וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האורך כן קובע

24.3.2010 / 17:22

מי שחושב שהסדרה של מכבי תל אביב הלכה לאיבוד בהפסד לפרטיזן, מומלץ שיקרא מה כתב בנושא אטורה מסינה

תוצאת המשחק אמש תפסה את אנשי מכבי תל אביב לא מוכנים. שמעון מזרחי נשא נאום אכזבה קצר בחדר ההלבשה, ולאחר מכן נכנס ויצא פעמים מספר בשערי חדר המאמנים; השחקנים ישבו במקומותיהם הקבועים, כשהם בוהים בעיתונאים המקרקרים סביבם במבטים חלולים-חמוצים; וידידי המחלקה, אלו שעוד נותרו באזור וטרם ברחו לביתם, החרישו והשתדלו להפוך לשקופים עד כמה שניתן. הביתיות אבדה. האדמה רועדת. אין להקל ראש בליקוי המאורות בו זה עתה חזו.

פיני גרשון מאמן מכבי תל אביב. ברני ארדוב
בליקוי מאורות כזה אין להקל ראש. גרשון, מזרחי, פדרמן ודרוקר אתמול ביד אליהו/ברני ארדוב

הדבר המרשים ביותר בניצחונה של פרטיזן בלגרד אמש כלל לא היה קשור לכדורסל: היה מרתק לראות כיצד התנהלו אנשיה לאחר הבאזר המסיים. אף שעבור מרבית שחקניה הצעירים מדובר כנראה בניצחון הגדול עד כה בקריירה, קולות שמחה כמעט שלא בקעו מתוך חדר ההלבשה של הסרבים. הם גם קימצו בחיוכים ובחיבוקים. כמו אותם גנרלים יוגוסלבים קשוחים מסרטי המלחמה, ארזו הפרטיזנים בזריזות וביעילות את המיטלטלין ומיהרו להסתלק מזירת הקרב, בדרכם לארוחת ערב ולשנת לילה במלון. "עוד לא עשינו שום דבר", התעקש עוזר המאמן ולדימיר יובאנוביץ'. "מבחינתנו, נותרו עוד ארבעה משחקים, שעכשיו יהיו קשים עוד יותר".

מי ששורק בחושך

אל מסיבת העיתונאים נכנס פיני גרשון כשהוא שורק. נראה היה כאילו משתדל בכוח לשוות לעצמו מראה קול, רגוע. שהרי כולם יודעים מה אומרים על מי ששורק בחושך.

גרשון נראה הלום קרב. התוכנית שלו עבדה נהדר במשך רבע וחצי, אבל אז משום מה נרדם. דושקו וויושביץ' עשה לו בית ספר במחצית השנייה, בה הביס את מכבי 31:53. התרומה של גרשון להפסד הייתה בלתי-מבוטלת: הוא איחר להחזיר את פרקינס לפרקט ברבע השלישי (נכנס לשחק רק שתי דקות לסיומו), שהעביר את המומנטום לצד של פרטיזן. ברבע הרביעי לא מצא תשובה למשחק הפנים-חוץ של האורחת, וחטף מדושאן קצ'מן, שעמד בשלושים הדקות הראשונות על 5 מ-7 מבחוץ, עוד שתי שלשות קריטיות (מיטיבי הלכת וודאי נזכרו בתצוגה הנפלאה של מירזה טלטוביץ' וקרל אינגליש מקאחה לאבורל, במחזור השביעי של השלב הראשון, שהעניקה לבאסקים ניצחון גדול בהיכל).

פרטיזן בלגרד מטעה אותך. המאמן שלה נראה כמו פקיד מס הכנסה מנומנם, וכוכביה הגדולים כמו ילדים רכים שעדיין לא התגלחו. בפועל מתגלה וויושביץ' מעונה לעונה כשועל אמיתי, גם ברמה היבשתית; כשעלתה מכבי ליתרון 21 נקודות, נותר לעמוד משולב-ידיים וניהל כל פוזשן בזהירות מירבית, כאילו בו תלויים חייו. ואילו שחקני פרטיזן התגלו כחבורה מלוכדת עיקשת, בעלת חוסן מנטאלי נדיר עבור שחקנים בגילם.

זה לא אומר, כמובן, שפרטיזן תיקח את הסדרה הזו. אפשר להתפלפל בסטטיסטיקה, להאריך בשבח הרוטציה הרחבה או לציין את יחס האסיסטים-איבודים המצוין (13-25), אבל האמת היא שפרטיזן לא שיחקה אתמול כדורסל עילאי. היא כן נהנתה מערב קליעה כמעט חסר תקדים, ובפועל אפשר לומר שגנבה את המשחק. מצד שני, היא עשתה למכבי בדיוק את מה שזו עשתה לסיינה ולריאל. אצלנו אומרים שהגונב מגנב פטור.

אנקדוטה קטנה: מה שפרטיזן כן עשתה זה לסיים למכבי רצף בן עשור של ניצחונות בית במסגרת הפלייאוף ביורוליג. הפסדה הביתי האחרון בסדרת יורוליג הגיע במרץ 2000, לפאף בולוניה. אם לפני שבועיים הזכרנו את הדמיון בין העונה הזו לעונתו המלאה הראשונה של פיני גרשון כמאמן מכבי (הפריצה בטופ-16, השיפור ההגנתי וכו'), הנה עוד נקודת ציון.

מכל מקום, מדובר היה ברצף של תשעה ניצחונות בית במסגרת של פלייאוף, ממרץ 2000 ועד ימינו. בין היתר גברה בהיכל בתקופת הזמן הזו על פאף בולוניה (במשחק השלישי של אותה סדרה, שהקנה לה את הכרטיס לפיינל פור), על ורוצלאב, פזארו, אולימפיאקוס, צסק"א וברצלונה. לכל דבר טוב, כך מתברר שוב, יש סוף.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פריצות הדרך, הטיפולים ומה צופן העתיד? כל מה שצריך לדעת על סוכרת

בשיתוף סאנופי

מי שחושב שהביתיות התהפכה

יתרון הביתיות עובר כעת לבלגרד. וכשבסלון שלך יושבים 22,000 משוגעים, הביתיות מקבלת מימד נוסף. אבל לפני שקוברים את מכבי, חשבתי לתרגם כמה דברים שכתב אטורה מסינה בבלוג הכדורסל שלו בשנה שעברה (אז כמאמן צסק"א מוסקבה).

כה דיבר הנביא הגדול של הכדורסל האירופאי, תחת הכותרת "כשהאורך קובע":

"המפתח לסדרות פלייאוף של הטוב מחמישה משחקים הוא להופיע בצורה עקבית ברמה גבוהה בשני משחקים ברציפות. תנו לי להסביר: אם אתה מפסיד את המשחק הראשון בסדרה, אתה אינסטינקטיבית מנסה להתאושש מתצוגה רעה, בין אם זה היה בבית או בחוץ. הבעיה מתעוררת כאשר אתה מנצח את המשחק הראשון. אינסטינקטיבית, אתה נרגע ומתכוון להתכונן למשחק השני בדיוק כפי שהתכוננת למשחק הראשון. אתה מניח שאם תשחזר את מה שעשית בערב הראשון, תנצח שוב. אבל זה שטויות. אתה לא יכול להניח דבר, שכן שחזור ההצלחה תלוי ביותר מדי גורמים.

לרוע המזל, כולנו עושים את הטעות הזו. כשאני הולך הביתה וצופה בקלטת המשחק, לפעמים גם אני נוטה ליפול בפח הזה. אבל אז אני מבין: אף אחד לא יכול להבטיח לי שאוכל לשחזר גם במשחק השני את הדברים הטובים שעשינו במשחק הראשון. במשחק השני אתה צריך להיות עירני עוד יותר, אם אתה רוצה לשחזר את ההופעה הטובה שהייתה לך במשחק הראשון.

זו הסיבה לכך שקיימת הסתברות גבוהה מאוד לחלוקת שני המשחקים הראשונים בסדרה בין הקבוצות (1:1). זה בדיוק מה שקרה לי בעונת 2000/1 כמאמן קינדר בולוניה, בסדרת גמר היורוליג מול טאו ויטוריה. הפסדנו את המשחק הראשון בבית, אחר כך חזרנו לעצמנו במשחק השני; עלינו לשחק עם מוטיבציית שיא ורגועים יותר, כי ידענו שכבר אין לנו מה להפסיד. טאו, מנגד, הייתה מאושרת בתוך-תוכה מכך שהצליחה לקחת את המשחק הראשון בחוץ, ולא הצליחה לשחזר את היכולת שלה גם בערב השני.

נסענו לויטוריה למשחקים מספר 3 ו-4, אחרי שבסוף השבוע שקדם למשחקים זכינו בגביע האיטלקי. ידענו שאנחנו חייבים לנצח לפחות משחק אחד. ג'ינובילי נתן משחק גדול, הקבוצה הייתה מצוינת, וניצחנו בספרד בהפרש גדול. הם (טאו) היו תחת לחץ אדיר לנצח את המשחק הזה, כדי לשמור על יתרון הביתיות שלקחו מאיתנו בשבוע שלפני כן.

במשחק הרביעי הם פשוט התפוצצו עלינו, וניצחו ב-20 הפרש. חזרנו הביתה, למשחק החמישי, וידענו שאנחנו נמצאים במרחק של משחק אחד מזכייה באליפות היורוליג. היינו צריכים להתחיל את הכל מהתחלה. המשחק החמישי בבית היה קשה מאוד. לא הצלחנו לפתוח פער גדול. הובלנו ב-6-8 נקודות לאורך כמעט 40 דקות. טאו עדיין הייתה במשחק, רודפת אחרינו. זה סוג המשחקים הקשה ביותר שיש, אבל בסופו של דבר הצלחנו לנצח.

והנה הנקודה: ברמה הגבוהה ביותר האפשרית (עם שחקנים כמו אוברטו, סקולה, אלמר בנט, טימינסקאס ושטומברגאס בטאו, וג'ינובילי, ריגודו, יאריץ', מתיאז' סמודיש הצעיר, דיוויד אנדרסן ורשארד גריפית' אצלנו בבולוניה), שתי הקבוצות לא הצליחו לספק שני משחקים טובים בתוך 48 שעות. בליגה הרוסית, היכן שהקבוצה הביתית בפלייאוף מארחת משחקים יום אחר יום, נדיר שהמארחת לוקחת את שני המשחקים. קשה מאוד לשחזר את רמת האינטנסיביות אחרי הניצחון הראשון.

ואם מדובר בקבוצה שהפסידה את שני המשחקים בחוץ, היא תהיה חייבת לנצח פעמיים בבית כדי לשמור על הסדרה בחיים. זה מעמיד אותך בסיטואציה קשה מאוד, שכן היריבה יכולה להרשות לעצמה לשחק בסבלנות.

מי שוויתר בפיגור דו ספרתי

"סדרת חצי גמר היורוליג ב-2001 נגד פורטיטודו קופצת לראש. ניצחנו את שני המשחקים הראשונים בבית. במשחק השלישי, היינו במינוס 20 נקודות בתחילת הרבע הרביעי. לא רציתי שהשחקנים שלי יאבדו ביטחון לקראת משחק מספר 4, אז אמרתי להם: 'תראו, המשחק הזה גמור. יש לנו עוד רבע אחד לשחק. בואו נראה איך שתי הדקות הראשונות של הרבע הילכו. אם נקלע שתיים-שלוש זריקות ונוריד את ההפרש ל-12-13 נקודות, אולי הם ייכנסו ללחץ ויתחילו לעשות טעויות'.

וזה בדיוק מה שקרה. עשינו כמה מהלכים טובים, קלענו כמה נקודות, ביצענו שתי עצירות בהגנה. פתאום, היינו רק במינוס 12. והם נכנסו לפאניקה. הם התחילו להעיף כדורים, בזמן שאנחנו המשכנו לשחק את המשחק הרגיל שלנו. אחרי שמונה דקות ברבע הרביעי, הריצה שלנו כבר הייתה 1:25. ניצחנו את אותו משחק, ולמעשה את הסדרה כולה. אני לא חושב שדבר כזה יכול היה לקרות במשחק רגיל במהלך העונה.

הזיכרון המצחיק הוא שהטלוויזיה האיטלקית ששידרה את המשחק הזה הציבה את המיקרופון ליד הספסל שלנו במהלך פסקי הזמן, אז כל הצופים בבית היו יכולים לשמוע מה אני אומר. אחר כך, נאמר לי כמה חכם הייתי שביצעתי על השחקנים שלי מניפולציה של פסיכולוגיה הפוכה. הודיתי לכולם על המחמאות, אבל האמת היא שבפסקי הזמן אמרתי לשחקנים שלי בדיוק את מה שחשבתי. לא הייתה כאן שום פסיכולוגיה. באמת ובתמים האמנתי שהמשחק היה אבוד, ופשוט לא רציתי שהשחקנים שלי ייכנסו לדיכאון מגובה ההפרש. לא ביצעתי שום תרגיל מנטאלי. זה הזכיר לי שכולנו, בעצם, חיים על המוניטין שלנו.

כמו בבית ספר או בקולג', אם חושבים שאתה עצלן, אפילו אם במציאות אתה עובד קשה מאוד, יהיה קשה מאוד לשנות את הדעה של אנשים עליך. רוב הזמן, יחשיבו אותך לעצלן, לא משנה מה, ברגע שהחליטו שזה מה שאתה. אותו הסיפור עם הבנקים שמלווים לך כסף. ככל שיש לך יותר כסף, כך אתה יכול לשאול יותר כסף מהבנק. זה עובד כך כמעט בכל אספקט בחיים. אם אתה עושה טוב באופן כללי, כל דבר שאתה עושה נראה טוב, גם אם עשית משהו שהוא בעצם ברור ופשוט.

בפלייאוף כולם קצת פרנואידים לגבי הגנת יתרון הביתיות. זה מזכיר לי טניס, שבו אם אתה מפסיד את ההגשה שלך, זה נחשב לאסון, בלי קשר לשאלה כמה מהר אתה או היריב שלך מגישים. אבל בכדורסל, המציאות היא שככל שהענף מתקדם ומתמקצע לאורך השנים, זה הופך קל יותר ויותר לנצח בחוץ. אם תבדקו את אחוז ניצחונות החוץ ב-20 השנים האחרונות, תראו שזה שונה לגמרי ממה שהיה פעם. לפני 20 שנה, עם שני שופטים, היה כמעט בלתי אפשרי לנצח בחוץ, במיוחד אם שופט אחד או שניים לא היו חזקים או מנוסים מספיק.

ביורוליג אפשר לראות אחוז גבוה של ניצחונות חוץ, וזה הדבר הטוב ביותר שקורה במפעל. קורה לעיתים נדירות שהתמקצעות הענף משפיעה באופן שלילי. כמובן, כולם יכולים להיתקל ביום רע, אבל זו לא יכולה להיות קונספירציה. אפילו צסק"א הפסידה משחק בית העונה.

אני חושב שמאמן ושחקנים מעדיפים סדרות של הטוב מחמישה. בסדרות של הטוב משלושה, המשחק הראשון הוא כמו חצי גמר של פיינל פור. יותר מדי נמצא על הכף. בסדרה של הטוב מחמישה יש אפשרות להתאושש מפציעה של שחקן מפתח. בסדרה של הטוב משלושה, אם אחד השחקנים החשובים שלה נקלע ליום רע, או שאחד השחקנים נפצע, זה מחסל לך את הסיכויים. כולנו מעדיפים סדרות ארוכות".

ohad@walla.net.il

שחקן מכבי תל אביב, אלן אנדרסון. ברני ארדוב
ועכשיו צריך לשכוח מהמשחק הזה ולהתרכז ביום חמישי/ברני ארדוב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully