מהפכים והפתעות כעניין של שגרה

איזו עונה. כל ההצגות, המהפכים, ההפתעות, התחזיות שהתנפצו, הפייבורטיות שקרסו והנמושות ששאגו, וזה הגיע לזה. עונה שלמה, מהמדהימות והסוערות שידעה ה-NFL, הגיעה למשחק אחרון, במאנדיי נייט, כדי לקבוע שהאלופה היוצאת תעלה בכלל לפלייאוף. רק יאה לליגה התחרותית בעולם, שבה מתחלפת מחצית ממצבת הפלייאוף מדי שנה. מי שעוד לא נדבק בחוויית הספורט המסחררת מכולן מוזמן להשלים את החסר ולהצטרף לחלק המעניין עוד יותר – הפלייאוף

אז מה היה לנו שם? ליגה שהמשכה התקין הועמד בספק בגלל איזה חולה רוח עם זקן מדובלל? הייתה. (הוחלט לא לתת למניאק לנצח ואחרי שבוע של התאוששות, הלו"ז של הליגה פשוט הוזז קדימה בשבוע אחד). היו גם טוענות לכתר שהתפוגגו כמו נפיחה רפה, נמושות לכאורה שפרשו כנפיים והצטרפו לשולחן הגדולות בקול רועם, וקבוצה אחת ששום דבר בה לא הפתיע - חוץ מעצם ההפתעה שקבוצה אחת יכולה להיות כל-כך טובה, באופן כל-כך קבוע. אז בואו נעביר עין על העונה שהייתה, לפני שאנחנו סוקרים את הדרך שלפנינו.

טנסי טייטאנס: סבלה מכמות אכזרית של פציעות בהגנתה המהוללת, דעיכה של כמה שחקני מפתח מזדקנים, כוכב על (הרץ אדי ג'ורג') שלא חזר לעצמו אחרי ניתוח וחסר מאד את הפועל השחור שנהג לפתוח לו חורים, וגם החלטה תמוהה במיוחד של מאמנה השמרן ג'ף פישר לא עזרה. בכל מקרה, טנסי פתחה חלש, וגם כשנדמה שהיא חוזרת לעניינים, החלטה טיפשית של פישר הובילה להפסד שובר לב מול בולטימור השנואה (בסיום אחד המשחקים המותחים שזכורים בליגה), ושם זה נגמר למעשה.

המינסוטה וייקינגס סבלו מכמות לא סבירה בעליל של קארמה מחורבנת. מוות של שחקן מפתח (קורי סטרינגר, ינוח על משכבו בשלום) במחנה האימונים, פרישה של אחר (הרץ רוברט סמית) בשיא הקריירה שלו, אובדן שחקני מפתח בהגנה לכוחות השוק ופציעה לחצי עונה של הטוב מאלה שנשארו. הכימיה הקבוצתית התפוצצה כמו מעבדה של פרופסור מטורף - לא מעט בגלל שכוכב העל של הקבוצה, רנדי מוס, החליט שלמרות שקיבל 78 מיליון דולר לשמונה שנים, הוא ישחק ברצינות רק מתי שבא לו. הוייקינגס נראו עלובים בחלקים נרחבים של העונה, הפגינו את שריריהם ההתקפיים המהוללים לעתים נדירות בלבד והודחו ממאבק העלייה לפלייאוף חודש לפחות מסוף העונה.

לאינדיאנפוליס קולטס יש בעיה הרבה יותר פשוטה: אין לה הגנה. לקבוצה יש אולי את המשולש ההתקפי הטוב בליגה, עם הקווטרבק פייטון מאנינג, התופס מרווין האריסון והרץ אדג'רין ג'יימס. אבל כמו בכל ספורט הגנתי, ובמיוחד בפוטבול, כלל הברזל הוא שבלי הגנה אתה יכול לנפנף באוזניים. אז זה מה שהקולטס עשו כמעט מהמחזור הראשון, ובלי הגנה המשולש ההתקפי המהולל ימשיך להתבזבז גם בעונות הבאות.

הבעיה של הניו אורלינס סיינטס נמצאת כולה בראש. קבוצה עם טונות כישרון משני צדי הכדור פשוט התפרקה בצורה מבישה בחודש האחרון והפסידה ארבעה משחקים ברציפות, תוך שהיא סופגת ארבעים נקודות בממוצע. אילולי היה המאמן ג'ים האסלט אחראי גם לעונה הנפלאה שקדמה לזו, הביזיון הזה היה עולה לו במשרתו. הסיינטס חייבים לסדר את הברגים בראש כי בעידן השחקן החופשי ותקרת השכר, הסגל המשובח הזה לא יישאר שם הרבה זמן.

עוד קבוצה מאכזבת היא הניו יורק ג'איינטס. הפינאליסטית היוצאת נחלשה בכל היבט של המשחק ולא הצליחה לשחזר את ריצתה המפתיעה.

ניו אינגלנד פטריוטס. איזו עבודה של המאמן ביל בליצ'יק וההנהלה. בלי כוכב העל, הקווטרבק דרו בלדסו, מהמחזור השני; עם 16 שחקנים חדשים שעלו רק בממוצע רק כמה גרושים מעל מינימום הליגה והיוו את השאריות של שאר הקבוצות; עם כאב ראש בחדר ההלבשה בדמות תופס (טרי גלן) שצריך לשכב על ספה ולא לרוץ על מגרש; עם קבוצה שאיך שלא מסתכלים על זה, איש כמעט לא ציפה ממנה לנצח יותר משישה משחקים גג; עם כל זה, הפטריוטס לקחו את בית ה-AFC מזרח, עלו כמובן לפלייאוף ועשו את זה כמקום שני ב-AFC, מה שהקנה להם שבוע חופש וכרטיס חופשי לסיבוב השני. וואו.

שיקאגו ברס. הייתה צפויה להשתפר, אבל לא ככה. למרות שהקווטרבק הפותח קייד מקנאון, שנבחר בסיבוב הראשון לפני שנתיים, הוכרז סופית ככישלון ונזרק; למרות שהתופס הבכיר, מרקוס רובינסון, נעדר במשך רובה המכריע של העונה; למרות שמשחק הקרקע הופקד בידיו של רוקי; למרות כל זה ועוד כמה פציעות חשובות אבל פחות, הדובים הולידו מחדש את הכינוי מפלצות המידוויי, נתנו הצגות, הפגינו מזל של אלופים ולקחו אליפות בית ראשונה מזה עשור. גם כן וואו וכל הכבוד למאמן דיק ג'אורון.

פיטסבורג סטילרס. רגע לפני שהקווטרבק קורדל סטיוארט הוכרז כקונספט מעניין שנכשל, עם רוקים בעמדות מפתח, ועם האוטובוס המזדקן שחידש ימיו כקדם, קבוצת הפלדה הפגינה הגנה היאה לשם, התקפה מעניינת בהחלט שהפיקה שני תופסים עם אלף יארד (לראשונה בתולדות המועדון) ומועמדות ל-MVP לסטיוארט, והכתיבה את הטון ב-AFC מההתחלה עד הסוף. שנה אחרי שהחמיצה את הפלייאוף בחוט השערה, פיטסבורג היא ללא ספק המועמדת הבכירה לסופרבול מה-AFC..

כולם ידעו שלסט. לואיס ראמס יש התקפה של קבוצת חלומות. עם קווטרבק (קורט וורנר) שהתחיל כסינדרלה ומאיים לשכתב כמה שיאי ליגה לפני שיפרוש, עם השחקן הטוב בליגה (מרשל פולק), ועם חוליית תופסים שכל אחד מהם יכול להיות כוכב-על בכל קבוצה אחרת, זה היה די ברור שתותחים יש. הבעיה הייתה בביצורים. אשתקד הפכו בראמס לראשונים בהיסטוריה שהובילו את הליגה בנקודות זכות וחובה כאחד. בתגובה הביאו הראמס מתאם הגנה חדש שעשה רמונט. שמונה שחקני הרכב חדשים הופיעו בהגנה, שעלתה מתהומות הליגה לחמישייה המובילה בכל קטגוריה משמעותית. אז הראמס סתמו את החור בהגנה. ההתקפה מצדה רשמה 500 נקודות זכות בפעם השלישית ברציפות (אף קבוצה לפניהם לא עשתה זאת אפילו פעמיים רצופות) והצדיקה שוב ושוב את התואר "ההצגה הטובה בתבל". רק הם יכולים לנצח את עצמם.

בחלק הבא של סיכום העונה (מתוך שלושה) נחלק את תארי העונה. בחלק האחרון נביט אל הסיבוב הראשון של הפלייאוף.

השתתף בהכנת הכתבה: דני לרדו