וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מתחיל להזכיר את שניידר

6.4.2010 / 16:11

הוא אמנם נוכח יותר במשחקים, אבל ההשפעה של גולדהאר עדיין לא מספקת ומכבי תל אביב היא עדיין הקבוצה של נמני. חמי אוזן סוגר מחזור, מסביר מה עצר העונה את אלירן עטר ומצדיע לדקל קינן וג'ון גרגורי

מרשים

בימים אלו קוצר שי מימון מחמאות על הצטיינותו במדי מכבי חיפה והאופן שבו נכנס לנעליו של טשיירה, ובצדק. מימון הוא בלם טוב שאם יהיה לו יותר מזל מזה שהיה לו בשנים האחרונות, הוא יהפוך לבלם מצוין. כדי שזה יקרה, מימון היה חייב להיכנס להגנה משומנת, מתורגלת, בטוחה בעצמה, ומי שאחראי לכך יותר מכל הוא דקל קינן. בכל שנה מחליפים לידו בלם, בכל שנה יש לו כמה נפילות מביכות, אבל קינן מחזיק ומתחזק בהצלחה מרובה את אחת ההגנות הכי תובעניות בליגה.

בלמים במכבי חיפה זוכים בדרך כלל לקרדיט רק אחרי שהם עוזבים או פורשים, גם בגלל מסורת התקפית מפוארת. אבל במקרה של קינן, הוא עדיין סוחב אחריו דעות קדומות לא מוצדקות. גיורא שפיגל הסביר את זה בצורה הכי מדויקת, בכתבה שפורסמה כאן בשבוע האחרון: בימינו, מאמנים נוטים להביא בלמים אתלטיים ומהירים, וקינן הוא לא בדיוק מהיר, אבל יש לו את מה שעשה בלמים איטיים ממנו לאגדות: אישיות. ים של אישיות. הוא תמיד משפיע לטובה על המשחק של מכבי חיפה. גם ברומר ובנאדו אף פעם לא היו מהירים, אבל הייתה להם נוכחות. כי בלם, לפני הכל, זו נוכחות. זה אופי. קריאת משחק. ואת אלו יש לקינן מגיל צעיר. כל בלם שמשחק לצידו נראה טוב והעונה הוא מנהיג את החוליה שמביאה אליפות למכבי חיפה. החוליה שספגה הכי מעט בליגה, חוליה שגם בעשרה שחקנים לא ספגה שער מבני יהודה ואפילו לא נראתה קרובה לספיגה.

משמים

לא פעם, אנחנו מחפשים את ההסבר להצלחה או כישלון של שחקן באיזשהו פרט פיקנטי. אמירה משעשעת, התחצפות למאמן, דרישה מוגזמת במו"מ או במקרה של אלירן עטר: פסטיבל השער שלו מול מכבי נתניה והנסיעה לטקס בשוויץ. לא פעם, אותו פרט פיקנטי באמת יכול ללמד על התופעה המקצועית ולנתח אותה טוב יותר מכל נתון סטטיסטי או פרשנות של מאמן, אבל לא בטוח שכך הם פני הדברים בסיפור של עטר: סיפור הנפילה של אלירן עטר הוא קודם כל סיפור מקצועי, על שחקן שלא גיוון את המשחק ועל מאמן שלא עזר לו לגוון את המשחק שלו.

הבעיה המרכזית של אלירן עטר היא שההגנות פשוט למדו אותו. זה לא היה כל כך קשה, כי תפריט המהלכים שלו תוך משחק לא התחדש כמעט בכלום: חיתוך משמאל לימין ובעיטה אלכסונית לשער. כדרור מוגזם וצפוי באגפים וכל הדברים שכולנו מזהים מראש שהולכים לקרות ברגע שהוא מקבל את הכדור. עטר לא הוסיף שום דבר חדש למשחק שלו. הרבה מאוד באשמתו, אבל גם לא מעט בגלל המאמן שלו, שנתן לו לעשות כרצונו ובנה שיטת משחק שמבוססת לא מעט על העברת הכדור אליו ותפילה שהוא יסיים את זה ברשת. שום תנועה חדשה, שום טריק חדש, שום שיפור ביכולת המסירה או הבנת המשחק. אותם תרגילים ואותן דרישות של המאמן.

עטר גם סובל לא מעט מהמחדל הכי גדול של גיא לוזון מאז בואו לבני יהודה – איך, אחרי כל כך הרבה זמן, מאמן שמכבד את עצמו לא מסוגל למצוא חלוץ ראוי על פני הגלובוס. עם חלוץ כזה לצידו, הבעיות של עטר היו כנראה הרבה פחות חמורות. ייתכן מאוד שמה שעטר צריך לעשות כעת הוא מה שאיתי שכטר עשה בעונה שעברה: למצוא קבוצה גדולה שתלמד אותו להתגבר על החסרונות שלו, קבוצה שתגרום לו להתאים את עצמו לדרישות שלה ולא שהיא תתאים את עצמה לשיגעונות שלו. עטר לא יהיה אהוד בן טובים ולא בטוח שזה גם כדאי לבני יהודה. ראינו מה רביצה בבינוניות עשתה לו העונה. חבל רק שחזי מגן ירוויח מזה פחות כסף ממה שיכול היה לקבל בקיץ שעבר.

מדהים

שקבוצה מפוארת כמו מכבי חיפה מתבכיינת ככה בגלל טעות של שופט.

מדד ה-16

מה שקורה עם ג'ון גרגורי בחודשים האחרונים הוא לא רק שיעור חשוב לכל מאמן זר שיגיע ארצה, אלא בית ספר מאתגר גם לשאר הקולגות שלו בישראל. גרגורי אולי יירד ליגה בסוף, אבל הנזק האישי שלו יהיה הרבה יותר קטן מאחי נצרת עצמה ורק בזכות גישה בריאה למקצוע. גרגורי ממחיש לנו שבוע אחר שבוע מהי אותה רוח אנגלית שלמדנו להעריץ בזכות הכדורגל: ג'נטלמניות, חוסר יכולת לוותר, להיכנע ונאמנות לחינוך שקיבלת. הוא לא מגיע בחליפה למגרש, כי חליפה לא מתאימה לדשא. בסיום המשחק מול מכבי תל אביב הוא ירד לחדרי ההלבשה, תוך שהוא מחבק את אחד מאנשי האפסנאות של אחי נצרת. גרגורי יודע היטב שהרוח החברית הזו היא הבסיס לקבוצת כדורגל.

המחזור הבא: בית"ר ירושלים – מכבי תל אביב

1. לא צריך לחזור יותר מדי אחורה בזמן, כדי לחפש הקבלה שתסביר הנפילה של מכבי תל אביב במחזורים האחרונים. היא נמצאת שם עוד בימיו של אלכס שניידר הלא מאוד רחוקים, ועל אף שיורשו, מיטש גולדהאר, מנסה וגם מצליח להגיע למשחקים בניגוד לקודמו, מבנה הבעלות הבעייתי נותר בעינו וההשפעה שלו על המערכת היא רק בתחום הפיננסי: מכבי תל אביב עדיין נראית כמו מועדון שפועל בשלט רחוק עם שתי טלוויזיות שמשדרות דברים שונים – בושינסקי ונמני, כשהמודל הצפון אמריקאי מתקשה לייצר את היראה הנדרשת כדי להניע את הגלגלים גם בעיתות משבר.

גולדהאר מנסה לנהל את מכבי לפי מודל אמריקאי, אבל לצערנו מה שעבד כאן עד כה זה רק המודל הישראלי: בעלים דומיננטי, ערס נוהגים לומר, כזה שחי את הקבוצה והקבוצה חיה אותו. ומכבי תל אביב, מה לעשות, היא עדיין הקבוצה של נמני. הוא עדיין האיש הכי חשוב בקבוצה ובכל פעם שצצה בעיה, הטענות זורמות אליו. גם אם נמני ייצא פתאום ממכבי תל אביב, קשה לראות את גולדהאר סוחף פתאום את המערכת אחריו. עדיין מדובר בחידה, ועל פי איך שהמערכת שלו מתנהלת בתקופה האחרונה, יש שם יותר מדי אנשים שחושבים כך. בסופו של דבר, הבעלים הוא הפנים של הקבוצה, דבר שגולדהאר, על אף כל הכוונות הטובות שלו, טרם סיגל למכבי תל אביב שלו.

2. אפרופו נמני. המשחק בטדי חשוב לדוד אמסלם לא פחות מנמני. הקאמבק של בית"ר תחתיו יעמוד למבחן אמיתי בשלושת המשחקים הקרובים: מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ושוב מכבי תל אביב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully