פטריוטים. לא בספורט

מעבר לעטים היוקרתיים, סיגרים, נדל"ן ושאר חקירות, אהוד אולמרט ידוע כחובב כדורגל מושבע, ולכן נחת בספרד, בין השאר כדי לצפות ב"אל קלאסיקו" בין ריאל מדריד לברצלונה. במוצאי שבת התמוגג אולמרט יחד עם עוד מיליונים בעולם מביצועיהם של מסי וצ'אבי, אולם שלושה ימים אחר כך נפקד מקומו מיציע הכבוד בבלומפילד, שם שיחקה קבוצתו-אהובתו בית"ר ירושלים נגד הפועל תל אביב, ב"אל קלאסיקו" הישראלי, כשגביע המדינה מונח על הכף. אולמרט העדיף את איצטדיון סנטיאגו ברנבאו ולא מיהר לטוס להולילנד המאובקת כדי לצפות בקבוצתו במשחק הכי חשוב שלה העונה. היה זה סמלי כי ראש ממשלה לשעבר מעדיף את החלופה הנוצצת, וזאת לאחר שאפילו נאלץ להקדים את בואו ארצה בשל הפרשה החדשה במרכזה הוא עומד. ברצלונה IN, בית"ר OUT. אגב, אולמרט לא לבד בעניין הזה. המשחק בין הפועל תל אביב לבית"ר גרף 14.8 אחוזי רייטינג, שיא עונתי במפגש בין שתי קבוצות ישראליות העונה, ואילו ריאל ובארסה סיפקו 15.6 אחוזי רייטינג. גם אתם כאלה.

הפטריוטיות לא נעלמה מישראל. בסקר מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנערך ב-2007 אמרו 76% מהנשאלים כי הם גאים להיות ישראלים. 80% הביעו רצון להמשיך לחיות במדינה, חרף כל הקשיים. הסיסמה "בלי נאמנות – אין אזרחות" הביאה לנסיקתה של מפלגת "ישראל ביתנו" בבחירות האחרונות עד ל-15 מנדטים; מדורי הכלכלה משבחים את מצבו של המשק הישראלי נוכח המיתון העולמי; כשבמאי הסרט "עג'מי" טען כי אינו מייצג את ישראל הרוחות סערו. אבל דווקא הספורט הישראלי, זה שבמשך יותר מחמישה עשורים שימש כגורם מאחד, מגבש, שמביא גאווה ושמחה, הפך בשנים האחרונות לפחות מושך בעינינו, לפחות אהוב עלינו. למעט המצליחנים, אנחנו אוהבים לא פעם לבוז לספורט שלנו. את ההרכב של ברצלונה אתם יודעים בעל פה, נכון? ואת זה של הפועל עכו? פעם היינו מוכנים ללכת לראות נבחרת ישראל בינונית מארחת נבחרת אירופית זוטרה למשחק ידידות, היום אנחנו הולכים למפגע הארכיטקטוני שנקרא “איצטדיון רמת גן” רק אם יש לבחורינו המצוינים סיכוי כלשהו. 62 שנה לאחר הקמת המדינה, הספורט הישראלי, זה שבעבר סיפק גיבורים, יצק זהות ואף תרם לנרטיבים לאומיים, הפך למעין בן חורג.

ב-1 ביולי 1992 נפל דבר בכדורגל הישראלי. יעקב שחר, איש עסקים, רכש את מכבי חיפה, והפך לבעלים הפרטי הראשון של מועדון כדורגל בארץ. מרכזי "הפועל", “מכבי", “בית"ר" ו"אליצור" עדיין מולכים במסדרונות ההתאחדות והרשויות המקומיות, אבל קבוצות הספורט בישראל שייכות לידיים פרטיות.

“באירופה קבוצות הכדורגל מתארגנות סביב ערים או חלקים בערים, אצלנו, בגלל המערכת הפוליטית לפני קום המדינה, הקבוצות היו התארגנויות פוליטיות”, מסביר הפרשן הפוליטי חנן קריסטל. "הפועל הייתה סניף של ההסתדרות, מכבי הייתה סניף של הציונים הכלליים והליברלים, שהייתה מפלגה עם עוצמה בשלטון המקומי ומפלגה גדולה מאוד. חיים קורפו שהיה באצ"ל, היה יו"ר בית"ר”.

המחנות הפוליטיים בארץ נאבקו ביניהן על צביון החברה המתהווה לא רק אידאולוגית, אלא גם מעשית, והקימו מוסדות שהפכו לכלי במאבק זה. כך נוצרו קופות חולים, זרמים בחינוך וארגוני עובדים בעלי זהות אידאולוגית-פוליטית מוגדרת, ואגודות הספורט היו חלק מאותה התארגנות. הספורט הפך לאמצעי מוביל של עיצוב הלאומיות, ספורטאים ונבחרות שייצגו את המדינה תרמו לגאווה הלאומית ויצרו הזדהות חוצת מגזרים ומעמדות.

"הרבה תהליכים חברתיים שעברו על החברה הישראלית עברו על הספורט, ששיקף אותם ואפילו ניבא חלק מהם”, אומר ד"ר יאיר גלילי, סוציולוג ספורט, ואחד ממחברי הספר "במגרש המשחקים – ספורט וחברה בתחילת האלף השלישי”. "המפכה של הספורט המקצועני בישראל שחקה את האתוס הציוני במגוון אופנים. החלפה הדרגתית של אגודות הספורט 'הפועל', 'מכבי' ו'אליצור' בבעלות פרטית, ירידת הכוח של ההסתדרות או דברים שהיו 'של כולנו'. ההפרטה של הספורט הביא לדחיקת סמלים ציוניים לטובת סמלי חברות מסחריות. סמלי הלאום הפכו כלי פחות חשוב לתעמולה מצד אחד וחיברות מצד אחר".

מכבי תל אביב בכדורסל היא דוגמה בולטת. בעבר נחשבה לקבוצה של המדינה, כשטל ברודי הוא סמל לעלייה יהודית ומיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי היו הצברים המוצלחים העשויים ללא חת. המועדון צלח שינויים בספורט הישראלי והעולמי ושמר על מעמדו, אך בשנים האחרונות הקבוצה כבר אינה תורמת לאתוס הישראלי. הרייטינג בירידה, הצביון הישראלי נעלם, וכשאין הצלחה אין תהודה. בשלב הבתים הראשון של 2007 שודרה מכבי בערוץ 1 וקיבלה רייטינג של 13.8%. העונה שודרה בערוץ הספורט – ערוץ נישה – וקיבלה ממוצע נמוך של 6.7% רייטינג.

"לספורט הייתה חשיבות כגורם מאחד ומגבש שיוצר זהות”, אומר קריסטל, "באנגליה ובגרמניה הנבחרת לא זוכה לחשיבות כמו בקרואטיה וסרביה, שהן מדינות מתפתחות שמעצבות את הלאומיות ומשתמשות לצורך כך בספורט". ישראל העכשווית רחוקה מכך. הספורט כיום עדיין מהווה גורם מלכד, אך בצורה חלשה יותר, ומתקשה לאחד סביבו את כל רובדי החברה. אם בעבר כל משחק נבחרת, התמודדות של אתלט או משחק של מכבי טמן בחובו משמעות פוליטית-לאומית, הרי שכיום אין אנו רואים בכל התמודדות ספורטיבית כהזדמנות להתקבל למשפחת העמים. הפכנו נורמלים במידה מסוימת, דווקא זו ההוכחה להיותנו חלק ממשפחת העמים.

אם בעבר ישראל הייתה מדינה שחוותה תקופות צנע וחילקה לאזרחיה מוצרי יסוד בתלושים, כעת מדובר בחברת שפע קפיטלסיטית, בעלת רמת חיים גבוהה לאין שיער מבעבר. העיתונאי חיים ברעם טוען כי לשינויים אלה השפעה גדולה על ההזדהות עם הספורט המקומי. "המעמד הבינוני נותן את הטון התרבותי, הפוליטי, הכלכלי וההתנהגותי בכל חברה, וכיום הוא מכתיב סטנדרטים כאלה – אני בעצם מצפצף עליכם, אני יכול לראות בכבלים את ברצלונה וריאל מדריד ויכול לנסוע ולרכוש כרטיסים למשחק שאפילו התושבים המקומיים לא מסוגלים לרכוש, וזאת כי בארץ חיים ברמת חיים גבוהה ממה שהמדינה יכולה להרשות לעצמה. בסופו של דבר, התהליך הניהליסטי הזה בא גם על חשבון הסולידריות החברתית".

"כל המנויים של מכבי בכדורסל נמכרו כי זה סמל סטטוס, לכן אנשים גם קונים את הפלאפון הכי חדש”, מוסיף קריסטל, "המדינה שלנו היא מדינה של נובורישים, לכן גם המגדלים והמכוניות הנוצצות. אנשים אומרים לי 'לתא הכבוד אני מוכן לשלם כל מחיר' כדי שיראו אותם שם'". כשהאוהדים הם אוהדים של הצלחות ואינם מעודדים מתוך להט ואהבה, אין פלא שמשתרכים תורים ליציאה כשפרטיזן בלגרד הובילה על מכבי בדקות הסיום, או ששחקני הנבחרת בכדורגל ירדו למחצית מול יוון כשהם מלווים בשריקות בוז מהיציעים.

כניסת ההון לעולם הספורט דחקה את המרכזים הישנים, ותהליך הקפיטליזציה שעברה החברה הישראלית נתן אותותיו גם במגרשים. הבעלות הפרטית הפכה לתו תקן, כמו בשאר העולם, וכשהיא מגובה בהישגים בינלאומיים דוגמת אלה של מכבי חיפה והפועל תל אביב, זה יצר קשר בין ניהול ועצמאות כלכלית לבין הצלחה והעניק לגיטימציה להפרטה. "הגירה של ספורטאים לארץ ומחוצה לה דחקה את הרכיב הלאומי, הרבה מאוד אוהדים בעולם מעדיפים את הקבוצה שלהם על פני הנבחרת שלהם”, אומר גלילי, "כלומר, העדפה של האינדיבידואל על פני הכלל, וזו נקודה מרכזית במדינה שלנו, שהיא גם הרבה יותר קפיטליסטית”.

ההפסד של נבחרת ישראל למקדוניה, במשחק חשוב ומכריע ביורובאסקט, הביא לערוץ 1 רייטינג עלוב: 5.7% בממוצע בקרב משקי הבית היהודיים. אלו שיטענו כי המשחק שוחק בשעה הבעייתית 17:30 אחה"צ, מוזמנים להציץ בנתוני משחק הפתיחה של ישראל באותו טורניר, נגד קרואטיה, ששוחק בשעה 20:00 בערב, פריים-טיים לכל הדעות, וגרף ממוצע נמוך של ב-7.7% רייטינג.

הפיכתה של ישראל לחברת שפע גרם למוביליות חברתית. האנשים שחיו בשכונות מסוימות התקדמו במעלה הסולם הסוציו-אקונומי, ועזבו. זאת הסיבה לכך שאפשר למצוא אוהדי בני יהודה בראשון לציון. "קבוצות שהצליחו לבצע את המעבר משייכות פוליטית לעיר או להפרטה – קיימות. לדוגמה, הפועל באר שבע”, אומר קריסטל. "באשדוד עשו איחוד בין הפועל למכבי, היה צריך לחתוך את העבר, ורק עם השנים זה ישתרש". האוהדים חסרים את אותה תחושת קהילתיות, שסייעה לסולידריות החברתית. אין שכונה יותר.

בעבר, לצד קבוצות של אגודות הפועל, מכבי ובית"ר, קמו גם קבוצות שייצגו את הקהילה. מכבי יפו הבולגרית, שמשון תל אביב מכרם התימנים, שכונת התקווה הייתה המעוז של בני יהודה, העיר רחובות התגאתה בהפועל מרמורק ומכבי שערים, ועוד. הקמתן של מכבי קביליו יפו, הפועל קטמון והפועל אוסישקין היא הוכחה לכך שהקהילתיות, שהייתה נחלתן של הליגות הבכירות, נעלמה, ויש רצון להחיותה.

"החמדנות בארץ מתגברת על רוח הקהילה”, אומר ברעם, "הניצחון של השוק החופש, הקפיטליזם והגלובליזציה, הביאו לאטומיזציה של בני אדם, כל אחד חי לעצמו וקהילות שלמות התפזרו. הניסיונות להחיות את קטמון, מכבי יפו אלה ניסיונות רומנטיים שמנסים להחיות את רוח הקהילה, ופחות חושבים על הכדורגל. בניגוד לסנדרלנד או ניוקאסל שיש סביבן קהילה, אין פה את הזיכרונות של מכרות הפחם ויכול להיות שבעוד מאה שנה תיווצר מסורת כזאת. רק קבוצה אחת בארץ הצליחה להקים סביבה קהילה גדולה שתומכת בה באש ובמים, וזאת הפועל תל אביב".

"לא מזמן הזכרתי לדני דבורין שבבית החייל הקרינו את המשחק בו מנצ'סטר יונייטד ניצחה את בנפיקה בגמר גביע אירופה לאלופות של 1968, כמה חודשים אחרי שהמשחק שוחק”, מספר קריסטל, "זה לא ייאמן, אנשים עמדו בתור, קנו כרטיסים לסרט שבו הם יודעים את התוצאה, כמה חודשים אחרי שהמשחק שוחק”.

מהפכת התקשורת שעברה ישראל שינתה מהיסוד, ולנצח, את צריכת הספורט שלנו. חובב הספורט מחובר לעולם דרך הטלוויזיה, העיתונים, אתרי אינטרנט, תחנות רדיו אזורי שמרשתות את הארץ ויש לו אפשרות לראות כמעט כל משחק בפלנטה. "לפני 10 שנים חשבתי שערוץ ספורט אחד מספיק, לא ידעתי שהרעב יהיה לכל כך הרבה ספורט ותחרויות”, אומר אלכס גלעדי, ששידר כמה מהרגעים הגדולים בספורט הישראלי. "זה לא מזיק. הצופה הישראלי התבגר בנושא הזה, ויותר מזה, ספורט הוא רובד חשוב מאוד מהתרבות של המאה ה-21".

ההיצע האדיר חושף את הישראלי לאיכות שהוא אינו מורגל בה, והופכים אותו בררן ואליטיסטי יותר מבחינת הצריכה. הרבה יותר קל להזדהות עם מנצ'סטר יונייטד מאשר עם הפועל חיפה. "מהפכת התקשורת גרמה להעדפה של אוניברסליזם על פני סוציאליזם”, מוסיף גלילי. "החבר'ה רואים הרבה יותר ספורט מהעולם ויש בעיה כשאתה רואה את ברצלונה נגד ריאל ואחר כך את עכו נגד הפועל פתח תקווה. זה לא אותו משחק. גבולות הזמן והמרחק נפרצו ואנשים לא אוהדים רק קבוצה אחת”.

ההיצע גרם לכך שלצד גיבורי ספורט מקומיים מצליחים כמו דודי סלע, עמרי כספי ויוסי בניון, הישראלי מזדהה עם גיבורים עולמיים, ולעתים האהדה אליהם גוברת על האהדה לקבוצה המקומית. "התרחבו האופציות”, מוסיף גלעדי, "זה לא פשע לאהוד את הפועל תל אביב בכדורגל, את ברצלונה ואת מכבי תל אביב בכדורסל. בן אדם אוהב ורוצה ללכת עם המנצחים, רוצה ליהנות, יש יותר כסף ואפשרויות והטלוויזיה מביאה הביתה את כל המבחר”.

“המעמד הבינוני בישראל השתלב דרך הגלובליזציה עם המעמד הבינוני האירופי", אומר ברעם, "ברצון שלו להיות חלק מהעולם הוא מתחיל להיות נטרלי כלפי המישור המקומי ורוצה להזדהות עם כל האנשים בעולם שמסתכלים על מסי וצ'אבי”, מוסיף ברעם, "אני מקווה שכך הדבר, כי זה סימן לשפיות בעיני".

תהליך ההתמקצעות שעבר הספורט בעולם לא פסח על ישראל. אמנם בענפים האולימפיים יש לא מעט ספורטאים שנאלצים לעבוד במגוון עבודות כדי לממן לעצמם מאמן, מתקן אימונים, אביזרים ואורח חיים ספורטיבי, אולם אלה הנחשבים ספורטאי צמרת, כמו גם אלה בענפי הכדור המובילים, נחשבים מקצוענים. התהליך מבורך, שכן ספורט הוא אולי המקדם החברתי הבולט והגדול ביותר. אפשר לראות את זה אצל ספורטאים אפרו-אמריקאים שמככבים ב-NBA או ב-NFL, אצל מתאגרפים שפרצו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך וזכו לתהילת עולם ואצל כדורגלנים שגדלו ברחובות עניים והפכו לגיבורים עממיים. אם פעם האם היהודייה רצתה שבנה יהיה רופא, אז כיום זה בסדר שהוא יהיה ספורטאי מצליח.

"אבא של גיורא שפיגל דאג שגיורא יקבל השכלה, דור שלם של הורים לא רצו לתת לילדים לשחק”, אומר קריסטל. "כיום, אנחנו נורמליים. ספורטאים מבוקשים, מחוזרים, נהנים ממעמד. היום לכל אחד יש BA, ורביבו או ברקוביץ' הם המיוחדים. כשאני קראתי שהבת של משה סיני עורכת דין, הרגשתי גאווה. זאת המוביליות החברתית האמיתית שקיימת בתרבות האמריקאית, מוביליות בה הדור הראשון מפלס את הדרך לדורות הבאים".

מעמד הספורטאי השתנה מחובבן למקצוען והדגיש את הקשר בין מחויבות טוטאלית ועבודה קשה להצלחה, אולם יש לכך מחיר. שחקנים זרים תפסו את מקומם של חלק מהמקומיים וגם אופן החשיבה של הספורטאים מכוון לתועלת האישית שלהם, ולא להצלחת הקבוצה. כל אלה קיבלו לגיטימציה חברתית בעולם שבו שחקנים עוברים ממועדון למועדון ללא סנטימנטים, ואהדת הקהל נתונה לא רק למועדונים, אלא גם לשחקנים. "פעם דיברו על הישגיות קולקטיבית, הזדהות עם אגודה, אוהדים, קהילה, היום המצליחן הוא זה שמרוויח הרבה כסף ולא זה שמשחק עבור הסמל”, אומר גלילי. "זה הופך את חובב הספורט לכזה שמזדהה לטווח קצר".

גם גישת הספורטאים כלפי המשימות הלאומיות השתנתה. שחקנים חושבים כיום על הקריירה שלהם ועל הגוף שלהם, ויודעים מי משלם להם שכר. כששחקני מכבי חיפה, בעיתוי חשוד, נעדרו ממשחקי הנבחרת בשל פציעות, האדמה בישראל לא רעדה. בל נטעה, חלומם של הספורטאים הוא לייצג את מדינתם – הוכחה ואות להצטיינותם – אולם לעתים למציאות כוח משלה. ”לשחקנים מאוד אכפת ויש מחויבות כלפי הנבחרת”, אומר עידו קוז'יקרו, "לפעמים יש כאלה שבאים עם טיפה פחות מוטיבציה בגלל דברים שמסביב, אבל גם למילואים לא כולם תמיד באים בשיא החשק. לפני שנה אנשים אמרו 'איך כספי הבוגד לא בא לנבחרת', אני אמרתי למי ששאל שאם כספי יבוא בקמפיין הבא כשחקן NBA, ההשפעה שלו תהיה עצומה. הנבחרת תוקעת שחקנים כי בקיץ אתה יכול לבנות את הגוף, לשפר יכולות, וכשאתה בנבחרת אתה חייב לתת הכל ולא לשפר את המשחק שלך. כספי לא היה באליפות האחרונה, אבל עכשיו הרווחנו שחקן ברמה העולמית לשנים הבאות. ברור שאפשר לוותר על קמפיין אחד, כי את הרווח נקצור בעתיד".

"בקמפיין הקודם ידעת שהנבחרת תשחק כמי שכפאה שד, אז למה לבוא לרמת גן”, טוען אלכס גלעדי. "הטלוויזיה שינתה אותנו, ללא ספק, אנחנו רעבים להרבה דברים טובים, אבל איצטדיון רמת גן יתמלא תוך רגע, כשנדע ששחקנים שלנו הולכים לפחות לנסות לנצח. אנחנו אוהבים את הנבחרת והיא צריכה לאהוב אותנו חזרה כחובבי ספורט". וזה אולי תמצית השינוי שעבר חובב הספורט הישראלי. לא עוד אהבה ללא תנאי למי שמייצגים את המדינה בזירה הבינלאומית, לא עוד נתינה ללא גבולות לספורטאים הלאומיים - הפטריוטיות תלויה בהצלחה, או לפחות בשאיפה להצלחה.

“מילת המפתח היא תקווה", מוסיף ניר קלינגר, "אני חושב שקהל תמיד יבוא וידחוף אם תהיה סיבה. בתקופה האחרונה הכדורגל או הכדורסל לא נתן תקווה ברמת הנבחרות, אבל כשהטניס נתן תקווה, אז יד אליהו התמלא מול רוסיה בדייויס. הציבור לא פראייר, ודוחף כשיש תחושה שמשהו טוב הולך לקרות והספורטאים נותנים את הנשמה. פטריוטיות הולכת עם הצלחות ותקווה. אני לא חושב שזה קשור לשיטת משחק או ליכולת, אלא לתוצאות ומחויבות".

"הנבחרות הלאומיות בספורט הן כיום כמעט מקור ההזדהות היחיד להזדהות קולקטיבית ישראלית-אזרחית, שאינה קשורה בהכרח לערכיה הציוניים-לאומיים של המדינה", כתבו חיים קאופמן ויאיר גלילי בחיבורם "ספורט, אידיאולוגיה ציונית ומדינת ישראל", "בכל הקשור בנבחרות הייצוגיות ניתן לומר במידה רבה של צדק שמגרש הספורט הוא כמעט המקום היחיד שבו הגדרתה של מדינת ישראל היא של מדינת כל אזרחיה". ישראל הייתה ונותרה מדינת מהגרים אשר זקוקה לחוט מקשר בין פרטיה, כזה שאינו כולל מלחמות או מצבי משבר. היא אולי שבעה ונינוחה יותר, ופחות לאומית, ולכן הפטריוטיות והתמיכה בנבחרות הייצוג ובכירי ספורטאיה אינה אוטומטית, אבל הספורט עדיין משמש תפקיד חשוב בהיטמעות עולים חדשים, התקדמות במעלה הסולם החברתי ושאיפה למצוינות. בניגוד לעבר, כיום הפטריוטיות בספורט מתבטאת בעיקר ביחס למה שנחשב לאחד מעמודי התווך של מהות הספורט – מבחן התוצאה .