המחזור שהלך לאיבוד

איך קרה שמחזור 1986 בדראפט ה-NFL לא הוציא אפילו בחירה אחת להיכל התהילה? עידן מסר מתחקה אחרי העונה האבודה

המטאור

בו ג'קסון יכול היה להיכנס בקלות להיכל התהילה, אבל קריירת ה-NFL שלו הסתיימה מוקדם מדי. לאן נעלם דראפט 86? חלק ב'

עידן מסר

"הנר הבהיר פי שניים דולק רק מחצית הזמן"

(פרופסור טיירל (ג'ון טרקל) לרוי באטי (רטגר האוור), "בלייד ראנר", 1982, תסריט: דייוויד פיפלס)

3 באוקטובר, 1999. אצטדיון מייל היי בדנבר מארח את המשחק הרביעי של העונה, כאשר הברונקוס פוגשים את הג'טס. רק כשמונה חודשים קודם לכן נערך באותו מקום ובאותו ליהוק גמר החטיבה, בו ניצח ג'ון אלוויי את ויני טסטוורדי בקרב ראש בראש בין שתי בחירות דראפט מס' 1 משנות השמונים. הקבוצות שעלו כעת על כר הדשא, לעומת זאת, היו ללא שני הק"ב המפורסמים – אלוויי פרש, וטסטוורדי נפצע בתחילת העונה. במקומם ניצבו מאחורי הסנטרים שני שחקנים אפורים כענני סערה בשמי קולורדו, הרוקי בריאן גריסי מדנבר וריק מיירר מהג'טס. שלא במפתיע, התקשו השניים לשחזר את הישגי קודמיהם – ושתי הקבוצות הגיעו למשחק במאזן 3:0 מביך.

עוד בוואלה! NEWS

השפים הטובים בארץ בשיתוף פעולה ייחודי

בשיתוף רשת מלונות דן
לכתבה המלאה
חטיפה אחת הפכה לגורלית. גריסי מול הג'טס (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

היה זה אחד ממשחקיו הגרועים ביותר של גריסי, שסופסל על ידי המאמן שנהאן לאחר שמסר לשלוש חטיפות. מחליפו האפור אף ממנו, וולטר "באבי" בריסטר, לא שיפר את המצב – ומסר לעוד שתיים... הג'טס ניצלו את התצוגה המביכה כדי לנצח 13:21 וסיימו למעשה את העונה של האלופה היוצאת. אך ההפסד לא היה הדבר הגרוע ביותר שאירע במיילהיי באותו יום, רחוק מכך.

משל טרל דייויס

החטיפה הראשונה של גריסי לא הוחזרה אמנם לט"ד, אך במהלך ההחזרה נגרם לדנבר נזק גדול בהרבה משבע נקודות: שחקני ההתקפה מיהרו לסגור על השחקן החוטף – הסייפטי ויקטור גרין - ולמנוע את הט"ד, והשניים הראשונים שהגיעו אליו היו התאקל הימני, מט לפסיס, והכוכב מס' 1 של הקבוצה, הרץ טרל "בוס הוג" דייויס. לפסיס הצליח לתקל את גרין ולהעיף אותו אל מחוץ למגרש, אך במהלך התיקול התנגש התאקל הענקי במלוא כובד משקלו בדייויס, שנפל גם הוא אל מעבר לקו ורגלו הסתבכה בזו של גרין. מלך הריצה והשחקן המצטיין של עונת 98' קרע את הרצועה בברך, וגמר את העונה.

בארבע עונותיו הראשונות השיג דייויס יותר ט"ד מכל רץ אחר בהיסטוריה בתקופה זהה, ויותר יארדים מכל רץ אחר מלבד אריק דיקרסון וארל קמפבל. יכולתו הגבוהה שינתה את גורלה של הקבוצה – מלוזרית נצחית (ארבעה הפסדים בסופרבול) לאלופה פעמיים ברציפות. הוא נבחר לשחקן המצטיין של הסופרבול עם 3 ט"ד על הקרקע, וכעבור עונה נבחר ל-MVP של הליגה כולה לאחר שהשיג 2,000 יארד בריצה – וקינח באליפות נוספת.

אחרי ארבע עונות ועוד שלושה משחקים וקצת נגמרה למעשה הקריירה של דייויס. הוא מעולם לא חזר לעצמו מהפציעה הקשה, ובשתי העונות הבאות שיחק רק 13 משחקים, והשיג פחות מאלף יארד (בשתיהן יחד). דייויס הבין כי לא יוכל לשחזר את יכולתו הגבוהה מהשנים 95'-98', והודיע על פרישה בגיל 29. משך הקריירה הקצר שלו, והעובדה שלמעשה עשה את שלו בארבע עונות בלבד, הותירו את דלתות היכל התהילה (בינתיים) סגורות בפניו, לאכזבתם של אוהדי דנבר ואוהדים נייטראליים רבים (כולל כותב שורות אלו).

סיפורו של דייויס, אותו הבאתי בעיקר משום שאירע יחסית לפני זמן קצר ומוכר היטב לחובבי הפוטבול בישראל, ודאי אינו חריג בנוף עתיר הפציעות של הפוטבול המקצועני. בעיקר נפוץ הדבר בקרב הרצים, מסיבות מובנות מאליהן. לעתים רחוקות מספיק הרץ הפצוע לצבור מספיק קרדיט כדי להיכנס בכל זאת להיכל התהילה, כפי שאירע במקרהו של גייל סיירס, הסופרסטאר של שיקגו. אך למרבה הצער, סיירס הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל. דייויס הוא מקרה מייצג הרבה יותר.

קיצוניות ככל שהיו הדוגמאות של סיירס ודייויס, המקרה שאתאר בפרק זה משאיר אותן הרחק מאחור. מדובר ללא ספק במקרה הקיצוני ביותר של מטאור – כוכב על כריזמטי ומרתק שבוער באור יקרות לזמן קצרצר, כהרף עין ממש. האם מקרה הוא שמדובר בנבחר הראשון של דראפט 86'?

החזיר הכי מהיר

החקירה שלנו הגיעה כעת לאירוע עצמו, שנערך ב-29 באפריל. לאחר הדילוג על הבחירה מס' 1, אותו הסברנו בפרק הקודם, הגיע תורה של טמפה ביי לבחור במס' 2. הקבוצה הכושלת, שלאחר הפריחה החטופה בשנים 79'-82' שבה לתהומות הנשייה, קיבלה את הבחירה הראשונה (למעשה) בדראפט בפעם השלישית בתולדותיה (שנמשכו אז בסך הכל עשר עונות...). שנה קודם לכן נפרדה מהגדול שבשחקניה, לי רוי סלמון, בחירת הדראפט מס' 1 בעונת 76'. הגיעה העת לבחור משיח חדש, שיחזיר את הבאקנירס לצמרת בית המרכז.

הבחירה של טמפה ביי היתה מובנת מאליה לכל הפרשנים והאוהדים. פיט רוזל עלה לבמה והכריז כי הבאקנירס בוחרים את בו ג'קסון, רץ מאובורן. זהו הקרבן העיקרי של ה"פשע" הנחקר, ולכן הבה נבחן מה הביא אותו למעמד זה.

וינסנט "בו" ג'קסון נולד בעיירה בסמר באלבמה בשנת 1962. כינויו היה דומה במפתיע לזה של טרל "בוס הוג" דייויס: תחילה כונה "בור הוג" (חזיר בר) עקב נטייתו ללכת עם הראש בקיר ולהיכנס לצרות. אחר כך קוצר "בור הוג" ל"בו", כנהוג בעיירות הדרום העמוק, שם גם הברה אחת היא לעתים יותר מדי.

בו התבלט כספורטאי מחונן במידה יוצאת דופן בגיל צעיר. במהלך לימודיו בתיכון זכה פעמיים באליפות אלבמה בקרב 10; בשנתו האחרונה בביה"ס השיג 20 חבטות הום ראן בקבוצת הבייסבול ויותר מ-1,100 יארד על הקרקע בקבוצת הפוטבול. הוא הצטיין בכל ענף בו נטל חלק, ואין זה מפליא שעם סיום התיכון רדפו אחריו סוכנים מכל רחבי היבשת.

בדראפט הבייסבול של שנת 82' נבחר ג'קסון על ידי ניו יורק יאנקיז, אך החליט לוותר בשלב זה על הקריירה בבייסבול המקצועני ולנצל את ההזדמנות ללמוד במכללה. הוא בחר באובורן, במדינת הולדתו, וגם בשורותיה הצטיין הן באתלטיקה, הן בבייסבול – וכמובן בפוטבול.

הישגיו של ג'קסון בריצת 100 מטר אפשרו לו להצטרף לנבחרת האולימפית של ארה"ב בלוס אנג'לס 84', אך הוא ויתר על ההשתתפות לטובת ביסוס מעמדו בענפי הכדור, לקראת קריירה מקצוענית. הנבחרת האמריקנית הסתדרה היטב בלעדיו, בהנהגת קרל לואיס וקלווין סמית', וקבעה שיא עולמי בריצת השליחים.

ג'קסון היה הכוכב הבלתי מעורער של אובורן בבייסבול (שיחק באאוטפילד), כאשר בעונתו הרביעית (85') השיג ממוצע חבטות מדהים של 401., אך עיקר תהילתו היה כמובן בפוטבול. כבר כרוקי (עונת 82') הוביל את הקבוצה לניצחון בטנג'רין בול עם תפיסת ט"ד ביד אחת. בעונתו השנייה הוביל אותה לניצחון בשוגר בול ונבחר למצטיין במשחק. אך הרגע הגדול באמת שלו באותה עונה הגיע הרבה קודם לכן, כאשר ניצח כמעט לבדו את היריבה המושבעת אלבמה עם 256 יארד על הקרקע. הוא סיים את העונה עם 1200 יארד בממוצע מדהים של 7.7 יארד לנשיאה.

ג'קסון נפצע בעונתו השלישית והחמיץ את רובה, מה שלא הפריע לו לחזור בזמן לליברטי בול, שוב להוביל את אובורן לניצחון ושוב לזכות בתואר השחקן המצטיין במשחק. הוא קינח את הקריירה המדהימה שלו באובורן בעונת 85', עם קרוב ל-1,800 יארד בממוצע 6.4. לאחר קרב צמוד עם הק"ב צ'אק לונג מאייווה זכה בגביע הייזמן לאותה עונה. הוא השיג בסך הכל 4,300 יארד במעט יותר משלוש עונות, עם ממוצע קריירה בלתי נתפס של 6.6 יארד. אין זה מפתיע אם כך שעד עצם היום הזה ג'קסון הוא אחד מבין שלושה שחקנים בלבד שהמספר שלהם הוצא לגמלאות על ידי האוניברסיטה.

ואין זה מפתיע גם שבו ג'קסון היה הבחירה הראשונה הטבעית בדראפט 86'. באביב 86' ניתן היה להניח כי מדובר בסימן חיובי; הגורל חשב אחרת.

התרגיל המסריח, מודל 86'

בפרק הקודם תיארנו בהרחבה כיצד הצליחה קליבלנד לעקוף את חוקי הליגה ולהשיג את ברני קוסאר בדראפט המשלים של 85', מה שגרם כמובן לביטול הבחירה מס' 1 בדראפט 86'. מתברר שלא היה מדובר במקרה מבודד, ודראפט 86' החל בדרך דומה להפליא.

כמי שעמד לסיים את שנתו הרביעית במכללת אובורן, היה ג'קסון רשאי לשחק בייסבול בשורות המכללה בקיץ 86', בעונה שהחלה במקביל לדראפט. יו קלברהאוס, הבעלים הקמצן והפרנואיד של הבאקנירס, לא התכוון להניח לסופרסטאר העתידי של הקבוצה להיפצע במשחק מכללות חסר חשיבות עוד בטרם ישיג יארד אחד על הקרקע באצטדיון הוליהן. בנוסף לכך, חשש קלברהאוס כי ג'קסון ינצל בהמשך את הפגרות הארוכות למשחק בייסבול מקצועני, מה שיעמיד אותו בסכנת פציעה גם לאחר שיסיים את לימודיו, ולמעשה לאורך כל הקריירה שלו.

קלברהאוס הורה למאמן הקבוצה, לימן בנט, להזמין את הכוכב הצעיר לבדיקות רפואיות במשרדי הבאקנירס – ושלח את המטוס הפרטי שלו לאסוף את ג'קסון מהקמפוס. הסטודנט בן ה-23, שגדל בתנאים כלכליים לא מזהירים, קפץ על המציאה ונהנה מטיסה קצרה מאלבמה לפלורידה. כשירד מהמטוס התברר לו שאותה טיסה קצרה פסלה אותו לצמיתות ממשחק במכללה כלשהי. כללי הגיוס הנוקשים של ה-NCAA מנעו ממנו לחזור ולשחק כחובבן בגלל השימוש במטוס פרטי של קבוצה מקצוענית.

(כולם ביחד: אח, האייטיז, האייטיז...)

לאחר שה"בדיקות" הסתיימו, הבהיר בנט לג'קסון שיהיה עליו לוותר גם על משחק בייסבול מקצועני כדי לשחק פוטבול. ג'קסון רתח מזעם – גם על תרגיל הטיסה, גם על הגבלת האופציות. חשוב היה לו למצות את יכולותיו הספורטיביות במידה המרבית. לאחר מחשבה, הודיע שיחתום על חוזה מקצועני עם קנזס סיטי רויאלס מליגת הבייסבול האמריקנית. הוא לא התייצב לשום פעילות של הבאקנירס, לא חתם עמם (או עם כל קבוצה אחרת בליגה) על חוזה כלשהו, וכתוצאה מכך בוטלו זכויותיה של טמפה ביי לגביו ערב דראפט 87'. ג'קסון, כעת כבר שחקן פעיל בקנזס סיטי, העמיד עצמו לבחירה בפעם השנייה.

כך אירע שג'קסון, כמו קוסאר שנה לפניו, מצא דרך לעקוף את בחירת הדראפט הרגילה שלו. כך גם אירע שג'קסון נבחר בדראפט הן בבייסבול והן בפוטבול – אולם לא שיחק ולו משחק אחד עם הקבוצות שבחרו אותו, ניו יורק יאנקיז וטמפה ביי באקנירס.

וכתוצאת לוואי של התרגילים ההדדיים של ג'קסון והבאקנירס, נוצר מצב ששתי הבחירות הראשונות בדראפט 86' בוטלו, ורק הבחירה מס' 3 מומשה (עליה נספר בפרק הבא).

שואו טיים

בדראפט 87' גילה ג'קסון כי שנה אחת עשתה את כל ההבדל. מכוכב ספורט המכללות מס' 1 בארה"ב, שהכל משחרים לפתחו, הפך לסיכון לא מחושב, טיפוס בעייתי שהפראייר שיבחר אותו ייאלץ להתפלל מדי קיץ שלא ייפצע במשחק בייסבול, שלא לדבר על התנגשות לוחות המשחקים במהלך ספטמבר ואולי גם אוקטובר. ששה סיבובים באו והלכו, וג'קסון עדיין נותר על הלוח. אולי לא תהיה זו הפתעה גדולה עבור חובבי הפוטבול העכשוויים לגלות שמי שנטל בסופו של דבר את הסיכון (אם כי רק עבור בחירת סיבוב שביעי...) היה אל דייויס, הבעלים, המנכ"ל, המלך והקיסר של הריידרס.

דייויס הבין את המגבלה שבבחירת ג'קסון, אך כמנהגו התרשם מיכולתו האתלטית והסכים להמר עליו בסיבוב אמצעי (באותה תקופה היו 12 סיבובים בדראפט). הוא לא חשב שהקבוצה תהיה תלויה בג'קסון בכל מקרה: הריידרס, שזכו רק שלוש שנים קודם לכן באליפות, התבססו על מרקוס אלן הנפלא בעמדת הרץ, איום דו חזיתי אפקטיבי ולעתים ספקטקולארי. ג'קסון נועד להיות מחליפו, לתת אופציות נוספות בדאון שלישי, וכמובן להוסיף אבק כוכבים לקבוצה. דייויס הבהיר לג'קסון שיוכל לשחק בייסבול מקצועני במקביל למשחקו בריידרס, והרץ מיהר לחתום בקבוצה, תוך הבנה שיצטרף אליה רק לאחר תום עונת 87' עם הרויאלס. למרות הבנה זו, קיבל ג'קסון משכורת של רץ במשרה מלאה, לפי תנאי השוק באותה תקופה. דייויס, כרגיל, הלך עם האינטואיציה עד הסוף – מר או מתוק...

ב-1 בנובמבר 87', כפי שסיכם עם דייויס, התייצב איפוא בו ג'קסון – באיחור קל של יותר משנה – למשחק הראשון שלו כשחקן פוטבול מקצועני, במדי השחור והכסף של לוס אנג'לס ריידרס.

קשה לתאר נקודה בזמן ובמרחב שהתאימה ליכולתו ואישיותו של ג'קסון יותר מאשר לוס אנג'לס בשנת 87'. רגע לפני התמוטטות הבורסה בניו יורק, נהנתה העיר מצמיחה כלכלית אדירה במשך כשבע שנים. תעשיית הסרטים הדומיננטית שברה שיאי רווח שנקבעו עוד בימי שלטונה בשנות השלושים והארבעים, לפני הגעת הטלוויזיה. כוכבי פעולה כמו ארנולד שוורצנגר, לימים מושל המדינה, וסילבסטר סטאלון שחררו רצף של סרטים גרועים ומטופשים שעשו מאות מיליונים. כוכבי קומדיה כטום הנקס, ג'ון קנדי, סטיב מרטין וביל מארי חיקו אותם עם קומדיות מטופשות לא פחות. סטיבן ספילברג הצמיח דור של תלמידים/חקיינים שהשלימו את התמונה עם סרטי מדע בדיוני ופנטזיה שדהרו על הגל של הצלחת "אי טי". כמויות אדירות של כסף זרמו בעורקי העיר, שכונות של ארמונות צמחו מכל עבר, מסוקים פרטיים נחתו על מדשאות מטופחות, לימוזינות באורך אינסופי הובילו להקות-להקות של "דוגמניות" מצחקקות למועדונים יקרים ואופנתיים. פוליטיקאים במסעות גיוס כספים, זמרים בריטיים בסיבובי הופעות, שחקני קולנוע צעירים מהדור החדש (ובראשם ה"בראט פאק" של רוב לואו וצ'רלי שין) וכמובן ספורטאים מצליחים התחככו אלה באלה במקומות הנחשבים, והחגיגה המתמשכת תודלקה בכמויות בלתי נדלות של קוקאין, שנשפך ללועה של העיר הנוצצת באדיבותו של פבלו אסקובר הקולומביאני, ברון הסמים חובב הכדורגל. לוס אנג'לס ראתה בעצמה את מרכז העולם, וכולם היו בטוחים שהחגיגה תימשך לנצח: אחרי הכל, נציג הוליוודי (ומושל קליפורניה לשעבר) בילה את כל התקופה הזו בבית הלבן, לא פחות, וצבר פופולאריות לה לא זכה שום נשיא מאז ימי "אייק" אייזנהאוור.

האווירה הכללית קיימה יחסי גומלין ענפים עם הספורט המקצועני בעיר, שנהנה מפריחה שכמוה לא הייתה זכורה מזה עשרות שנים. הדוג'רס חידשו ימיהם כקדם בהנהגת הפיצ'ר אורל "בולדוג" הרשייזר – בעונת 88' זכו בוורלד סירייס. הלייקרס בנו שושלת אליפויות מלהיבות שזכתה לכינוי "שואו טיים" – עם ארווין "מג'יק" ג'ונסון, ביירון סקוט, מייקל קופר, ג'יימס וורת'י ואיי סי גרין, כאשר מעל כולם משקיף בשלווה הסנטר הנצחי קארים עבדול ג'אבר. הם זכו באליפויות רצופות בשנים 87'-88', כשהמאמן הגנדרן פט ריילי מטביע את המונח הפופולרי "ריפיט". הקינגס רכשו בשנת 88', בעסקה הגדולה ביותר בתולדות ההוקי, את השחקן האגדי וויין גרצקי, ושינו את פני הענף כולו.

שתי קבוצות הפוטבול של העיר, הראמס והריידרס, לא רצו להשאר מאחור. אלא שהראמס נכשלו בהגעה לסופרבול מול מחסום הפורטי ניינרס, ובמהלך עונת 87' גם ויתרו על הכוכב הגדול ביותר שלהם, אריק דיקרסון, שעבר לקולטס בעסקת ענק. הריידרס, כאמור, עדיין נשאו זיכרונות טריים יחסית מהאליפות האחרונה, וציוותו של בו ג'קסון למרקוס אלן הוותיק היה אמור להחזיר אותם למרכז הבמה, ולהפיל בכוח את שלטונו של ג'ון אלוויי בבית המערב.

מהר מאד הבינו כולם – מדייויס ועד אחרון האוהדים – שהציפיות מג'קסון היו כאין וכאפס לעומת יכולתו הממשית. למרות היותו שחקן מחליף, שלא התאמן כמעט עם הקבוצה עד אוקטובר וסיים זה עתה עונת בייסבול מתישה, ולמרות שקיבל מספר מוגבל של נשיאות ושיחק בשבעה משחקים בלבד – סיים ג'קסון את עונתו הראשונה בלוס אנג'לס עם 554 יארד על הקרקע, 690 יארדים בהתקפה ו-6 ט"ד. הנתון המשמעותי ביותר היה, שוב, הממוצע – לא פחות מ-6.8 יארד לנשיאה. הנשק הבלתי קונבנציונלי של דייויס הפך לכוכב באופן מיידי, אך לא בגלל המספרים שציינתי, אלא בגלל משחק אחד, יחיד ומיוחד, ב-30 בנובמבר 1987.

רכבת דוהרת במנהרה

בסדרה "רגל אחת בחוץ" כבר הזכרתי משחק זה, שנחשב לגדול ביותר ב-30 שנותיה הראשונות של התכנית "מאנדיי נייט פוטבול". כיום, 40 שנה לאחר בכורת מאנדיי נייט, ניתן לומר שעדיין מדובר בהצגת היחיד הגדולה ביותר בתולדות התכנית. אפילו ההתפוצצות של מרווין הריסון נגד האלופים מטמפה ביי בעונת 03' לא השתוותה למופע שנתן בו ג'קסון במשחקו החמישי בלבד כמקצוען. לא מדובר רק בשיאים ששבר, שרובם עומדים עד היום: מדובר בדומיננטיות המוחלטת שהפגין.

נתוני הפתיחה לא היו לטובת הריידרס. הקינגדום בסיאטל היה אחד המקומות המפחידים ביותר עבור קבוצת השחור והכסף, שלא ניצחה שם מזה שש שנים. האוהדים החלו לכנות את האולם הרועש "מקדש האבדון", בעקבות הסרט מסדרת "אינדיאנה ג'ונס" שיצא למסכים באמצע הרצף. סיאטל הייתה בדרך למעלה (כעבור שנה זכתה לראשונה בתולדותיה באליפות הבית) בהנהגת הק"ב דייב קרייג והרץ קורט וורנר (שום קשר לק"ב המפורסם). בהגנתה כיכב הליינבקר בריין "בוז" בוזוורת', שחקן רועש, צבעוני ושחצן, מעין טרל אואנס הגנתי. לקראת המשחק התראיין "בוז" ונשאל בין היתר על הרץ החדש של לוס אנג'לס, שהחל לעשות לעצמו שם לאחר שהשיג 98 יארד במשחק האחרון נגד דנבר. "בוז" פטר בזלזול את השאלה ואמר שהגנת הסיהוקס תשתק לחלוטין את הכוכב הצעיר. ג'קסון שמע, ושתק.

במצב של 7:7, בתחילת הרבע השני, נפלה דממה בלתי אופיינית על יציעי הקינגדום. ג'קסון הסתנן לאנד זון ותפס מסירת ט"ד של 14 יארד מהק"ב מארק ווילסון. הגנת סיאטל, שהייתה רגילה להתמודד במצבים כאלה נגד מרקוס אלן, כלל לא הבינה מה קרה עד שהיה מאוחר מדי להגיב. כעבור דקות ספורות העמידה הרחקה מוצלחת של סיאטל את התקפת הריידרס על קו 9 היארד. הקהל חזר להרעיש עולמות ונראה היה שההתקפה חסרת סיכוי.

ואז לקח ג'קסון את הכדור מווילסון, חתך לפינה במהירות על אנושית, ורבבות הצופים נדמו ובהו כלא מאמינים כשהסייפטי יוג'ין רובינסון זינק לעצור את ג'קסון על קו האורך – ונפל כשהוא תופס אוויר. ג'קסון פנה במקום "על מטבע" והחל לשעוט לאורך הקו, משאיר מאחוריו הגנה המומה וחסרת אונים. על קו שלושים היארד של סיאטל, כשהיה ברור שגם נהג המרוצים מריו אנדרטי כבר לא ישיג אותו, האט בו את ריצתו ונכנס לאנד זון בדילוגים קלילים. היה זה המהלך ההתקפי הארוך ביותר בתולדות מאנדיי נייט פוטבול, ואחד המרשימים ביותר.

כאן הוכיח ג'קסון שהתאים בדיוק לבירת השואו ביזנס: במקום להטיח את הכדור בקרקע או לבצע ריקוד ניצחון מעניין, המשיך לרוץ אל מחוץ לקווים, ואל תוך המנהרה המובילה לחדרי ההלבשה. שחקני הריידרס, שרצו לעברו כדי לחגוג, נעצרו לרגע במבוכה – ואז רצו כולם בעקבותיו. אחרי כמה שניות חזר בו לתחומי המגרש – ולנגד עיני הקהל ההמום השליך את הכדור מעלה וביצע תנועת חבטה באלת בייסבול דמיונית, כאילו אמר: "תבינו, פראיירים, זאת רק החלטורה שלי. אני בכלל שחקן בייסבול!"

ג'קסון לא סיים את השיעור. בתחילת הרבע השלישי לקח את הכדור מווילסון במרחק שני יארד מהאנד זון, ובמקום לרוץ לשטח הפנוי – עשה דרכו היישר לעבר בוזוורת', שכיסה את גזרת הטייט אנד. הליינבקר היהיר יצר מגע עם הרץ בקו ההתנגשות, וג'קסון פשוט המשיך לרוץ עוד כמה יארדים כשבוזוורת' נתלה עליו, ללא הועיל – ורשם את הט"ד השלישי שלו במשחק. המהלך הזה, שהוקרן שוב ושוב בטלוויזיה במשך שבועות, הרס למעשה את המוניטין של "בוז", שהפך לבדיחה; ובמקביל הוליד אגדה חדשה, אגדת גיבור העל מלוס אנג'לס, אדם שמהירותו לא נראתה בליגה מאז פרישתו הכפויה של סיירס בעונת 71' (ולא שבה להיראות עד הגעתו של חובב החיות, מייק ויק, בעונת 01').

ג'קסון ירד לספסל וצפה במרקוס אלן אוכל את השעון. הריידרס קטעו את רצף ההפסדים וניצחו 14:37, עם 350 יארד על הקרקע – שיא קבוצתי. ג'קסון השיג 221 יארד על הקרקע ו-235 יארד בהתקפה – שניהם שיאי מאנדיי נייט שלא נשברו עד היום. ו"מקדש האבדון" הנורא התפורר והפך לעיי חורבות.

ההצגה הגדולה במאנדיי נייט נתנה לאל דייויס בדיוק את מה שרצה: ג'קסון הפך את הריידרס בן לילה שוב לחלק לגיטימי של השואו טיים, לקבוצה הראויה לייצג את עיר האשליות והזוהר.

סופר בו

שנות השמונים בארה"ב, ובעיקר בתעשיית הסרטים, היו נגועות באובססיה למכונות, מכשירים מתוחכמים (גאדג'טים) ורובוטים. יחד עם תחושת העליונות של עידן רייגן מכרה תעשיית הסרטים חלומות על עולם חדש ומתוחכם שבו לא יהיה על האדם לנקוף אצבע. בסרט "בלייד ראנר" נוצרו בני אדם מלאכותיים ("כפילים") לביצוע עבודות מלוכלכות. בסרט "המחסל" בכיכובו של שוורצנגר ("שליחות קטלנית" בפי המפיצים בישראל) השתלטו המכונות על העולם ובנו רובוטים דמויי אדם שילחמו עבורן. ובסרט "רובוקאפ" של הבמאי ההולנדי פול ורהובן נלקחה גוויה אנושית והורכבה מחדש כשוטר על שחציו אדם וחציו מכונה. המשותף לכל הדמויות הדמיוניות האלו היה חסינותן ויכולתן הפיסית העל אנושית.

בשנים 88'-90' המשיך בו ג'קסון לככב במקביל בליגת הפוטבול ובליגת הבייסבול, כשהוא הולך וכובש לעצמו מעמד של כוכב בשתיהן בו זמנית. יכולתו האתלטית הבלתי רגילה יצרה לו הילה של סופרמן. חברת "נייקי" לא אחרה לנצל את הפוטנציאל המסחרי של ג'קסון: בסדרת פרסומות מדוברות הציגה אותו משתתף במגוון ענפי ספורט, מכדורסל עד גולף, ומצליח בכולם. אחת הפרסומות אפילו הראתה אותו מנגן בלוז בגיטרה לצד אגדת הבלוז בו דידלי...

אך הביטוי המשמעותי ביותר למעמדו של ג'קסון בתרבות הפופולארית היה משחק מחשב (כזכור, אנו בימים שלפני האינטרנט, "מאדן" וליגות הפנטזי) בשם "טקמו סופרבול". במשחק זה יכול היה המשתמש לבחור את הקבוצות והשחקנים שייצגו אותו על ה"מגרש". מי שבחר בבו ג'קסון גילה כי יש ברשותו רץ שלא ניתן לתיקול או לעצירה בכל דרך שהיא. שחקן מיומן יכול היה להריץ את ג'קסון הווירטואלי על פני כל המגרש, לאורך ולרוחב, ללא הגבלה – כולל אפילו ריצה בלתי נגמרת למשך רבע שלם!

הפרט המפחיד ביותר בכל חוויית ה"טקמו" היה שמי שראה את ג'קסון מתעלל בסיאטל במאנדיי נייט התקשה להפריד בין דמיון ומציאות. "טקמו בו" הפך לשם דבר בעולם משחקי המחשב, סמל לדמות בלתי ניתנת לעצירה, בלתי ניתנת לחיסול.

על המגרש האמיתי המשיך ג'קסון לעשות ככל העולה על רוחו, גם בתפקיד מוגבל ובעונות חלקיות בלבד. הוא צבר כ-600 יארד בעונתו השניה, 950 יארד בעונתו השלישית וכ-700 יארד בעונתו הרביעית, תוך שהוא משיג ממוצע כולל של 5.4 יארד לנשיאה.

הליגה קיימת 90 עונות, והממוצע הגבוה ביותר לרץ בקריירה הוא עדיין של ג'ים בראון האגדי – "רק" 5.2 יארד. אמנם ג'קסון לא צבר מספיק נשיאות כדי להכנס לטבלה הרשמית, ולכן שיאו של בראון נותר על כנו, אך בקרב רצים עם 500 נשיאות ומעלה – איש אינו משתווה ל"סופר בו". הוא נותר עד היום הרץ המסוכן והאפקטיבי ביותר בתולדות הליגה, מוניטין שנצבר בארבע עונות בלבד.

עונת 90', הרביעית של ג'קסון, היתה המוצלחת ביותר מבחינה קבוצתית. בתפקידו המוגבל כרץ מחליף סייע ג'קסון לריידרס לחזור לפלייאוף לאחר העדרות בת 4 שנים, ומצביעי הפרו בול הכירו בתרומתו והעניקו לו מקום במשחק היוקרתי – הישג נדיר ביותר לרץ מחליף. במקביל המשיך ג'קסון להתקדם במדי הרויאלס והפך לשחקן משמעותי ביותר בשורותיהם, נבחר לאול סטאר של עונת 89' בליגת הבייסבול ואף הוכתר כמצטיין באותו משחק. בעונה זו השיג ג'קסון 32 הומראנס ו-105 הכנסות רצים. במהלך מפורסם אחד תפס כדור סמוך לגדר האאוטפילד, המשיך לרוץ, עלה על הגדר בתנופה, רץ במקביל לקרקע – ממש כמו דמות בסרט מצויר (או משחק מחשב) – וחזר לרוץ בכיוון ההפוך.

"סופר בו" היה במשך אותן שנתיים (89'-90') הספורטאי המפורסם והנערץ ביותר בארה"ב. סיפור חייו, שנכתב בשיתוף עם העיתונאי הוותיק דיק שאפ (אביו של ג'רמי שאפ, מנחה התכנית "מחוץ לקווים" ברשת ESPN) יצא לאור במהלך עונת 90', בהיותו בן 28 בלבד – והפך במהרה לביוגרפיית הספורט הנמכרת ביותר בהיסטוריה האמריקנית...

בסתיו 90' נראה היה שג'קסון בדרכו להטביע חותם משמעותי על עולם הפוטבול, כיאה לנבחר הראשון בדראפט. אך מעבר לכל סתיו ממתין, כידוע, גם חורף.

קריפטונייט בקולוסיאום

חקירתנו בנסיבות היעלמותו של דראפט 86' מגיעה כעת לזירת פשע נוספת. הפעם, בניגוד לתרגילים המסריחים של ימי הדראפט, היה גם קרבן של ממש. זירת הפשע היתה לא אחרת מאשר הקולוסיאום המפורסם של לוס אנג'לס, ביתם של הריידרס והטרוג'אנס. הזמן: 13 בינואר 91'.

הריידרס סיימו את העונה הסדירה במאזן מצוין של 4:12 וזכו באליפות המערב על חשבונם של הצ'יפס השנואים. הקבוצה קיבלה שבוע חופשי, ובסיבוב השני של הפלייאוף אירחה את אלופת המרכז, סינסינטי, בהנהגת הק"ב השמאלי המצוין נורמן "בומר" איזייסון. המשחק הסתיים בניצחון ביתי קל יחסית, 10:20, אולם במהלך המשחק אירע תיקול שגרתי של ג'קסון על ידי הליינבקר קווין ווקר. ג'קסון נותר לשכב על הקרקע, מתפתל מכאבים, ולא המשיך לשחק. בדיעבד התברר כי היה זה הרגע האחרון שלו על מגרש הפוטבול. הוא היה בן 28 וטרם השלים את עונתו הרביעית בליגה: הוא שיחק 38 משחקים בלבד, עם 23 הופעות בהרכב.

מה קרה באותו רגע בו מצא עצמו "סופר בו" מנוטרל ו"מנותק"? על כך העיד חברו לקבוצת הרויאלס, חבר היכל התהילה של הבייסבול, ג'ורג' ברט. ברט (שהיה כמובן בפגרה) ניצל את ההזדמנות לנסוע לחוף המערבי ולראות את חברו משחק בפלייאוף של הליגה ה"אחרת". לאחר שג'קסון הורד על אלונקה מהמגרש הצליח ברט להגיע אל ספסל הריידרס ושוחח שם עם הטריינר שטיפל בכוכב הפצוע.

ברט: "מה קרה לבו?"

הטריינר: "הוא אמר שהוא הרגיש את עצם הירך שלו יוצאת מהמקום והחזיר אותה בעצמו. אבל זה בלתי אפשרי – אף אחד לא מספיק חזק לעשות את זה".

סיפור מוזר זה הוסיף, כמובן, נופך לאגדת בו ג'קסון. אלא שהפעם קיבלה האגדה אופי של פוסט מורטם.

ג'קסון חזר לשחק בייסבול בעונת 93' והוכתר לשחקן הקאמבק של העונה, הפעם במדי הווייט סוקס. הוא פרש במהלך השביתה של 94'. אך כאמור, הוא מעולם לא שיחק שוב פוטבול לאחר ינואר 91'. בארבע עונות חלקיות צבר ג'קסון 2,780 יארד ו-16 ט"ד, וזאת כאמור בממוצע שיא של 5.4 יארד לנשיאה.

והריידרס? הם חשו במהרה את עוקצה של קללת הדראפט. במשחק הבא, גמר החטיבה, הפסידו לבפאלו בתוצאה ה"מכובדת" 51:3. בפאלו, מצדה, המשיכה לאצטדיון הוליהן – יעדו המקורי של ג'קסון – והפסידה לג'איינטס בסופרבול על חודו של "ווייד רייט"...

התיקול הפשוט למראית עין בקולוסיאום גזל מדראפט 86' את הסיכוי הטוב ביותר שלו להכניס נציג להיכל התהילה. נותרו רק עוד 332 נציגים פוטנציאליים.

*בפרק הבא: לא בבית ספרנו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully