אויבים מבית

מאז ה-0:5 של דנמרק על ישראל ברמת גן, העניין בנבחרת ישראל הפך לפילר בחיים שלי, ממלא ואקומים בימים שאין הופעה טובה ללכת אליה או עבודה לסיים או שידור חוזר של "הסופרנוס". מכיוון שהקישור בין לאומיות לאהדת נבחרת כדורגל במדינה שאני גר בה היה ממילא משובת נעורים ותוצאה של מערכת חינוך ממלכתית ודורסנית, הגירושים האלו לא היו רק עניין ספורטיבי, אלא גם נושא אישי וחשוב, שכתוצאה ממנו הוחלט – אני אדיש אליכם.

אלא שאז הגיעו נערות הליווי, שופטים באדום, דרישת המענקים למשחקים בחו"ל (הפרשה שהכי לא תיאמן בעיני), הכדורגל המעליב של אברהם גרנט, הכדורגל העוד יותר מעליב של דרור קשטן והשחצנות של אבי לוזון. הכדורגל הישראלי הפך לחושך שלידו ימי הביניים הם עידן הרנסנס. כל המוגלה הזו התפוצצה במשחק ההירואי של לטביה ברמת גן, שנגמר ב-1:0 קטן, כמו שאהבנו לתת פעם לנבחרות כאלו ולהתפאר כאילו פפ גווארדיולה לא יכול לאמן פה מרוב שהנבחרת מצוינת.

מיד אחרי הגול של הלטבים (מצב נייח, אלא מה) הסתכלתי על עצמי, לבד בדירה, עם בקבוק ריק של בירה ואפר סיגריה משועממת של מוצאי השבת. לא קיבלתי בחזרה את ה-SMS שנורא חיכיתי לו ושמתי לב שהידיים שלי מונפות באוויר וקריאה של "יש" מילאה את החלל, מהדהדת כמו האדום של רביבו אז, שהצית את האש. אז הבנתי שישיבה על הגדר מתאימה לאנשים כמו אריק איינשטיין. אני רוצה שתפסידו, כמו שאני מפסיד מזה שאתם הנבחרת שלכאורה מייצגת אותי.

בניגוד להרבה אנשים, דווקא חיבבתי את ארקדי גאידמק. אני חושב שכבר בשנה השנייה שלו במרכז העניינים הבנתי שהאיש יותר פתטי ממסוכן, ולכן לא ראיתי בו איזשהו איום. ועדיין, לא הסתדרה לי בראש כל המלוכה הרגעית הזאת של בית"ר ירושלים, צמיחתה המלאכותית של אימפריה מעוותת וחסרת בסיס. זה לא קטע נוסטלגי של "לאן נעלמה בית"ר של פעם", אלא פשוט תחושה שקרה כאן משהו לא נכון, שמתאים בול לדור האינסטנט עם אפקטים של כוכב נולד. בן לילה, בלי שום בניה מסודרת, נולדה כאן קבוצה. האם הכסף הוא חזות הכל?

אחרי ה-5:0 בקרקוב במוקדמות ליגת האלופות 2008/9 שום דבר כבר לא חזר להיות כשהיה. התבוסה ההיא פוצצה את הבלוף בעוצמה שהדציבלים שלה מהדהדים היטב עד היום. זו הייתה השפלה מרנינה לא רק לבית"ר, אלא לכל מה שרע ושגוי בכדורגל שלנו (ויש שיגידו גם בכדורגל העולמי), ובמיוחד לדרישה להצלחה מהירה נטולת תהליך. זו הייתה תשובה לצהלות של אריק בנאדו כששמע במחנה האימון בהולנד ש"קיבלנו את קרקוב". זה היה מענה לאלה שכבר ראו בעיני רוחם את מסי ואינייסטה באים עם ברצלונה לטדי. זו הייתה שעתה היפה של ההתפכחות. זה היה פשוט נפלא.

מהי התכונה הבולטת של הישראלי החדש: חוצפה? שחצנות? שטויות. כל אלו אפיינו אותנו במאה הקודמת. הצבר במילניום הנוכחי נהנה בעיקר מתחושת הצדקה עצמית אוטומטית, שמלווה בפרובוקציה חריפה. תמיד הוא גם ימצא את ה"מומחים" לרגע, שיכשירו עבורו כל שרץ.

זה מה שקרה בפברואר 2008, כשנבחרת הפדרציה של ישראל אירחה את רוסיה ומריה שראפובה, שהתקבלה בשריקות סקסיסטיות, גניחות, קריאות ושריקות במהלך משחקיה. מה שמנוגד לחלוטין לכל ערך וחוק בספורט הלבן ובאופן כללי פשוט דוחה. כמובן, לא אם שואלים את מכשירי השרצים. אלה מיד הסבירו לנו ש"זה כלום לעומת מה שקורה במדינות כמו ארגנטינה או צ'ילה" (מעניין לא הם נעלמו כשנבחרת הדייויס שלנו התקבלה בכבוד של מלכים בצ'ילה השנה) וש"זאת ביקורת של יפי נפש ואנטישמים". זה הרי תמיד תופס.

שראפובה לא התרגשה והשלימה טיולים קלילים מול ציפי אובזילר ושחר פאר. זה היה רגע של אושר. ספורטאית העל התמירה, היפיפייה, בעלת השיער הבלונדיני הגולש, הרגליים הבלתי נגמרות ואותה מידת כישרון, מיהרה להניח את האצבע על שפתותיה החושניות ולהסות את הקהל הסורר ברמת השרון. בכך למעשה סימנה שראפובה לישראלי הגאה, שלרובו אין מושג וחצי מושג מה ההבדל בין סרב לוולי, איפה אנחנו עומדים לעומתה, ושהפעם הבאה שנראה ספורטאים ברמתה תהיה רק בטלוויזיה.

בתופעה הזו שנקראת הפועל תל אביב באירופה יש מעט מאוד חורים לחדור דרכם. כמעט כמו מכבי תל אביב בכדורסל, זו שהאדומים כל כך אוהבים לשנוא, גם הפועל תל אביב בכדורגל ממעטת ליפול במפעלים הבינלאומיים, ולתת לי לפחות הזדמנות לבחון אותם על העיקרון החשוב שהם הביאו לספורט שלנו - לא כל ישראלי שמתחרה בחו"ל מייצג אותי. מותר כבר להגדיר את עצמך באופן עצמאי מבלי שמישהו יחליט בשבילך, ואולי גם בזכותם היה לי הרבה יותר קל לתמוך ולשמוח על כל שער של גלאטסאריי מול עיי החורבות שיאמר השאיר בנתניה. למה? סתם כי כעסתי על יאמר על מה שעולל לקבוצה חשובה ואהובה בכדורגל הישראלי, ושיידע שיש מחיר לכל דבר.

המשחק של הפועל תל אביב בהמבורג היה עבורי הזדמנות נהדרת להתגרות קצת באדומים המצליחים, מכמה סיבות: אחרי שנהנו להקניט את מכבי חיפה על הישגיה באירופה, הפועל תל אביב הגיעה למשחק עם אותה רמת קושי, רף אותו היה לי ברור שלא תעבור. שנית, משחק מול קבוצה גרמנית אמור לגייס אותי אוטומטית לטובת הצד הישראלי, התנייה שלא הייתי מוכן לקבל ואמורה להפוך את הפרובוקציה למושלמת.

ואכן, ה-2:4 המפואר של המבורג סיפק לי כמה ימים לאמוד את התופעה הזו שנקראת אוהדי הפועל תל אביב, שלשמחתי הרבה, חלקם התקשו לקבל את הצד שבחרתי באותו משחק. למרות שהמכונה הזו חזרה אחר כך לנצח כהרגלה, כולל את המבורג בבית, זה היה ניצחוני הגדול.

מעבר לסיפוק על כך שהמועדון הכי לא ראוי בארץ, כזה שמעניין בעיקר את בני משפחת המאמן דאז (והיו"ר, הנשיא, חלק משחקני הסגל, ראש חוג האוהדים ומנהל האירועים) עף מאירופה, היה צדק פואטי בתבוסה 5:0 של מכבי פתח תקווה להירנביין, שהושגה במשחק יחיד במקום בשניים. למה משחק אחד? כי עמיר פרץ הוריד את השלטר וההולנדים לא יכלו להגיע למשחק הבית של מכבי פתח תקווה עקב שביתה ברשות שדות התעופה.

אבי לוזון, שיודע דבר או שניים על קשרים וקומבינות, למד שהוא גדול רק בבריכת הכדורגל הישראלי, ובחוץ יש דגים גדולים ממנו – דגים כמו עמיר פרץ. כל הקשרים בעולם לא עזרו ללוזון, שהבטיח לנקום בפרץ ונאלץ להמריא עם קבוצתו למשחק אחד בלבד, על אדמת הולנד. החברים של קלאס יאן הונטלאר אמנם לא הגיעו לישראל, אבל הנחיתו מהר מאוד את המהלומה על הלוזונים. מצד שני, לכו תדעו איזה קשר יש ללוזון במינוי פרץ לשר הביטחון.

רק בזכות רשלנות של עובד ניקיון ספרדי גיליתי שאני עוכר ישראל. העובד הזה לא ניקה כהלכה את הזיעה מן הפרקט שבו התמודדו מכבי תל אביב ואסטודיאנטס במשחק השלישי והמכריע בשלב רבע הגמר של גביע אירופה ב-1992. כתוצאה מן החפיפניקיות, החליק דורון ג'מצי דווקא כשקיבל את הכדור הגורלי של העונה, ושלח את מכבי לראות את הפיינל-פור מהבית. כל זה, אגב, התרחש בפורים, מה שהפך את התקרית לאגדית עוד יותר. אני לא זוכר למה התחפשתי באותה שנה, אבל לא אשכח כי מיד לאחר הגליץ' של ג'מצי פרצתי בצחוק אדיר.

יש לציין כי סיפורים שלומיאליים מהסוג הזה אפיינו את מכבי של צביקה שרף לאורך השנים, ובראשם הפארסה בגמר 87' מול טרסר מילאנו, אבל אף פעם לא שמחתי לאיד. שנה קודם לכן, אפילו העובדה שהם מחללים את יום הזיכרון לא הפריעה לי לבכות מעצב לאחר ההפסד לברצלונה בחצי הגמר. אבל הפער בין הזחיחות המוחלטת של הצהובים לפני המשחק ובין חוסר היכולת של ג'מצי לתפוס כדור – דיסוננס שמאפיין את מכבי גם בשנים האחרונות – כבר היה קשה מנשוא. ברגע הזה הפכה מכבי בעיני ממושא להערצה למושא ללעג, וכזו היא נותרה עד היום.