כשיצפו בפיינל פור היורוליג בטלוויזיה מביתם, הנחמה היחידה של אנשי מכבי תל אביב בוודאי תהיה בגדר צרת רבים, חצי נחמה. מול המסכים יישבו גם נציגי פנאתינייקוס, ריאל מדריד, קאחה ויטוריה, סיינה ואחרות. מה לעשות? לא כולן היו מספיק טובות להימנות על ארבע הגדולות.
אלא שבניגוד למכבי תל אביב, לשאר הקבוצות שהזכרנו היתה אמונה בסיסית כי הן ראויות לשחק בפיינל פור. הן גם השקיעו בהתאם. במכבי, לעומת זאת, היו תקוות סמויות. לא יותר מזה. גם ההעפלה לרבע הגמר (אין דבר כזה הצלבה, מדובר המצאה ישראלית) היתה נחשבת בראשית העונה כהישג. העובדה שפרטיזן בלגרד הייתה המשוכה האחרונה בדרך לארץ המובטחת העלתה את רמת הציפיות ושלחה את האוהדים, בתמיכה נלהבת של כמה "פרשנים", לרכוש חבילות לפאריס.
ההפסד (המיותר) במשחק הראשון בתל אביב אמנם צינן את ההתלהבות, אבל עדיין הייתה אמונה שניתן לנצח ב"בלגרד ארנה" ולסגור עניין במשחק החמישי ביד אליהו. באותו זמן אף אחד לא שיער ששחקני האלופה הישראלית יסיימו משחק עם 16 מ-61 זריקות שדה (26.2 אחוז).
ואז החלו הניתוחים, העקיצות, הביקורות ואפילו הלעג. פיני כבר לא מאמן, וויושביץ' "עשה לו בית ספר". אני מסיר את הכובע בפני וויושביץ' ושחקניו; מי שמנצח בעונה אחת את שתי הגדולות של יוון, את ברצלונה ושלוש פעמים את מכבי, ראוי לשחק בפיינל פור. עם זאת, מעניין מה היה וויושביץ' עושה עם 26 אחוזי קליעה של שחקניו. היו גם שקבעו כי פרטיזן היא קבוצה צעירה. ארז אדלשטיין אפילו קרא להם "הילדים של וויושביץ'". ילדים? קצ'מן (33), בוזיץ' (32), רוברטס (28), וראנס (27), מאריץ' וראסיץ' (26), מקאלב ומילושביץ' (25)? לא, לא ממש.
דיברו גם על קבוצה סרבית, וגם זה רחוק מהאמת. ארבעה משחקניה הבכירים של פרטיזן לא ממש ילידי בלגרד, אם להיות מדויקים: מקאלב ורוברטס הם אמריקנים לכל דבר, וסלי הוא צ'כי ומאריץ' המצוין לבש לראשונה מדים של קבוצה סרבית בתחילת העונה. הוא נולד בסידני, זכה עם אוסטרליה ב-2003 באליפות העולם עד גיל 23, שיחק ארבע שנים באוניברסיטת נבראסקה בארה"ב, עונה אחת בספרד ורק העונה הגיע לבלגרד. למזלה של פרטיזן, המשפחה שלו הגיעה לאוסטרליה מסרביה.
הגבול שבין "גאווה ישראלית" ו-"אוסף של זרים"
גם אני סבור שיש יותר מדי זרים אצל הצהובים מתל אביב, אבל כבר ב-1977 הבינו במכבי כי על מנת להצליח באירופה, יש להתחזק משמעותית. בקבוצה שזכתה בגביע האירופי הראשון בבלגרד שיחקו רק ארבעה ישראלים (ארואסטי, ברקוביץ', שוקי שוורץ ואייל יפה). קראתי בימים האחרונים שלמכבי תמיד היה שלד ישראלי. אז בואו נזכיר, למי ששכח, שבקבוצה הגדולה שזכתה ביורוליג ב-2004 וב-2005 שיחקו שישה זרים - באסטון, וויצ'יץ', פארקר, שאראס, תומאס ובלות'נתאל, שהוחלף בשנה השנייה ע"י קומאטוס. גם הקבוצה ששיחקה בגמר בפראג ב-2006 כללה שישה זרים שלושת הראשונים מהקבוצה הקודמת פלוס סולומון, פני וארנולד. אז זו הייתה "גאווה ישראלית". עכשיו, כשלא כל כך מצליחים, זה הפך להיות "אוסף של זרים"
לצערנו, אין היום יותר מדי שחקנים ישראלים ברמה אירופית בכירה. ראינו זאת בנבחרת וגם במשחקיהן של מכבי תל אביב והפועל ירושלים באירופה העונה. אותם יחידי סגולה, שמהווים את היוצא מהכלל, לא משחקים במחוזותינו. ולא, לא מדובר בתופעה ישראלית בלבד: תראו כמה צרפתים, איטלקים, סרבים, קרואטים וסלובנים משחקים ברחבי אירופה וב-NBA, בראש ובראשוניה מסיבות כלכליות.
אז בואו נחזור לשפיות. מכבי תל אביב והפועל ירושלים מיצו העונה את יכולתן, הגיעו קרוב מאוד לבאר אבל חסרו את המשהו הנוסף הזה כדי שיוכלו לשתות ממנה. אולי בעונה הבאה.