רגע של מבוכה

אחד היתרונות בליגה בת 16 קבוצות הוא ההזדמנויות שמקבלים שחקנים אלמונים להיכנס לתודעה. שחקנים שאילולא ליגה גדולה היו נקברים בליגות הנמוכות ולעולם לא היינו נחשפים אליהם. שחקנים כמו מוחמד עמרייה. דקות ספורות אחרי תבוסה ביתית 5:0 למכבי חיפה, התייצב ג'ון גרגורי אל מול מצלמות הטלוויזיה. בניגוד למאמנים ישראלים אחרים, הוא לא התבכיין, לא תירץ, לא ברח ולא חיפש אשמים. הוא דיבר על ערכים כמו כבוד וגאווה קבוצתית. הוא דיבר גם על מוחמד עמרייה. אותו בלם אלמוני שנכנס במחצית ועזר לעצור את ההתמוטטות. "לעזאזל!", חשבתי לעצמי. "האיש הזה היה בגמר הגביע האנגלי עם אסטון וילה, אימן כוכבי על וגם פסיכופטים כמו פול מרסון וסטן קולימור. זה האיש שמדבר עכשיו, בגובה העיניים, בלי להשפיל מבט ובלי להרגיש פחיתות כבוד, על מוחמד עמרייה".

גרגורי עובד בנצרת בתנאים ששום ישראלי שמכבד את עצמו לא היה מסכים להם. מעליו חבורה מוזרה של פוליטיקאים, עסקנים וחברי הנהלה שהקבוצה לא תמיד מראש מעייניהם. למעשה, לפעמים נראה כאילו גרגורי הוא היחיד שבאמת מודאג מעתיד המועדון והמדהים שהוא נלחם בשביל אף אחד. אין לו קהל תומך ולא אחת הוא נאלץ לשמש כיו"ר ארגון עובדים ולנסות להרגיע את שחקניו השובתים. בנוסף, הסגל שעומד לרשות גרגורי חלש כמו הניהול במועדון. אחי נצרת היא אחת הקבוצות הגרועות ביותר ששיחקו אי פעם בליגה הראשונה, בהבדל אחד - הפלוס הגדול על הקווים. בשנות ה-90, ליגת ה-16 הולידה תופעות כמו מכבי יפו והפועל טייבה. גרגורי הוא בדיוק מה שמבדיל בין השתיים הללו לאחי נצרת. לצערנו, זה יותר מלמד עליו מאשר על הקבוצות שקיבלו העונה צ'אנס בליגת ה-16.

בכל פעם שליעד אלמליח, הפועל עכו למעטים שלא ידעו, הגיע לבצע כדור קרן בשולי שער 5 בבלומפילד לפני כשבוע וחצי, הוא זכה לקריאות בסגנון: "מספר 20, אפילו אמא שלך לא מזהה אותך". מסכן. הוא בכלל לא רצה להיות מפורסם כמו אלירז או נינט, רק חלם להיות ראובן עטר או איל ברקוביץ'. הברכה הזו מלווה בצורה קבועה העונה לא מעט שחקנים מלא מעט קבוצות. העלבון? הוא לא שלהם, אלא שלנו.

פעם ידענו לדקלם את ההרכבים של בית"ר תל אביב וצפרירים חולון בעל פה כי לשחקנים שם היה מושג ובעיקר עמוד שדרה. היום מסתובבים כאן מספרי חולצות שאת עיקר ההשפעה שלהם על הכדורגל הישראלי השיגו במשחק כדורגל חופים. פעם ראינו את משה מוסטרל מבקיע בשיניים מול עופר פביאן בליגה הלאומית ואפילו את טל חן משחק חצי עונה על רגל אחת, היום ערן זהבי מגרד גול נגד צליל חתוכה ודורש 160 אלף דולר לעונה.

כוכב גדול ערן זהבי, הוא הכניע העונה גם את שאול סמדג'ה, עומרי אלון ומאיר כהן. כוכב גדול גם ניסו קפילוטו, שהפך לשחקן הרכב במכבי תל אביב במהלך שרשרת הניצחונות הבלתי נשכחת על הפועל רעננה, מכבי נתניה והפועל רמת גן. כוכב גדול ערן לוי, שמסתובב על המגרש סביב עצמו כמו שיפוד שווארמה ענק ועדיין הצליח לכבוש תשעה שערים העונה. ומה נגיד על שלומי ארבייטמן, שלא מזמן כבש שלושער נגד אחי נצרת ומאזן השערים שלו כבר עומד על 25?

יש עתיד. זהבי, קפילוטו, לוי, ארבייטמן ואסור לשכוח גם את אלירן עטר ודין מורי ומאור מליקסון ודקל קינן. איזה בית ספר הם עשו לליגת העל העונה... כולם יגיעו רחוק ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את דודו דהאן, ברק יצחקי ויואב זיו. אבל אל תיתן להם לוזון, אל תרשה לגוטמן, נמני ואלישע לקבל קרדיט על ההצלחה של כוכבי הענק האלו. זה רק אתה.

(הערה: יתכן שהקריאות "מספר 20, אפילו אמא שלך לא מזהה אותך" לא כוונו לליעד אלמליח כי הוא בכלל לא לובש את המספר 20 בהפועל עכו).

מחזור כדורגל אמור להיות יום קדוש. ב-24 השעות שלפני אתה כבר נתקף תכונה לא מובנת, מתחיל לגלגל בראש את המשחקים, את התרחישים, את ההרכבים, את הסיכויים. כל השבוע שלך מתנקז לאותן שעות. כל ההחלטות, כל הטעויות, כל המעשים, עומדים בקרוב לזכות בגמול ההולם להם. חייך שוב עולים על הרולטה המרגשת ביותר, ואתה נשפט על כל דבר נכון ולא נכון שבחרת בדרך. יש כאלה שיגדירו זאת כהתמכרות (בעיקר אלה שרואים בכדורגל שואו – תוכלו לזהות אותם עם חולצות חדשות של ברצלונה ברחוב), אבל זה בעצם חינוך. מסורת. חיים. דברים שלומדים בבית אבא ולא באולפן ליגת האלופות. בסיום אותו יום קדוש אתה מדקלם בעל פה את כל התוצאות, הכובשים, הדקות והמהלכים, רק כדי לבוא מוכן יותר לרולטה של המחזור הבא.

גם המחזור הראשון של ליגת ה-16 אמור היה להיות כזה, עם מפגש מרגש בין הפועל פתח תקווה לאחד השחקנים הכי טובים שלה בשנות ה-80, אלי מחפוד. אחי נצרת מקבלת הזדמנות שנייה בליגה הראשונה, מה צריך עוד במחזור פתיחה, שמסתיים עם בית"ר נגד הפועל תל אביב? ההגרלה אכן הבטיחה שכלום לא עומד להשתנות בליגה החדשה, אלא שפתאום, במוצ"ש, רק מספר שבועות אחרי אותה הגרלה, אחרי ערב ראשון ללא סיכום מחזור בטלוויזיה ואחר הצהריים עם תכנית רדיו שהשד יודע איך קולטים אותה, אתה מוצא את עצמך בסיטואציה חדשה: אתה לא באמת יודע את כל התוצאות. הרבה אחרי שריקת הסיום, אתה מרכיב בעזרת האינטרנט את הפאזל של המחזור בראש, אבל זה לא באמת קורה. מה שנשכח ממך ברגע האמת, יישכח מהר גם אם תנסה לזכור בכוח. כי מה לעשות, יש יותר מדי משחקים לא מעניינים בליגה הזו. משחקים שאתה לא עוקב אחריהם, לא מודע לתוצאות שלהם והדיווחים עליהם הם במקרה הטוב הערת אגב ביום הכדורגל המרכזי של השבוע. משחקים שקשה למצוא בהם את הקדושה המתבקשת של מחזור ליגה, סתם משחקים של יום חול.

שלומי ארבייטמן נותן עונה נפלאה, אין ספק. 25 שערים ב-28 מחזורים זה באמת הישג מרשים, נתון סטטיסטי שמשתווה לגדולי מלכי השערים בתולדות הליגה. אבל עם כל גול שארבייטמן כובש במדי מכבי חיפה בליגה, קשה שלא להיזכר בקמפיין ליגת האלופות של הירוקים. איך ניתן להסביר שהחלוץ הכי פורה במקומותינו נראה כל כך חסר אונים באירופה? האין זה עצוב לגלות איך במשחק אחד הוא כובש אימתני, ואילו במשחק אחר הוא מתגלה כאיטי וכבד, עם טכניקה מוגבלת, וחסר נתונים פיזיים מרשימים במיוחד? האין זה מאכזב לגלות שאם שלא מציבים אותו חמש או שש פעמים במשחק לבד מול שוער, מלאכת הכיבוש כבר אינה פשוטה וטבעית עבורו? האם זה מפתיע לגלות שבלמיה של רעננה ואחי נצרת שונים במהותם מבלמים מקצוענים? וכך מדי שבוע אנו מגלים עד כמה הפורמט של 16 הקבוצות רק מגביל את הקריירה של ארבייטמן. במקום שיבין שעליו להתאמן שבעתיים קשה ושעליו להשתפר בכל אספקט של המשחק, ארבייטמן מסיק, ובצדק מבחינתו, שאורח חייו הנוכחי מספיק לו על מנת להיכנס לספרי ההיסטוריה כאחד הכובשים המצטיינים של הליגה. אותי באופן אישי, כל שער שלו רק מדכדך. 25 פעמים ב-28 מחזורים, זה דכדוך די רציני.

בנובמבר 2009 נבחן בהפועל רעננה בלם ארגנטינאי העונה לשם לוסיאנו פרקונה. אחרי מספר שבועות של התרשמות הדדית ותנודות במשא ומתן המתיש, נשלח פרקונה בחזרה לארגנטינה. מדוע? כי אותו שחקן, ברוב חוצפתו, ביקש לעבור דירה, משום שבכל פעם שישב בשירותים בדירתו הקטנה ברכיו נתקלו בדלת. בקבוצה, אחת ההומלסיות של הליגה (נאלצת לשחק בכפר סבא), סירבו להיענות לבקשתו. כן, את סיפורה של ליגת העל המורחבת של עונת 2009/10 אפשר לסכם בבית השימוש של הזר הנבחן של הפועל רעננה.

רכבים מוחרמים, יו"ר שמתפטר באמצעות מגאפון במהלך משחק, שחקנים שמוחתמים ומשוחררים כעבור 24 שעות ופגיעה מתמשכת בזכויותיו הבסיסיות של העובד - את כל אלה הכרנו, חובבי הליגות הנמוכות, מקריאת הידיעות הקטנטנות בשולי עמודי הספורט הפנימיים. העונה, בחסות ההתאחדות לכדורגל, אנחנו מקבלים את אותן מעשיות בכותרות, ישר לפנים. אותם מקרים איזוטריים שבשנים קודמות העלו גיחוך קל כשאפיינו את קבוצות הליגה השנייה והשלישית, כעת בעיקר מעלים קבס. אבי לוזון פתח את המשאבות, ובאופן טבעי הביוב צף ועלה. רק במשרדים הממוזגים באצטדיון רמת גן לא מריחים.

בכל תחילת עונה יש התרגשות מיוחדת, משהו חדש שעומד להגיע, אבל בשנים האחרונות זה קצת אבד לי. בידיעה שמשחק מרכזי אמיתי, ולא מכבי חיפה נגד מ.ס. אשדוד, נוחת עליך פעם בחמישה מחזורים זה קצת מאכזב. השנה על אחת כמה וכמה הפתיחה הייתה משעממת עבורי: חיפה, הקבוצה שאני אוהד, קיבלה שלוש עולות חדשות בפתיחה והתקווה שלי הייתה שנצא בלי יותר מדי טעויות. זה נגמר בשלום עם תשע נקודות, חבל רק שלא יכולתי לראות את זה.

על שלושת המשחקים הללו התעדכנתי און-ליין באינטרנט וקיוויתי לראות את התקצירים בערב בטלוויזיה. התקוות שלי לראות איך הפועל עכו עשתה לנו צרות במחזור הראשון ואת המהפכים נגד הפועל רעננה והפועל רמת גן נאלצו להמתין עד היום, כי בפועל בשום מקום לא ראיתי את המשחקים האלה, גם לא 24 שעות לאחר מכן בחדשות הספורט, ומה לעשות, בשלב הזה של העונה עוד לא נכנעתי לצ'רלטון. כן 16 או לא 16 קבוצות, דבר אחד ברור: באף ליגה שמכבדת את עצמה, בטח בכזו שרוצה לחגוג פורמט חדש, זה לא היה קורה.

התכונה המעצבנת ביותר של הפועל באר שבע היא ההתרפסות המקצועית. רגע לאחר ששבה לליגת העל, חזרה התופעה שכבר שנים מעיבה על הקבוצה: האוהדים והתקשורת המקומית מנסים להראות שמקומה הטבעי של באר שבע הוא בין הגדולות, ואז מגיעות התל אביביות ומכבי חיפה ונותנות לה בראש, בבית. אחרי כל זה, לך תנסה להסביר לאנשים טובים כמו דודו עזריה, באר שבעי שרוף ואחד משלנו, למה כולם מתנשאים עליהם. בעצם, דודו, כבר הפסקנו להסביר. אנחנו פשוט מתנשאים, ואל תיקח את זה אישית, זה לא אתם - זו הקבוצה שלכם.

אבל דווקא אחרי פרשת ההתפטרות של גיא עזורי, שבסיומה מונה ויקו חדד למאמן (עכשיו אתה מבין למה, דודו?), באר שבע הגיעה לבלומפילד והבקיעה שער שוויון מול מכבי תל אביב. שערים 4 ו-5 התרוממו, פתאום ניתן היה לחוש את העוצמה שיש בקבוצה הזו, שלא רק אחי נצרת והפועל רעננה היו מתקנאות בה, אלא גם מכבי פתח תקווה ומ.ס. אשדוד, דיירות קבע בליגת העל, היו שמחות לקבל חצי ממנה. באותו רגע הבנתי כמה חשובה הפועל באר שבע לליגת העל. או.קיי, הכדורגל שלה מופקר, המנטאליות שברירית וההתנהלות הכללית רחוקה מכל גרם מחשבה הגיוני, ובכל זאת – הפועל באר שבע היא הדבר הכי טוב שקם לנו בליגת ה-16 המחודשת. כי בליגה כזו, אפילו היא לא תצליח לירות לעצמה ברגל ולרדת בטעות. אפילו היא לא תגרום לגבולות המדינה להצטמצם שוב מחיפה עד אשדוד. ואפילו היא לא תגרום לנו להתנתק מאחד ממחנות האוהדים הגדולים והחשובים שיש לנו להציע.