוששים מהימורים שכאלה. "אני נתתי לדורי אסף ובן רייס הזדמנות להיות שחקנים לגיטימיים בליגת העל, לרוע המזל דורי נפצע, בן רייס בשנה הראשונה שלו ואני מקווה שיהפוך בעתיד לישראלי לגיטימי בליגת העל. להגיד שהקבוצה הצליחה בעקבות הסיפור הזה? כרגע לא הצלחנו, לא כמו בשנים עברו. לקחנו את הסיכון, יש לנו בקבוצה הבוגרת ארבעה שחקני בית שגדלו אצלנו - דורי אסף, תום חבקין, גיא לביא ואורי יצחקי - אז אנחנו הולכים בקו הזה ומנסים לייצר כישרונות, לא תמיד זה מצליח".

"מי שצריך ליגה חזקה זאת לא מכבי, זה אנחנו”, אומר קוזי'קרו, "רביב לימונד הוא גארד ענק, לא פחות כישרוני מקטש, אבל הוא לא משחק באירופה. מי קידם את קטש? וינקו ילובאץ. מי קידם את ליאור אליהו? נוון ספאחיה. גם דושקו איבנוביץ' מאמין בשחקן ישראלי ומכבי לא, כי אם היו מעלים לו שכר, הוא היה נשאר במכבי. המאמנים שלנו לא מאמינים בשחקנים שלנו”.

שחקן ישראלי לא זקוק לכרטיסי טיסה ודירה, אינו צריך להתאקלם במדינה ואינו סובל מגעגועים. אמנם משלמים עליו מסים גבוהים יותר, אבל אין ספק שהוא זול יותר מהזרים שנוחתים פה לשבוע-שבועיים או שנה-שנתיים. אבל הבעיה היא לא רק ריבוי הזרים בקבוצות, מאמנים שלא סומכים על התוצרת המקומית או מאגר לא גדול של שחקנים בליגות הבכירות. הבעיה מתחילה מלמטה, מגיל הילדים והנוער. "במקום לעבוד על יסודות ועל דברים שישפרו את השחקנים בעתיד, קבוצות הנוער עושות סקאוטינג, אימונים טקטיים ועובדים עם וידאו כמו קבוצות של בוגרים. זו קטסטרופה בעיני", אומר קוז'יקרו.

קמינסקי, שזכה לאחרונה באליפות התיכונים עם בית ספר "הריאלי" בחיפה, מכיר את בעיית ההישגיות מקרוב. "בנבחרות האלה לא מחפשים שחקנים עם עתיד, אלא שחקנים עם הווה. בנבחרת הנוער האחרונה רק ארבעה בסגל הרחב היו מעל 2 מטר בטורניר. אחד מתוכם, שון לבנובקי, שחקן שהוא קלעי חוץ בכלל, שיחק בנבחרת הנוער בתור פאוור-פורוורד. למה? כי זה מביא יותר הישגים”.

"אנחנו נופלים בגילאים הצעירים על בחירת השחקנים”, ממשיך קמינסקי. "כשהייתי מאמן נבחרת הנוער ועוזר מאמן העתודה שזכתה במקום השני באליפות אירופה, הדבר הראשון שעשינו - לקחנו את כל הגבוהים מעל 1.95 מטר. נבחרת הנוער שלנו נהדרת, אבל אם יש קרוב ל-11 שחקנים מעל 2 מטר והנבחרת יוצאת עם ארבעה שחקנים בסביבות 2 מטר - משהו דפוק. היא צריכה לצאת עם 7-8 גבוהים. הם הפוטנציאל, לא הנמוכים שהם 1.75-1.80 מטר שטובים עכשיו ולא יוכלו להגיע לכלום”.

בשנים האחרונות איגוד הכדורסל מתיר לבצע העברה אחת ממחלקת נוער אחת לאחרת. המשמעות – הסיכויים של שחקן טוב שגר בבית שאן לעבור למכבי תל אביב, חיפה, גליל, רמת גן או ראשון לציון שיש להן מחלקות נוער טובות, נמוכים. "למה? כי מי שמנהל את הוועדה המקצועית אלה אנשים מקבוצות קטנות שאמרו 'למה שייקחו לי את השחקנים, למה שניתן למכבי תל אביב להיות אלופה או לחיפה להיות בצמרת?'. אז מאפשרים רק העברה אחת בנוער”, אומר קמינסקי. "החוק הזה גורם לשחקנים ברמה גבוהה להישאר במקומות שלא יכולים לעזור להם להתפתח. את המצטיינים העבירו לאקדמיה של איגוד הכדורסל בווינגייט. הביאו לשם 20 שחקנים והפכו את זה לקייטנה. אם השחקן ה-11-12 שלא יכול לקבל הרבה דקות, אבל יש בו פוטנציאל, היה נשאר במכבי רמת גן או מכבי ראשון לציון שם הוא חמישי או רביעי בהיררכיה, זה היה עוזר לו להתפתח. בווינגייט תורמים לשבעת הראשונים והורסים 13 אחרים. אותם שחקנים משחקים רק בווינגייט ולא בקבוצות מהן באו, וככה זה מחליש גם את קבוצות הנוער".

בתחילת העונה עמלו במנהלת ליגת על על לוח שנה מהודר, כשבכל חודש יש תמונה של שחקן מאחת מקבוצות הליגה. סיפור לא פשוט. הזרים מתחלפים, וכדי למצוא ישראלים מוכרים – לאו דווקא כוכבים – נברו בסגלי הקבוצות. בסוף הצליחו לקושש כמה מקומיים מוכרים והדפיסו. זה כבר לא הצביון הישראלי של מכבי וגיבורי העל של "נייקי", אלא ליגה שמפסידה מזה שאין לה פנים שישווקו אותה. מכיוון ששום שינוי לא נראה באופק, לוח השנה של 2010/11 ימשיך להיות כאב ראש עבור אנשי המנהלת. על שיווק נעלים בעזרת גיבורי על מצוירים איש אפילו לא יחשוב.