פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        דמיון חופשי

        הפאסיביות של הגבוהים, היעדר הספסל והפן המנטלי לא מבשרים טובות ללייקרס. גם לא בהשוואה לקבוצה מהעונה שעברה

        מי שעוקב אחרי משחקי לוס אנג'לס לייקרס לאחרונה, וודאי שם לב למגמה מדאיגה. האלופה המכהנת, שסומנה מתחילת העונה כמועמדת הבכירה לשחזר את אליפות המערב, אם לא למעלה מכך, מגמגמת. אין דרך אחרת לתאר זאת. לא רק שהלייקרס הפסידו שלושה מחמשת משחקיהם האחרונים, מילא. העניין הבולט והמשמעותי עוד יותר הוא ההרגשה שהאלופה המכהנת לא משכנעת ולא נראית מאיימת כפי שהיתה בתחילת העונה. וזה לא מאתמול: הלייקרס עומדים על מאזן של 10:17 בחודשיים האחרונים, כאשר ליוטה, פיניקס, דאלאס, אוקלהומה סיטי ופורטלנד מאזן טוב יותר.

        אוקיי, אז זה עדיין מספיק למקום הראשון במערב, כרגע ביתרון חמישה משחקים על המקום השני, שבועיים לסיום העונה הסדירה, אלא שיכולת, כאמור, לא מבריקה. האלופה מדורגת רק במקום ה-16 בליגה בקטגוריית הנקודה-פר-זריקה, המעידה על ניצול הפוזשנים, ובמקום ה-14 באחוזי קליעה, עם 46.1% מהשדה. יתרה מכך, מי שמכיר את התקפת המשולש המפורסמת - ככל הנראה המערך ההתקפי המוצלח ביותר שמשחק הכדורסל אי פעם ראה - יופתע לראות, ככל שמתקדמת העונה, יותר ויותר מקרים בהם שוברים שחקנים את התבנית וסוגרים לשחקן הפוסט – לרוב פאו גאסול, את נתיבי המסירה. או לחילופין, מוותרים על הכנסה חוזרת של הכדור, לטובת זריקה מוקדמת ולא אופיינית מבחוץ.

        פחות נקודות ופחות אסיסטים לגאסול, מעט מדי נגיעות בכדור לביינום ואודום, ואם מישהו עוד צריך הוכחה לקשר שבין חשיבות הצוות המסייע לסיכויי הניצחון של האלופה, יקבל אותו עם הנתון הבא: במשחקים בהם זורק העונה קובי בריאנט 20 זריקות או פחות, הלייקרס עומדים על מאזן של 5:26 (84% הצלחה) כאשר במשחקים בהם זרק 21 או יותר, המאזן צונח ל-14:24 (63%). שנמשיך? ב-24 משחקים בהם קלע קובי 30 נקודות או פחות, הלייקרס על 11:37 (78%). ביתר המשחקים, בהם קלע 31 ומעלה, הם רק 10:14 (58%). המסקנה פשוטה – הלייקרס קבוצה טובה יותר ככל שיתר השחקנים על המגרש מעורבים ותורמים, וכדי שיהיה לה סיכוי אמיתי לאליפות, הקבוצה הבכירה של אל איי חייבת את הצוות המסייע במיטבו. קובי המשתלט על משחק אולי נראה טוב ביו-טיוב ומשאיר אותנו עם עוד זיכרונות מרתקים משחקן נדיר, אבל זה לא מה שיעזור למועדון להשלים את חלום הריפיט. לא כרגע.

        הסוויץ'

        אם נחזור ונתמקד בנקודת הזמן הנוכחית, אז ההרגשה היא שהלייקרס, או לפחות הצוות המסייע שסביב קובי, משחקים במעין קרוז קונטרול, מסמנים קווים על כל משחק שעובר וסופרים את הימים לאחור עד הדבר האמיתי כדי שיוכלו סוף סוף להתחיל לשחק כדורסל ברצינות. פעם אחר פעם בשבועות האחרונים נופל מועדון הפאר לפיגורים מוקדמים ומשקיע הרבה אנרגיה כדי לחזור למשחק. לא פעם סומכת הקבוצה על ההגנה שתתעורר או על קובי, שיהיה שם להציל אותה ברגע האחרון. לא פעם זה גם מצליח, אבל קבוצה מנוסה כלוס אנג'לס, עם יומרות ללכת עד הסוף, לא אמורה להזדקק לפעולות הירואיות של הכוכב שלה כדי לצאת מבורות לעתים כה קרובות. מי שעוקב אחרי התקשורת האמריקנית, אגב, ודאי שם לב שהדעיכה האחרונה של הלייקרס היא כבר מזמן לא סוד, ספקולציה או טופיק פרשני. בראיון שנתן קובי לפני ימים ספורים, הוא הודה שהיעדר תחושת הדחיפו?ת בקרב חבריו, זלזול בשפה חופשית (lack of urgency הוא קרא לזה), מדאיג גם אותו. ג'ים קלמנס, עוזר המאמן הוותיק של פיל ג'קסון, וגם פיל עצמו, התבטאו בפומבי שרמת האינטנסיביות של השחקנים בשלב זה של העונה אינה מספקת.

        מצד אחד, קשה לבוא בטענות לשחקני הלייקרס. מדובר בישורת האחרונה של עונה מתישה, ובתכל'ס, לאור היתרון על המדורגת אחריה בראש המערב, ונוכח הפור של קליבלנד בראש הליגה, אין למשחקים האחרונים משמעות מעשית מבחינת הדירוג. כדאי לזכור גם שמדובר על חבורה מנוסה של שחקנים, שגם אם משחקת כרגע בהילוך שני, כבר הוכיחה לא פעם שהיא מסוגלת ללחוץ על הגז ברגע המתאים. אם יש בליגה קבוצה שיודעת לצאת מבורות, בייחוד בפלייאוף, הרי שזו הלייקרס.

        מצד שני, אולי יש כאן יותר מזה. ב-NBA יש חשיבות גדולה למומנטום, וקבוצה ששמה את כל יהבה על היכולת להדליק את הסוויץ' ברגע האמת מסתכנת, ומקטינה במו?דע את טווח הטעות שתוכל להרשות לעצמה בהמשך. הלייקרס צפויה לפגוש כבר בסיבוב הראשון קבוצה של 50 ניצחונות, דבר שקרה רק פעם אחת בעשור האחרון, וזה עוד לפני שהזכרנו את הצורך לשלב את אנדרו ביינום בחזרה ברוטציה, לכשיחזור.

        בכדי לעמוד על סיכוייה של הקבוצה הנוכחית ללכת עד הסוף, כפי שרבים צפו בתחילת העונה, מעניין לבחון איפה היא עומדת מול קבוצת האליפות של עונת 2008/9 – אולי לא אחת האלופות המרשימות שראינו בעשור האחרון, אבל קבוצה שהתחברה ברגע הנכון ולכל הפחות, יכולה להוות אמת מידה ראויה להשוואה.

        געגועים לאריזה?

        בהקשר הזה, אני מסמן שלושה הבדלים מהותיים בין הלייקרס מודל 2008/9 - קבוצה שניצחה 65 משחקים וסיימה את העונה עם 16 נצחונות מ-20 המשחקים האחרונים - לבין זו של העונה, שעומדת על 54 ניצחונות, עם שבעה משחקים לפניה.

        תחילה, רון ארטסט. החתמתו של רון רון במקומו של טרבור אריזה הרימה לא מעט גבות הקיץ, כמו כל שינוי שמבצעת קבוצה אלופה בחמישייה שלה, אבל מעבר לרווח בטווח הקצר – שיפור במשחק ההגנה (הפחתה של 2.5 נקודות בממוצע הספיגה לערב) וחיזוק הקילר אינסטינקט, הלייקרס עדיין מביטים קדימה אל הפירות האמיתיים של אותה עיסקה – מענה פיזי ללברון ג'יימס בסידרת גמר אפשרית בטווח הארוך, והארכת הקריירה של קובי, כפועל יוצא מהפחתת השחיקה והעומס עליו - בטווח הארוך עוד יותר.

        אנשים נוטים להמעיט מחלקו של אריזה באליפות ההיא, אבל האמת היא שפרט לבריאנט וגאסול, אריזה היה השחקן המשמעותי ביותר של הקבוצה באותה ריצת פלייאוף. מעבר לתרומה הצפויה בהגנה ובמשחק המעבר, הסמול פורוורד האתלטי דייק ב-47% מחוץ לקשת, נסיקה שבאה משומקום וסיפקה לפיל ג'קסון צלע שלישית אמינה בהתקפה. ארטסט, בינתיים, מתקשה לספק את אותה תרומה. אין ספק לגבי היתרונות האחרים שהוא מביא למגרש, אבל הוא נוטה לזריקות רעות, ו-42% מהשדה עשויים להיות עקב אכילס במשחק ההתקפה של ג'קסון בפלייאוף.

        שנית, הספסל. פיל ג'קסון, כרבים אחרים, ידוע כמאמן שנוטה לצמצם את הרוטציה שלו בפלייאוף, אבל העונה, יותר מתמיד, נראה שהנטייה לעשות זאת נובעת מאילוץ ולא רק משיטה. למאר אודום הוא עדיין המחליף מס' 1 במערב, אבל כאן זה מתחיל וכאן זה, בערך, נגמר; ג'ורדן פארמר מתקשה להיגמל ממשחק רשלני ופזיז בהתקפה, ושאנון בראון יודע לנתר אבל לא הרבה יותר. להוציא את לוק וולטון, העושה את צעדיו בחזרה מפציעה בגב, נשאר ג'קסון עם סאשה וויאצ'יץ', שאיבד את הכדורסל יחד עם השיער הארוך, ועם אדם מוריסון (אדם מוריסון, למען השם!). דווקא בעונה בה קובי נראה שביר מתמיד מבחינה פיזית, ג'קסון יצטרך למצוא דרך להכניס עוד אלמנט לרוטציה. הלייקרס עשויים להצטער על שהחליטו שלא לצרף גארד נוסף במהלך העונה.

        תסמונת השנה השניה

        ההבדל השלישי, והחשוב לא פחות, בין הקבוצה של העונה לזו של העונה שעברה, הוא זה שנסתר מן העין אבל תמיד נמצא שם ברקע - אגו. אפשר לייחס את הדעיכה של השבועות האחרונים לנפילת מתח טבעית אחרי עונה ארוכה ואפשר, באמת ובתמים, להאמין שהצוות מנוסה מספיק כדי לתת גז ברגע האמת ולהתאושש. אבל מה שלא כדאי, זה לשלול מראש את האפשרות ששחקנים שהקריבו זריקות או מקום בחמישייה, כפי שעשו גאסול או אודום בעונה שעברה, למען סיכוי ראשון לאליפות, יהיו קצת פחות נלהבים לעשות זאת שוב, להניח את האגו בצד בפעם השניה, לאחר שהמטרה הראשונית כבר הושגה. כשמוסיפים למשוואה את היחסים הלא-כה חמימים של קובי, הכוכב הבלתי מעורער, עם צוות הנתינים שסביבו, וכמה התבטאויות מהימים האחרונים ממקורות פנימיים אודות הלך הרוח בחדר ההלבשה, חייבים להודות שהאפשרות הנ"ל לא נראית לגמרי מופרכת.

        שום דבר מאלה שציינתי לא אומר שהלייקרס היא לא המועמדת מספר 1 לקחת את המערב, וכולנו יודעים שקובי הוא לא האיש שכדאי להספיד, אבל נדמה שלפחות בנקודת הזמן הנוכחית, האלופה המכהנת עומדת בפני דרך קשה יותר מאשר חשבנו כולנו לפני כמה חודשים, ועם כל יום שעובר, ועוד הפסד כאילו לא משמעותי, התמונה הופכת יותר ויותר ברורה: קובי וחבריו הולכים על חבל דק. דק מאד.