מתכוננים לפלייאוף ה-NBA

החולצה והתקליט בדרך

בדיוק שבוע נותר לעונת ה-NBA. זמן לא רע, אם כך, לחלק פרסים לשחקן ההגנה, הרוקי, המשתפר והשחקן השישי של העונה

אסף רביץ

שחקן ההגנה

כמעט נכנסו:

דווין וויד (מיאמי): בשקט בשקט מוביל את מיאמי לעונה הגנתית גדולה ולחצי שני מצוין.

אנדרסון ורז'או (קליבלנד): ניצח את לברון בקרב על תואר שחקן ההגנה של קליבלנד.

רייג'ון רונדו (בוסטון): מלך החטיפות החדש הוא גם העוגן ההגנתי החדש של בוסטון.

ת'אבו ספולושה (אוקלהומה סיטי): הסיבה העיקרית לכך שההגנה של הת'אנדר היא מהחזקות בליגה. אין שום סיבה הגיונית אחרת.

3. ג'וש סמית (אטלנטה)

השחקן עם המספרים ההגנתיים המרשימים ביותר. 1.7 חטיפות ו-2.1 גגות למשחק החזירו את סמית למעמד של מפלצת ושחקן אול-אראונד הגנתי משובח במיוחד. מסוגל לשמור על כל עמדה. קיבל יחסית מעט עזרה באטלנטה, אבל זה לא גורע מהעונה הנפלאה שלו.

2. ג'ראלד וואלאס (שארלוט)

היה ראשון בדירוג החצי שלי, אבל שארלוט קצת נרגעה וגם הוא. ובכל זאת, האתלט הנפלא נמצא בעונת שיא, בעיקר מבחינה הגנתית (לארי בראון לימד אותו לחשוב). וואלאס מספק כמות דו ספרתית של ריבאונדים מעמדת הסמול פורוורד, חוטף, חוסם ושומר אישי נהדר.

1. דוויט הווארד (אורלנדו)

לא הייתה השנה קבוצת הגנה מיוחדת סטייל בוסטון של לפני שנתיים; היה אוסף של קבוצות הגנה טובות שאף אחת מהן לא בלטה במיוחד. ובכל זאת, אם צריך לבחור את ההגנה הטובה ביותר מבחינה מספרית, זו תהיה אורלנדו. המג'יק ספגו מעט, השאירו את היריבות על האחוזים הנמוכים ביותר, כמעט לא שלחו אותן לקו העונשין, אפשרו מעט מאוד אסיסטים ושלטו בריבאונד. זה קורה רק בגלל הווארד. בשנה השנייה זה מתחיל להיראות מובן מאליו, אבל זה לא: הווארד מתפקד רוב הזמן כגבוה היחיד בקבוצה שרוב השחקנים שלה ידועים בעיקר בזכות היכולת ההתקפית שלהם ומצליח לשלוט לבד ברחבה ולהפוך את הצבע של אורלנדו אולי לקשה ביותר לחדירה בליגה.

הוא אולי לא פתח את העונה טוב, כשהיה נראה קצת מגושם, צבר הרבה עבירות ולא היה דומיננטי גם בהתקפה - אבל בחצי השני הווארד חזר להיות סופרמן ויחד איתו אורלנדו חזרה להיות אחת המועמדות העיקריות לאליפות. והכל מתחיל בהגנה של גיבור העל, שכרגיל מוביל את הליגה בריבאונדים (13.3) וגגות (2.8). הוא מעט פחות טוב משנה שעברה, אבל עדיין הכי טוב.

עוד בוואלה!

כשעומר מילר וד"ר שקשוקה נפגשו להכין צ'יפס

לכתבה המלאה

השחקן השישי

כמעט נכנסו:

קרל לאנדרי (יוסטון/סקרמנטו): היה מועמד רציני אם לא היה עובר באמצע העונה לחמישייה של הקינגס.

יודוניס האסלם (מיאמי): הכל במיאמי קרה בשקט השנה, גם התרומה הנהדרת של האסלם מהספסל.

אל הרינגטון (ניו יורק): 17.7 נקודות למשחק מהספסל שוות אזכור, אפילו אצל ד'אנטוני.

ג'ייסון טרי (דאלאס): לא עונה גדולה יחסית לעצמו, אבל עדיין אחד המחליפים הטובים בליגה.

3. למאר אודום (הלייקרס)

אמנם הוא היה הרבה יותר יעיל כשעלה בחמישייה, אבל בעיקר בחלק השני של העונה היו לאודום משחקים מצוינים גם כשחקן ספסל (לעומת מאנו ג'ינובילי, למשל, שנראה כמו שני שחקנים שונים). תוסיפו לזה את השיפור הנאה בקליעה מבחוץ, וקיבלתם שחקן שכשהוא באמת רוצה, אין דרך לעצור אותו.

2. אנדרסון ורז'או (קליבלנד)

השחקן שעשה הכי הרבה דברים קטנים וחשובים השנה עבור הקבוצה שלו. עולה מהספסל בעיקר כדי לתת פוש של הגנה ואנרגיות ולשחק בדקות בהן לברון נח. מהשחקנים שהמספרים שלהם נותנים רק חלק קטן מהסיפור. שחקן מפתח בקבוצה הטובה בליגה.

1. ג'מאל קרופורד (אטלנטה)

כאשר אטלנטה הביאה את קרופורד בקיץ, אף אחד לא ידע איך הוא ישתלב בקבוצה. הוא לא קיבל עד אז צ'אנס להיות חלק מקבוצה מצליחה ולא היה ברור שהוא יודע איך לתרום בלי להזיק. בסופו של דבר, קרופורד נתן עונה פנטסטית. הקומבו גארד חסר הפחד היה השנה השחקן השישי האולטימטיבי: הוסיף לחמישייה שמתפקדת טוב ביחד מימד נוסף של יכולת ליצור נקודות בעצמו, כולל במאני טיים. ההוקס היו זקוקים בדיוק לשחקן כזה.

ככל שהעונה התקדמה קרופורד הרגיש יותר בנוח עם מעמדו כמחליף החשוב בליגה. התפקיד שלו הלך וגדל ורוב הזמן הוא תפקד כפוינט גארד המוביל במקום מייק ביבי. הוא קיבל החלטות טובות שעזרו לו לקלוע 17.8 נקודות למשחק באחוזים הטובים ביותר שלו מאז 2001. עכשיו נותר רק לראות אם הוא יביא את היכולת הזאת גם לפלייאוף.

השחקן המשתפר

כמעט נכנסו:

אנדרי בלאץ' (וושינגטון): אמנם בעיקר ניצל צ'אנס כשכולם עזבו, אבל כבר פספס צ'אנסים דומים בעבר והשנה משהו השתנה אצלו.

רייג'ון רונדו (בוסטון): היה מדורג גבוה יותר אם השינוי לא היה מתרחש כבר בפלייאוף שעבר.

ארון ברוקס (יוסטון): ע"ע רונדו.

זאק ראנדולף (ממפיס): קצת שכחנו מממפיס בחצי השני, אבל לראנדולף עדיין מגיעה מילה טובה על שנה יעילה, מוצלחת ומפתיעה.

3. אל הורפורד (אטלנטה)

לפני העונה הורפורד היה סימן שאלה, נדמה היה שהוא נתקע ולא מצליח להפוך לשחקן פנים מוביל בליגה. השנה הוא סוף סוף התחיל להראות ניצוצות של סקורר. הוא זורק יותר לסל, גיוון את מהלכי הפוסט שלו, לוקח אחריות ומשתפר גם תוך כדי העונה. אולי עוד ייצא ממנו אולסטאר.

2. קווין דוראנט (אוקלהומה סיטי)

הפך השנה מעוד סקורר לאחד השחקנים הטובים בעולם. מכונת נקודות שמתקרבת לדרגת בלתי ניתנת לעצירה. השנה הוא שכלל את יכולותיו, שיפר את ההגנה, הפך למנהיג ובעיקר התחיל להביא נצחונות בדרך לתואר נוסף, הפעם קבוצתי: הפתעת העונה.

1. אנדרו בוגוט (מילווקי)

בתואר המעורפל ביותר לבחירה הלכתי השנה באופן ברור עם שחקנים שהפכו מטובים למצוינים. זאת, עבורי, קפיצת המדרגה המשמעותית ביותר. כמו הורפורד ודוראנט, גם בוגוט ביצע אותה השנה ועשה זאת באופן המרשים ביותר. אמנם המספרים אינם רחוקים מאלו של לפני שנתיים (בשנה שעברה הוא היה בעיקר פצוע), אבל ההבדל האמיתי הרבה יותר גדול.

במחצית השנייה של השנה בוגוט ביצע קפיצת מדרגה שאם הייתה מתרחשת מוקדם יותר הייתה מביאה אותו לאולסטאר. הוא נהיה אגרסיבי יותר בהתקפה והנהיג את ההגנה עם כמעט שלושה גגות למשחק ב-2010. מילווקי השתפרה יחד איתו והפכה לאחת מהפתעות העונה, אין אינדיקציה טובה יותר לשינוי שהוא עבר. חבל שהעונה הנהדרת של הענק האוסטרלי הסתיימה בפציעה איומה, אבל בשנים הבאות כבר לא ניתן יהיה להתעלם מקיומו.

רוקי העונה

כמעט נכנסו:

עמרי כספי (סקרמנטו): רציתי להכניס את טאג' גיבסון שמגיע לו טיפה יותר, אבל אז דמיינתי את מנשה נוי עם זקן רץ לכיווני וצועק משהו באנגלית על יהודים סובלים.

ג'וני פלין (מינסוטה): לא רע. אבל גם לא טוב. אבל גם לא רע. בשורה התחתונה: לא בטוח שעשרה פוינט גארדים אחרים שנבחרו הרבה מתחתיו היו עושים פחות עם הצ'אנס שהוא קיבל.

מרקוס ת'ורנטון (ניו אורלינס): שמתם לב שהוא קלע 19 נקודות למשחק מאז האולסטאר? שמתם לב שעדיין יש קבוצה בניו אורלינס?

דארן קוליסון (ניו אורלינס): נקודת האור היחידה בעונה של ההורנטס היא שהם פגעו בול ברוקיז. קוליסון ניצל את הפציעה של כריס פול כדי לתת חודשיים עם מספרים של כריס פול ולהפוך להבטחה ענקית.

3. סטפן קרי (גולדן סטייט)

עוד אחד מאלה שזינקו אחרי האולסטאר עם מספרים הזויים, ואצלו אנחנו מדברים על משהו באיזור ה-21 נקודות, 7.5 אסיסטים ו-2.5 שלשות למשחק. כיף לראות שחקן שעבד קשה כדי להפוך מיצרן נקודות לשחקן NBA שלם קוטף את פירות ההשקעה שלו, ואל תטעו: קרי עוד יהיה פקטור משמעותי בליגה. היה מתמודד על המקום הראשון אם היה משחק יותר בחצי הראשון ולא היה בעולם המקביל של גולדן סטייט, שם משחקים כדורסל של שנות החמישים.

2. ברנדון ג'נינגס (מילווקי)

החודש הראשון שלו ב-NBA היה חלומי וכלל משחק של 55 נקודות (ביקום המקביל). אחר כך היו לו חודשים של ירידה עקבית באחוזים שהורידו את המניות שלו, אבל הוא חזר כדי לקחת חלק חשוב בריצה המפתיעה של מילווקי. הרוקי היחיד שהיה, וגם יהיה שחקן מפתח בקבוצת פלייאוף.

1. טייריק אוואנס (סקרמנטו)

אם לא יהיו תקלות ברגע האחרון, אוואנס יסגור עונת רוקי היסטורית עם יותר מ-20 נקודות ו-5 ריבאונדים ואסיסטים למשחק. בודדים עשו את זה, הקודם היה לברון. השוואות עם עונות הרוקי של כריס פול, ברנדון רוי, דוראנט ודרק רוז, ארבעת הזוכים האחרונים והמרשימים, מוציאה את טייריק מצוין. הוא בדרך הבטוחה להיות סופרסטאר, נשאר רק לראות אם הוא יהיה גם מאלה שמביאים נצחונות לבד.

אוונס הוא כבר עכשיו מהחודרים הטובים בליגה ומהשחקנים שמסוגלים לייצר לעצמם לבד מצב קליעה. נכון, הוא הולך יותר מדי לבד, בעיקר ברגעים מכריעים, אבל זה מאפיין של שחקנים צעירים שמקבלים אחריות מוקדם. אם הוא יפתח קליעה משלוש (ואין סיבה שלא) הוא יהיה קטלני. למזלנו, הוא נחת בסקרמנטו, וכך יוצא לנו לעקוב מקרוב אחר ההתפתחות ש אחד הכשרונות הגדולים שהגיעו לליגה בשנים האחרונות.

(* כתבות נפרדות על מאמן העונה וה-MVP יתפרסמו בימים שבת ושני)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully