משחק העשור של הפועל ת"א

בחישוב גס, שלא כולל פצועים ושינויים של הרגע האחרון, הפועל תל אביב תעלה למשחק בקרית אליעזר רק עם שחקן אחד שיודע מה זה להיות חלק ממאבק אליפות, שיודע מה זה באמת לזכות באליפות - וואליד באדיר הבלתי נגמר. מנגד, מכבי חיפה מציגה גלריה נאה של קבלני תארים – אולי היתרון המנטאלי הכי גדול שלה ערב משחק העונה, שלה יש הרבה יותר מה להפסיד בו. כשבאים לנתח את אותו יתרון מנטאלי, מגלים שגוסטבו בוקולי הוא נכס שאסור למכבי חיפה להשאיר על הספסל ביום שני הבא. בוקולי, אולי יותר מכל שחקן שזכה בתואר עם מכבי חיפה, מייצג את התובנה החשובה ביותר שמפרידה בין מי שיודע איך זוכים בתואר לבין מי שעדיין מגשש את דרכו: לב, זיעה, שיניים וציפורניים. יש שלב בעונה שבו איכות, כושר משחק או מומנטום פחות משחקים תפקיד, וזה השלב שגוסטבו בוקולי עדיין מבין טוב יותר מכל אחד אחר.

אפשר מהיום ועד יום שני לשחק עם הפאזל שאלישע לוי יבחר להרכיב בסוף מול הפועל תל אביב: שני חלוצים או אחד (מול קבוצה שמחפשת ניצחון בכל מחיר עדיף שניים), חמישה קשרים או ארבעה, גולסה או רפאלוב, גדיר או גולסה או רפאלוב – איך שלא תסדרו את זה, בוקולי צריך להיות ב-11. לא רק כי הוא רעב להוכיח ומחפש חוזה טוב לפני הפרישה, אלא בעיקר בזכות הניסיון ובזכות מה שהוא מביא למגרש. למכבי חיפה יש נטייה מוגזמת להילחץ במאבקים צמודים על התואר, ומבלי עכשיו להציג את הנקודות שמרכיבות את הגן הזה, ההיסטוריה קצת נגדה. מכבי חיפה אוהבת יותר להכריע מאבקי אליפות בנוק אאוט מבעוד מועד, ובסיטואציה הנוכחית היא צריכה על המגרש את השחקנים שמכירים את המערכת וסביבת המערכת טוב מכולם.

הכישלון הכי גדול של מכבי חיפה בתקופה האחרונה הוא לא התוצאות שלה עד לניצחון על אשדוד, אלא האופן שבו היא משכה את הלחץ אליה. כמו לקיזוז הנקודות, ברור שלעניין החוזה של אלישע לוי יש חלק לא מבוטל בכך. לפעמים נדמה שמאמן מכבי חיפה מרגיש שהמשך דרכו עדיין תלוי באליפות, אבל זה רק חלק מהסיפור. במאבקים מהסוג הזה, הלוחמה הפסיכולוגית היא נשק משמעותי, ובמקום לכוון אותו להפועל תל אביב, מכבי חיפה מכוונת אותו לעצמה. אם מכבי חיפה תסתכל שנייה במחסנית, היא תגלה המון תחמושות: הפועל תל אביב מגיעה לישורת האחרונה כשהאתגר הכי חשוב שלה בעשורים האחרונים יושב לה על הצוואר. הפועל תל אביב חייבת לזכות העונה באליפות. לא צריכה, חייבת. לא רק כי זו הייתה המטרה העיקרית שלה בתחילת העונה, לא רק כי זו תהיה חותמת מדויקת על עונה של כדורגל משובח, אלא כי העשור הבא שלה יושפע מאוד מאיך שהמשחק ביום שני יסתיים. מכבי חיפה הייתה צריכה מזמן להגביר את הווליום של הפצצה המתקתקת הזו ולהזכיר זאת לאדומים, אבל כהרגלה בקודש הזכירה לעצמה מה הבעיות שמפריעות לה.

וזה באמת משחק העשור של האדומים. לא פחות. לא פעם אנחנו נוטים להיזהר מהגדרות מפחידות כאלה, אבל במקרה של הפועל תל אביב, שזכתה באליפות אחת ב-20 השנים האחרונות, הניסוח לא מחטיא. נסו לדמיין, לשם הדגמה, את העשור האחרון בלי הניצחון של מנצ'סטר יונייטד על באיירן בגמר ההוא ב-99'. נסו לדמיין את המעבר של השדים האדומים מקבוצה בינונית פלוס באירופה לקבוצה מוחצת בלי אותו נס, נסו לדמיין את ההתקדמות והשליטה של האנגליות בחלק מהמפעלים האירופיים ללא אותו מהפך, נסו לדמיין את מאזן הכוחות בין קבוצות האי הבריטי לקבוצות הגרמניות בלי הרוח של סולשיאר ושרינגהאם. באותה מידה, גם הפועל תל אביב תגיע ביום שני לקרב על העתיד שלה, על המהות שלה ועל הכיוון שהמועדון המתפתח הזה צועד לקראתו. משחק שיכול להאיץ את ההתפתחות של המועדון הן ביציעים והן במגרש, אבל גם משחק שיכול לעצור הכל.

כמו בהתנהלותה בסוגיית הקיזוז, הפועל תל אביב מבינה זאת היטב ובאופן לא מפתיע, הוציאה היום (ראשון) הודעה על סיכום לעונה נוספת עם אלי גוטמן ויוסי אבוקסיס. מול קבוצה עם יתרון במומנטום, מכבי חיפה חייבת להשתמש יותר בלוחמה פסיכולוגית כדי לשנות לטובתה את תנאי הפתיחה של המשחק.

שמכבי נתניה מתרסקת כך מיד אחרי שדניאל יאמר המריא מישראל

ביום שלישי האחרון, יצא קצפם של כמה אנשים שבית"ר ירושלים עדיין יקרה להם על ציטוט שיוחס למאמן הקבוצה דוד אמסלם. "העונה שלנו נגמרה", נאמר בכותרת, שדי עיוותה את דברי המאמן (למרות שלא יזיק לו להבא להיות יותר קשוב לשאלות). לא עברו כמה ימים, ומשהו במסר המתוקן קיבל בעיטה לפרצוף: יו"ר הקבוצה, איציק קורנפיין, נראה נופש בצפון עם משפחתו, תוך שהוא מחמיץ את המשחק בבלומפילד מול מכבי תל אביב.

קשה לחשוב על אירוע משפחתי שיוכל להצדיק את החוצפה הזו. תאריך פתיחת הפלייאוף היה ידוע לכל, ואין שום הסבר להיעדרות ממשחק גורלי על המקום השלישי, בטח ליו"ר שמרוויח כל כך הרבה כסף ויש עליו כל כך הרבה אחריות. מה תגיד אחר כך לשחקנים? שחייבים להילחם ולתת הכל גם בשלב כזה של העונה? שעדיין אסור להתנהג כאילו חופשת הקיץ הגיעה? איך דוד אמסלם יכול לבוא בטענות לשחקנים על מחויבות, כשהיו"ר שלהם לא נמצא לידם מסיבות שעל פניו נראות מבישות.

יש במקרה הקטן הזה המון סמליות לדברים שכבר נכתבו כאן ומלמדים על המשבר ההיסטורי אליו צועדת בית"ר בעיניים בוטחות מדי ביו"ר שלה: מהנוחות הכללית לקשר את הרוח המדכאת של הקבוצה העונה רק ליצחק שום (והאופן שבו הכל מתפוצץ לה עכשיו בפנים), ועד לצורה הקרה מדי שבה קורנפיין מנהל את בית"ר. לקרירות הזו יכול להיות רק הסבר אחד – פתרון לפלונטר שבו נמצא המועדון ושכבר מונח בכיס של היו"ר. אחרת, קשה להבין מדוע קורנפיין לא מצית את כל הגזרות ומייצר בהלה שתעזור לו לגייס את הציבור ונציגי הציבור לעזרת המועדון. כבר כמעט שנתיים שהוא בתפקיד מבלי להביא שום פתרון או אופק. שנתיים של אין החלטות עומדות להסתיים בקיץ הקרוב. אם עד אז קורנפיין שוב ימשוך זמן, מוטב שיניח את המפתחות ויודה: לא אני הוא האיש שמסוגל לקחת את בית"ר לעבר עתיד חדש. גם אני, בסך הכל, שכיר חרב.

בסופ"ש האחרון קראנו על מסעו העתידי של עוזר מאמן הפועל תל אביב, יוסי אבוקסיס, בעקבות מספר שחקנים בליגה בפורטוגל. לעקוב אחרי שחקנים בתקופה כזו של השנה זו מקצוענות לשמה. מסע לליגה הפורטוגלית מלמד גם על העוצמה הכלכלית של הפועל תל אביב מול זו של מכבי חיפה, אבל גם רומז על הסכנה הגדולה של האדומים ביום שאחרי משחק העונה בקרית אליעזר. בזמן שמכבי חיפה דואגת לא להשתגע יותר מדי ומתבססת לא מעט על שלד מקומי-ישראלי, חלקו תוצרת בית, נדמה שהפועל תל אביב ממשיכה במסע הרכש הגרנדיוזי שלה מהעונה האחרונה, זה שכלל רשימת כוכבים שבכל קבוצה אחרת היו נקראים גלקטיקוס. זו הייתה ההתנהלות הפזרנית של אלי טביב בהפועל כפר סבא וזה בכלל לא מפתיע שהקו של הפועל תל אביב תחתיו דומה עד מאוד. אם בשנתיים האחרונות יעקב שחר הפך את מכבי חיפה לקבוצה שפויה כלכלית ומקצועית, גם הפועל תל אביב צריכה לקרוא את הכתובת על הקיר ולהיזהר מהתבססות מוגזמת על שחקני רכש. לנצח את היצר הוא אתגר לא פחות קשה מלנצח בקרית אליעזר, וגם לא פחות חשוב.