הפינאלה של הנשף

אין שטח אפור

פיינל פור המכללות יזמן לנו עימות חזיתי בין כוחות האופל השנואים לבני האור המרגשים. אז כבר החלטתם בעד מי אתם הלילה?

אריאל גרייזס

מאבקי הטוב ברע תופסים חלק נכבד בתרבות האנושית מקדמת דנא. אם זה לוק סקיווקר נגד דארת' ויידר, הארי פוטר נגד וולדרמורט או - ברוח ימים אלו - משה נגד פרעה, המאבק בין בני האור לבני החושך ריתק אותנו מאז ומעולם. לכן לא פלא שגם בספורט אוהדים נוטים לסווג קבוצות כטובות או רעות על סמך פרמטרים מפוקפקים, אבל רק פעמים מועטות אנחנו נתקלים במאבק כל כך חד וברור כמו זה המזמן לנו הפיינל פור שייפתח הלילה (בין שבת לראשון) באינדיאנפוליס.

אם הכל יילך לפי התוכניות, נקבל בגמר את דיוק של מייק ששבסקי מעורר האנטגוניזם מול מישיגן סטייט של טום איזו הפופולרי, אך קודם לכן יצטרך כל אחד מהם להגיע לקו הגמר כנציג המחנה שלו. ששבסקי ינסה לגבור על בוב האגינס של ווסט וירג'יניה - מאמן מוערך אך אישיות בעייתית בפני עצמה, ואילו איזו יפגוש את באטלר הקטנה, המרעננת הרשמית של הטורניר, שהאולם באינדיאנפוליס נמצא עשרה קילומטרים בלבד מהקמפוס שלה. אז איך זכו גיבורי סוף השבוע הקרוב במוניטין שלהם?

טוב לדעת (תוכן מקודם)

צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

על-ידי WE SURE חברה לביטוח
לכתבה המלאה

התחמן

מעטים יחלקו על יכולותיו של בוב האגינס להדריך קבוצת כדורסל. ב-16 עונותיו בסינסינטי הוא הגיע לטורניר המכללות 14 פעמים ברציפות, ולמרות שהסתפק בהופעה אחת בלבד בפיינל פור באותה תקופה, הוא החזיר את הבר-קטס למפת הכדורסל הלאומית לראשונה מאז ימי אוסקר רוברטסון הגדול. גם בווסט וירג'יניה, אותה הוא מאמן בשלוש השנים האחרונות, האגינס עושה חיל והשנה בנוסף להעפלה המרשימה לפיינל פור הוא גם הביא למורגנטאון את אליפות טורניר הביג איסט. אבל לא בגלל רמתו המקצועית הפך האגינס לאחת הדמויות השנויות במחלוקת בכדורסל המכללות.

בעולם המכללות נהוג לכופף את הכללים - המאוד מחמירים, יש לומר - על מנת להשיג את השחקנים הנחשקים ביותר. אבל אפילו בעולם הזה, האגינס הפך את כיפוף החוקים לאמנות. לאחר שספג ביקורות רבות על העובדה שרק 30% משחקניו בסינסינטי סיימו את לימודיהם (נתון נמוך בצורה לא רגילה באותה תקופה), פוטר המאמן המוחצן ב-2005 בעקבות מעצרו על נהיגה בשכרות, שכמובן לא תרם לתדמיתו הציבורית. כעבור שנה נחת האגינס בקנזס סטייט, שם דאג לגייס מאמנים מכל הבא ליד על מנת להבטיח שהתיכוניסטים הצעירים שהוא רוצה יגיעו אליו.

את המאמן דלונטה היל הוא הביא משרלוט כעוזר על מנת לגרום למייקל ביזלי לשנות את הבחירה שלו ולבוא לשחק במנהטן, את פרנק מרטין הוא הביא כעוזר כדי לפתות שחקנים מפלורידה, כולל לואיס קולון (ובטוויסט מפתיע, דווקא מרטין שהחליפו בקנזס סטייט הצעיד אותה השנה לצמרת עולם המכללות), וגם גיוסו של ביל ווקר לווה בשמועות רבות על תמריצים כספיים שהעביר האגינס לכישרון הצעיר ולחברו הטוב או ג'יי מאיו לאורך כל שנות ילדותם. וגרוע מכל, שנה בלבד לאחר שבמנהטן שינו את שם אחד הרובעים בעיר ל"האגיוויל" על שמו, הוא נטש את כל אותם מגויסים בלי להניד עפעף לטובת המשרה שהתפנתה בווסט וירג'יניה, קבוצת נעוריו, והוכיח שוב שהדבר היחיד שמעניין אותו הוא טובתו של "האגי בר", כמו שהוא מכונה על ידי אוהדיו.

למרות כל המעשים הלא מחמיאים הללו, עדיין יימצאו מעט מאוד אמריקאים שלא יעודדו את המאונטנירס בחצי הגמר, ולא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן, כיוון שתצטרכו להתאמץ הרבה מאוד כדי למצוא מאמן שנוא יותר מיריבו על הקווים.

המאוס

מייק ששבסקי הוא מאמן מצוין. במהלך הקריירה הארוכה שלו בדיוק, אותה יסיים קרוב לוודאי כשהוא מחזיק בשיא הניצחונות של כל הזמנים - שיא המוחזק כיום על ידי מורו ורבו בובי נייט (דמות שנויה במחלוקת בפני עצמה) - הוא זכה בשלוש אליפויות עם כמה מהקבוצות המוכשרות שנראו אי פעם, הגיע לטורניר ב-26 מ-27 השנים האחרונות, קטף את אליפות חטיבת ה-ACC לא פחות מ-12 פעמים, הגיע ל-11 פיינל פורים והתכבד להתמנות אפילו למאמנה של נבחרת ארצות הברית.

בניגוד להאגינס, ששבסקי נחשב ישר כמו סרגל ובשמו כמעט ולא נקשרו שערוריות גיוס, ועדיין, ששבסקי הוא דמות שאף אחד שעוקב אחרי כדורסל המכללות לא נשאר אדיש אליה, בדרך כלל לא בצורה חיובית. אז מה הופך את ששבסקי ודיוק לכל כך שנואים?

ובכן, קודם כל, דיוק היא קבוצה מצליחה, מאוד מצליחה. וככזו, היא מעוררת שנאה אוטומטית, כזאת השמורה לקבוצות מצליחות ששולטות בענף שלהן – אם אלו הניו יורק יאנקיז בבייסבול, הדאלאס קאבויוז בזמנו בפוטבול או הלוס אנג'לס לייקרס ב-NBA (כמו גם איזו קבוצה בצהוב בארץ). כמו כל קבוצה מצליחה, גם הבלו דבילז נהנים מחשיפה עצומה במדיה ומטענות חוזרות ונשנות על יחס מועדף מהשופטים (שוב, מזכיר לכם משהו?).

בנוסף, דיוק הוא קולג' פרטי ואלטיסטי שהלומדים בו מקבלים מעמד של מורמים מעם, ועל כן שחקני דיוק נתפסים כסנובים ומתנשאים - תפיסה שהם לא ממש מתאמצים לשנות. לא פלא, אם כן, שבמשאלים על השחקנים השנואים בהיסטוריה, ניצבים בראש שני בוגרי דיוק - ג'יי ג'יי רדיק וכריסטיאן לייטנר - שניהם שחקני כדורסל מכללות מצוינים (אבל, אפעס, לא כל כך במקצוענים), שזכו למנת בוז נכבדת בכל אולם בו ביקרו.

אבל עד כמה ששחקני דיוק שנואים, שום דבר לא מתקרב ליחס שקואץ' K זוכה לו. המעמד המיתי אליו הגיע והיחס הלא פרופורציונלי שהוא מקבל בתקשורת (מספיק לשמוע את דיק וייטל מהלל אותו כדי להתחיל לשנוא אותו) הם רק חלק מהסיפור. במשך שנים מטפח ששבסקי את מודל המאמן-מחנך, עליו גדל אצל בובי נייט, רק שאצל ששבסקי המציאות לא תמיד מתאימה לחזון.

בעוד שנייט דאג קודם כל להכשיר את שחקניו הצעירים לחיים האמיתיים, הרי שששבסקי (לפחות על פי שונאיו) דואג בעיקר להצלחה האישית שלו. למרות ההישגים האדירים של דיוק, כמעט אף אחד משחקניו הבולטים לא הפך לכוכב על ב-NBA, ולמרות שאי אפשר לזקוף את כל הכשלון לחובתו - לא הוא אשם בברכי הזכוכית של גרנט היל או בתאונות של בובי הרלי וג'יי וויליאמס - אבל עם השנים נדמה ששחקני דיוק יוצאים מהקולג' כשהם פשוט לא מוכנים ללליגה של הגדולים. תחושת הטינה כלפי גישת ה"מחנך" הוחרפה עוד יותר לפני מספר שנים, כאשר ששבסקי הופיע בסדרת פרסומות לאמריקן אקספרס, בהן תיאר את עצמו קודם כל כמחנך ומורה - ותוך כדי שלשל לכיסו סכום נאה.

הזהות המוחלטת בין ששבסקי לבין הקולג' שבו הוא מאמן לא קיימת כמעט בין אף קבוצה שנואה למאמנה (כשהיחידים שמתקרבים לכך הם הניו אינגלנד פטריוטס ומאמנם ביל ביליצ'ק) הופכים את ששבסקי המתנשא ואת הקבוצה שלו למטרה שכולם אוהבים לשנוא. העובדה שהשדים הכחולים מעדו בשנים האחרונות בשלבים המוקדמים ולא ביקרו בפיינל פור מאז 2004 עמעמה מעט את גלי השנאה כלפיהם, אבל תהיה בטוחים שהחזרה למעמד השיא של הענף השנה והגעתם אליו כפייבוריטים בוודאי תחזיר את המנאצים בכוחות מחודשים.

הסימפטי

גם טום איזו הוא מאמן גדול. למעשה, ששבסקי ואיזו חולקים הישגים רבים - שניהם מהבודדים שהגיעו שלוש פעמים ברציפות לפיינל פור, איזו שני רק לששבסקי באחוזי ניצחונות בטורניר (אם כי לששבסקי יש פי שניים ניצחונות) אבל כאן נגמרות נקודות הדמיון. בעוד ששבסקי נהנה מפרופיל ציבורי גבוה ומיחס תקשורתי מועדף, איזו תמיד עומד קצת בצל, למרות שאפשר בקלות לטעון שהוא היום מאמן טוב בהרבה.

אם ששבסקי נחשב למאמן הבולט של שנות ה-90, הרי שקשה יהיה למצוא מאמן מצליח יותר בשנות האלפיים מאשר הבחור הצנוע ממישיגן סטייט. אמנם רק אליפות אחת רשומה ברזומה שלו (בשנת 2000), אבל מאז הגעתו לאיסט לאנסינג ב-1995, הצליח איזו להעפיל לפיינל פור לא פחות משש פעמים, ובמרבית הפעמים הוא עשה זאת עם קבוצות ללא שמות גדולים.

את איזו לא תראו מופיע בפרסומות, אבל תתקשו למצוא מאמן מצליח ממנו, וגם סימפטי יותר. הנתון הבאמת מדהים לגבי איזו הוא שלא היה אצלו שחקן ששיחק את כל מלוא ארבע השנים (ורובם נשארים אותן – יותר מ-80% משחקניו עזבו את הקמפוס עם תואר ביד) שלא הגיע לפיינל פור, וכשאת כל זה הוא עושה עם חיוך על הפנים בניגוד מוחלט לסטואיות של ששבסקי, אין פלא שהוא הפך לפייבוריט של מרבית האוהדים הנייטרלים.

וזאת שאינה יודעת שובע

לפני שיוכל להתייצב ראש בראש מול ששבסקי בגמר הקלאסי, תחכה לספרטנים של איזו משוכה לא קלה בדמותה של באטלר, שתזכה לתמיכה ברורה ביציעי האולם החדש והמפואר באינדיאנפוליס. הבולדוגס יהיו האנדרדוג המובהק למרות שהם החלו את הטורניר כמדורגים 5 באיזור המערב, בדיוק כמו יריבתם מישיגן סטייט שדורגה 5 באזור המערב התיכון, ולמרות שבדרכם לפיינל פור הביתי שלהם הם הדיחו את שתי המדורגות הבכירות באיזור - סירקיוז וקנזס סטייט.

הסיבה לכך היא שבאטלר מגיעה מחטיבה קטנה יחסית, ההורייזון ליג, שהשחקן המרכזי שלה, גורדון הייווד, נראה יותר כמו מוכר בתחנת דלק מאשר שחקן כדורסל, ופרט אליו אף אחד משחקני הסגל שלה לא צפוי להמשיך לקריירה ב-NBA. אבל אל תטעו במראה התמים של שחקני באטלר - מדובר בקבוצה שמגיעה לפיינל פור לאחר שלא הפסידה מאז דצמבר, ומחזיקה ברצף מדהים של 24 ניצחונות, כולל מאזן מושלם מול יריבות החטיבה שלה. בנוסף יהנו שחקניו של בראד סטיבנס מאולם ביתי להפליא, כשיהפכו למכללה הראשונה שמשחקת בפיינל פור באותה עיר בה נמצא הקמפוס שלה מאז UCLA ב-1972.

מול הנחיתות שלהם על הנייר, מביאים שחקני באטלר רעב עצום להצליח, כשהם יודעים שקרוב לוודאי שזוהי הפעם האחרונה בחייהם בה יזכו לעמוד במרכז הבמה. ניתן היה לראות את הרעב הזה לאורך כל הטורניר, כשהבולדוגים הצעירים לקחו את הביטוי "להתאבד על הפרקט" שלב אחד הלאה ולא ויתרו על אף כדור אבוד או ריבאונד תועה. זה כמובן לא מפתיע כשזוכרים שבאינדיאנה כדורסל הוא פחות או יותר הדת הרשמית. מה שבטוח הוא שבלילה שבין שבת לראשון נוכל לראות ארבע קבוצות שייתנו את כל מה שיש להן על המגרש, וכעת רק נותר לגלות אם הסוף שנקבל יהיה דומה לזה של "האימפריה מכה שנית" או לזה של "שובו של הג'דיי".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully