הצד האפל של הכיבוש

לפני מספר שבועות ניצחה בית"ר ירושלים 1:3 את הפועל רעננה במשחק חוץ, לאחר שפיגרה 1:0 במחצית. לאחר אותו משחק, בכניסה לחדר ההלבשה, אמר עידן טל לשחקנים: "מזל שזאת הייתה רעננה. כמו שנראינו במחצית הראשונה, קבוצה אחרת הייתה מפרקת אותנו". טל למעשה דיבר על השאננות הבית"רית שלפני המשחק והתחושה המוקדמת שלא באמת צריך לתת הכל כדי לעבור את רעננה, אך ה"הערכה המקצועית" שלו היא מדגם מייצג של לפחות מחצית מקבוצות ליגת העל, שלאחר ההגדלה שלה הפכה לליגה "אטרקטיבית" עם כמויות שערים גדולות ותוצאות שנגמרות בחמישיות ושביעיות.

מאחורי ההתלהבות נמצאות בעיות מקצועיות קשות שפוגעות ברמה ובהתקדמות של ליגת העל והכדורגל הישראלי. לשלומי ארבייטמן, איתי שכטר וברק יצחקי יש יחד כ-60 שערים בעונה הזאת, אך בבדיקה פשוטה מגלים ש-44 מתוכם הובקעו נגד הקבוצות שממוקמות מהמקום התשיעי ומטה, קבוצות שלמעשה מחזקות אולי את המחשבה על ליגה של 10 קבוצות וארבעה סיבובים, ליגה שתמנע רמה כל כך נמוכה של מקצועיות ומנטליות.

אמנם אסור להתעלם מפערי האיכות המקצועיים בין הסגלים של קבוצות החלק העליון והתחתון של ליגת העל, אך עם זאת, מדובר בפערים שהיו תמיד בכדורגל הישראלי ומאמנים ידעו להתגבר עליהם. הניצחון של אחי נצרת על מכבי תל אביב אינו מייצג צמצום פערים אמיתי, ומדובר בניצחון שמקורו במצבה המקצועי העגום של מכבי תל אביב. אם בתחילת העשור קבוצות כמו קרית גת דלת האמצעים סיימו עונה עם ניצחונות נגד מכבי חיפה בקרית אליעזר (0:4) ונגד בית"ר בטדי (2:3), תוצאות כאלה נראות דמיוניות בליגת העל הנוכחית.

לדעת לופא קדוש, הבסיס לכך נובע מאיכות המאמנים שחדרו לליגה הראשונה – הן ברזומה שלהם, הן בקילומוטרז' שצברו כשחקני עבר והן בהתייחסות אליהם מצד ההנהלות. "כמו בכל העולם, גם בארץ יש תהליך טבעי שבו מתחלף דור של מאמנים, אבל הדור החדש מגיע בדרך כלל משחקני עבר בעלי ניסיון או פיגורות מהכדורגל", מסביר קדוש. "פה הכל הפוך. במקום שדור השחקנים שפרשו כמו אוחנה, איווניר, חזן ובנין יקחו את המושכות, פשוט המאיסו עליהם את הרצון להיות חלק מזה ונתנו את הבמה לכאלה שלא באמת מנוסים או יכולים להשפיע בצורה משמעותית לאורך זמן.

"אני שומע שמדברים על הפערים ועל משחקים בטוחים שייצאו מהטוטו ואני לא מבין - גם בקבוצות הקטנות האלה יש לחלק גדול מהסגל ניסיון בליגת העל ויכולת להתמודד עם כל קבוצה. מול מי הם משחקים? אפילו חיפה והפועל תל אביב לא כאלה גדולות. איזה שחקנים יש בחיפה שאי אפשר לעמוד מולם? בעבודה נכונה והתמדה לא צריכות להיות תוצאות כאלה גבוהות ופערים כאלה. ראית איך סכנין ניצחה את חיפה? מרקו בלבול אולי מאמן צעיר, אבל הוא עבר את כל הרמות הגבוהות כשחקן וגם כמאמן היה לצד מאמנים משמעותיים, והגיע מוכן".

כשאייל ברקוביץ' עזב את הארץ לקריירה באנגליה, הוא דיבר על הקושי לשחק בליגת העל וכינה אותה "ליגת עודד צחי", על שם הקשר האחורי של מכבי פ"ת שנצמד אליו כמו קרצייה לאורך כל המשחק. ברקוביץ' דיבר על משהו הרבה יותר רחב שקצת נאבד העונה: גישה למשחק. אגרסיביות. חוצפה חיובית וסגנון משחק שלא מפחד מהיתרונות של הקבוצות הגדולות.

גם סרגיי טרטיאק, עוזר מאמן בית"ר ירושלים ומי שהיה עמוד התווך של הגנת הקבוצה בשנות ה-90, רואה את המציאות הבעייתית. "אני כבר אומר את זה כמה שנים - הכדורגל הישראלי התקדם ברמות מסוימות, אבל בדברים אחרים הוא הלך אחורה", אומר טרטיאק. "כשאני שיחקתי המאמנים היו הרבה יותר דומיננטיים. מאמנים משפיעים מלמדים כדורגל, כמו גרנט, קשטן או אלי כהן, אך גם מהצד השני היו מאמנים שהיו חזקים ומביאים את הקבוצות מוכנות לפייט בטדי ובקרית אליעזר. מאמנים מהסוג שהקבוצות שלהם מייצגות אופי חזק ויודעות להתמודד בכל מקום. אפשר לראות שגם הרבה שחקנים ששיחקו בתקופה ההיא הפכו למאמנים, כמו אבוקסיס, אמסלם, נמני, ראובן עטר.

"היום ובשנים האחרונות בכלל נראה ששחקנים מגיעים לא מוכנים למשחקים. זה בא בעיקר מהדברים הקטנים - מהעבודה על תרגיל עד הסוף, מלעשות משהו 20 פעם עד שהוא מצליח ומהקפדה על כך שהאופי של השחקנים שמשחקים יהיה חזק. כישרון חשוב, אבל בלי אופי אי אפשר להצליח. במיוחד בקבוצות הקטנות, שם האופי הוא המרכיב החשוב ביותר. כמו שהיה בבית שאן, שידעה לשרוד בזכות האופי הזה".

אגב, רק נזכיר: את אותה בית שאן עם האופי אימן אלישע לוי.

מעבר לרמת האימון עליה דיברנו, אי אפשר שלא להתייחס לרמת ההגנות, השחקנים והשוערים שמרכיבים את הקו האחורי. מחלקות הנוער ממשיכות לייצר איכות פגומה, עם יותר מדי שחקנים שחיים רק מהכישרון, כשמנגד ישנה עצירה גדולה בהתפתחות ובהתקדמות של שחקני ההגנה והשוערים. "לפני עשר שנים מאמן הנבחרת היה צריך לבחור שוער בין דוידוביץ' לאוואט, ואם לא אז שטראובר. עשר שנים אחרי, זה עדיין אותו דבר", אומר שורה אובארוב, "זה לא שלא גדלים שוערים, פשוט לא עובדים איתם. שוערים פוטנציאליים בטוח יש, צריך לקחת אותם ולעבוד איתם עם תוכנית. זאת לא תוכנית מיוחדת, פשוט תוכנית פשוטה של עבודה קשה על כל מה ששוער צריך, מקצועית ומנטלית. בשנים האחרונות לא התפתחו כמעט ישראלים, וגם הזרים שהביאו, חוץ מאניימה ואיינוגבה, לא היו טובים או כאלה שנותנים ביטחון להגנה ודוחפים את הקבוצה קדימה".

ז'וסלן מאייבי, שוערה של אחי נצרת, התראיין בשבוע שעבר למקומון ירושלמי ובהתייחס לתבוסה הביתית למכבי חיפה (5:0), אמר: "הבעיה הייתה שבאנו בלי אמונה ולא ראינו בראש איך אנחנו יכולים לעשות משהו נגדם. כולם עלו בלי ביטחון, וכשההגנה בלי ביטחון זה משפיע עליי. זה משהו שאני עובד עליו". בהתבטאות הזאת מאייבי מרכז למעשה את כל אותה הביקורת שיש לשורה אובארוב על רמת השוערים הזרים המגיעה לכאן. אם בעשור הקודם נבטו כאן מאמנים פורצי דרך, גם ברמת השוערים המציאות הייתה הפוכה מהיום. איציק קורנפיין, שביט אלימלך ודודו אוואט, שעשו את הדרך מקבוצות קטנות, הם רק חלק משמות של שוערים ברמה אחרת.

התהליך הזה לא החל העונה, אבל הוא נוצל היטב על ידי הסקוררים של ליגת ה-16, בנוסף על שלל הבעיות שציינו. אריאל הרוש הוא היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל, או כמו שאומר אלי כהן: "כשאני הגעתי לבית"ר ירושלים רציתי מיד את אלימלך או קורנפיין, כי ידעתי שיש לי שקט בשער. היום אני לא רואה משהו כזה בכדורגל שלנו. אולי אריאל הרוש יעשה שינוי אבל זה עוד מוקדם. בינתיים אנחנו עם אותם דוידוביץ', אוואט ושטראובר".

אסור גם להתעלם מרמת שחקני ההגנה שאמורים לעצור את החלוצים המצטיינים שלנו. אם בעשרים השנים האחרונות הובילו זרים כמו טרטיאק, פולוקארוב, רומן פץ, גאבור מרטון ומהצד הישראלי היו שמות כמו בנאדו, גרשון, ברומר, שלח, אלון חרזי, אסי דומב ועוד, נראה שגם ברמת השחקנים המובילים בהגנה אין בשורות חדשות. בעוד שבגזרת הזרים ניתן לייחס זאת למצב הכלכלי ולחוסר היכולת לייבא שחקני הגנה איכותיים, בגזרת הישראלים אין שום תירוצים, ואם שואלים זרים שעדיין כאן, הם יודעים להסביר שבלמים עם עתיד לא חסר, אלא מי שיבנה אותם.

טרטיאק: "הבעיה היא לא שאין מספיק בלמים מוכשרים, אלא אין מספיק בלמים יציבים שמשפיעים על כל הקבוצה, וזה בדיוק מה שאמרתי קודם על העבודה הקשה וההתמדה. אם מסתכלים היום על נבחרת ישראל אז הבלמים הם עדיין טל בן חיים ולידו כולם יגידו שצריך להיות אריק בנאדו, כי אין מישהו חדש שיהיה משמעותי וישפיע על כל ההגנה. אם זה לא ישתנה עוד כמה שנים יהיה בור גדול. לא מגדלים פה מספיק בלמים איכותיים".

הבעיה היא לא רק באיכות, אלא גם בהתייחסות שלהם לתפקיד בהגנה – יותר כסתימת חור ופחות כאחד המעוזים החשובים של מערך הקבוצה. התייחסות ותודעה עצמית שמולידות דומיננטיות של שחקן הגנה. "כשאני רואה את התהליך על פיו בוחרים זרים, אני רואה את שימת הדגש על שחקנים חזקים ומהירים", מסביר גיורא שפיגל. "כמובן שאלו נתונים חשובים ומשמעותיים, אך לדעתי אצל בלם חשובה יותר אינטיליגנציית המשחק".

"כל אותם השמות שהזכרת משנים עברו לא היו ידועים במהירות האדירה שלהם, אלא יותר בחכמת משחק, בהנעת הכדור ובהובלת הקבוצה" מסכם שפיגל, "שחקנים שהיו למעשה עושי משחק. אז אולי הם היו פחות מהירים וזה עלה בכמה שערים, אך בחישוב הכולל התוספת שלהם למשחק של הקבוצה ולדומיננטיות שלה היו הרבה יותר משמעותיים. דקל קינן הוא אולי דוגמה קלאסית. אני בטוח שניתן למצוא 7-8 בלמים מהירים ממנו בליגת העל, אך אתה רואה את הדומיננטיות וההשפעה שלו על ההגנה של מכבי חיפה בכל אספקט. זה מסוג הבלמים שצריכים להוביל הגנה וקבוצה".