המתנדנדים

שלושת השחקנים הבאים מציגים מקרים מיוחדים של פרוספקטים שהם לגמרי 'בחירה לגיטימית לסיבוב הראשון', שעלולים ליפול מבחירת אמצע-סוף הסיבוב לבחירת סיבוב שני. מה יעשה את ההבדל? ראשי קבוצות שיבינו את פוטנציאל הכוכב שטמון בהם.

יש משהו קטלני במיוחד בתופס עם כישורי ריצה במרחב של רץ. זה כמו למצ?ב את הרץ שלך בכל פעם בעומק המגרש של היריב, או לכל הפחות ברמה השנייה של ההגנה. זה הוא יתרונו של גולדן טייט (שום קרבה לגולדן גייט של סן פרנסיסקו), התופס הנפלא של האייריש, שמביא למגרש יכולות התחמקות ושבירת תאקלים שלא נראות אצל רסיברים, ולא מסתמך רק על מהירות-על בשביל לפרוץ קדימה (ועם זאת, הוא מהיר מאוד, זמן רשמי של 4.42 בריצת ה–40 ונצפה על ידי סקאוטים רבים רץ 4.36 ופחות).

טייט היה שחקן מוביל בתיכונים בשני התפקידים שבהם שיחק - רץ ומגן אחורי (DB), ובשלוש שנותיו באוניברסיטת נוטרדאם שכתב את ספר שיאי התופסים שלה יחד עם עמיתו, הקווטרבק ג'ימי קלאוסן (שמתמודד גם הוא בדראפט השנה וצפוי להיבחר בעשירייה הראשונה). 15 משחקים עם 100 יארדים או יותר ו-2,707 יארדים בתפיסה בקריירה (תשעה משחקים עם 100 יארדים או יותר וכמעט 1,500 יארדים בתפיסה לעונה אחת בעונת 2009), ומקום שני בכל הזמנים באוניברסיטה לסך הכל יארדים לקריירה ולעונה עם 4,130 ו-1,915 (עונת 2009, בה גם נבחר לאול אמריקן).

קבוצה שמחפשת תופס לוחמני בעל אופי שמח (קולני), שיכול להשיג הרבה יארדים אחרי התפיסה, תבחר בטייט בלי להסס. יש לו שליטה מעולה בגוף, הוא קורא נכון את הכדור ומזנק מאוד גבוה לתפוס אותו, קטלני במגרש הפתוח, יכול לצאת מהקו האחורי בריצה (רוורסים למיניהם) וגם להחזיר בעיטות פתיחה והרחקה. מאידך, קבוצה שתעדיף תופס קלאסי, כזה שהוא גדול, חזק ותופס הכל (טייט הוא "רק" 179 ס"מ ו-88 ק"ג, ולפי דיווחי הסקאוטים נוטה לעיתים לתת לכדור להגיע לו לגוף ומדי פעם אף משמיט תפיסה), תבחר את ד?ז בריאנט מאוקלהומה סטייט (או את דמיריוס תומאס מג'ורג'יה טק), שמזכיר יותר מהכל את לארי פיצ'גרלד ונראה תופס ושחקן טוב יותר ממייקל קראבטרי, שנבחר עשירי בדראפט של שנה שעברה.

באופן אישי, איני חושב שעמדת התופס מצדיקה בחירה ב-15 המקומות הראשונים, מפני שרמת ההשפעה של התופס על המשחק כולו תלויה מאוד בשחקני ההתקפה האחרים, אך מבחירה 16 ומעלה לגיטימי לבחור תופס, וגולדן טייט הוא אחד ששווה את זה.

מטייט אנד וליינמן בליגת התיכונים עשה צ'רלס בראון את ההסבה לשחקן קו במשרה מלאה באוניברסיטת דרום קליפורניה. כדי שטייט אנד יהפוך לשחקן קו הוא צריך להראות הרבה יותר יכולת חסימה ומעט יכולת תפיסה ותנועה במגרש הפתוח. לטוב ולרע, המעבר הזה מיצב את בראון בעמדה ברורה להיות בחירת אמצע-סוף סיבוב ראשון או בחירת סיבוב שני בדראפט 2010, בחירה שתוביל לקריירה של ספורטאי מקצועני.

הוא הגיע לאוניברסיטה על תקן טייד אנד, אך שיחק 100% מהמשחקים שלו בעמדת התאקל. בשתי שנותיו הראשונות שיחק כמחליף וראה זמן מגרש מוגבל, אך בשתי העונות האחרונות הפך לשחקן פותח (סם בייקר יצא למקצוענים), כשהוא מקבל בשתיהן מקום באול פק 10 (כלומר, מטובי השחקנים בעמדה שלו בבית הקבוצות של קבוצתו) ומגדיל לעשות בעונתו האחרונה (2009) כאשר זכה בפרס מוריס וב'אול אמריקן'.

יתרונותיו העיקריים הם הגנה עילאית בהתקפת המסירה, בה הוא שומר על יציבות גבוהה,
מרכז כובד נמוך והגעה זריזה לנקודת המפגש עם שחקן קו ההגנה, וזריזות ואתלטיות להגיע לרמת הליינבקרים ובכך להיות אפקטיבי במשחק הריצה. חסרונותיו הם בעיקר מסה וכוח (גובה מצוין של 196 ס"מ אך משקל נמוך יחסית של 137 ק"ג), שמתבטאים בחוסר יכולת לעצור מגן שמתפרץ אליו כשהוא לא מוכן לכך, בחוסר יכולת לסיים את החסימות (כלומר, להעיף את המגן רחוק או להפילו אל הקרקע) ובחובת העלאת מסה במקצוענים, דבר שעלול להוריד מהזריזות שלו.

יש מספר שחקנים בעמדה המדורגים ונחשבים טובים מבראון, אך אין זה אומר שהוא לא צפוי להיבחר בסיבוב הראשון ובמקום טוב, שכן עמדת הליין ההתקפי היא עמדה נחשבת ומוערכת מאוד על ידי כל המאמנים ומקבלי ההחלטות בליגה, וליינמנים טובים נחטפים בד"כ בסיבוב הראשון של הדראפט.

ומטייט אנד שהפך לליינמן, נעבור לרסיבר שהפך לטייט אנד. דמיינו לעצמכם תופס שצמח לאורך ולרוחב אבל לא איבד יותר מדי מכישורי התפיסה והתנועה במרחב, ותקבלו את ג'רמיין גרישם מאוניברסיטת אוקלהומה. כאשר צופים בסרטי ההיילייט שלו, נראה כאילו ג'רמיין קופץ מתוך המסך הקטן אל תוך מרחב הבית, אין זה אומר שהוא יצליח לעשות מעבר למקצוענים ויהיה כוכב גם שם - מקרה רג'י בוש, אבל במקרה שלו, ובניגוד למקרה של בוש, אני מהמר שזה אכן מה שיקרה.

אפשר ללמוד מעט על אופיו מהעובדה שדחה מלגה מאוניברסיטת דרום קליפורניה לאחר ביקור בקמפוס שלה, בטענה שהיא יותר מדי 'הוליווד' בשבילו. הוא לא חיפש את ההייפ של אוניברסיטה עירונית, אלא דווקא את המשפחתיות שמצא בסונרס, כמו גם את הקרבה היחסית של הקמפוס למשפחתו ולחבריו. ככוכב של שני ענפים (השני הוא כדורסל) בתיכון גרישם, הגיע לסונרס לשחק ספורט אחד בלבד, וכפרשמן הוא היה סביר ביותר והראה אופי של מנצח, כאשר תפס במשחק התואר של בית הביג 12 מסירה ל-35 יארד במצב של דאון שלישי ו-10 וכשתפס מסירה לשתי נקודות בפיאסטה בול. כסופומור (שנייה שנייה) הוא כבר כיכב וכג'וניור הוא היה על תקן כוכב של ממש. בשתי העונות הללו הוא נבחר לאול אמריקן, השווה ושבר שיאי אוניברסיטה רבים, ביניהם ארבעה טאצ'דאונים במשחק אחד, הטייט אנד עם הכי הרבה טאצ'דאונים לעונה אחת (שבר את השיא פעמיים, עם 11 ו-14 טאצ'דאונים) ולקריירה (עם 26), והשחקן השני בתולדות האוניברסיטה במספר הטאצ'דאונים. הוא יוצא מאוניברסיטת אוקלהומה כטייט אנד הכי פרודוקטיבי שלה אי פעם, וזה לא בכדי.

אוניברסיטת אוקלהומה היא אחת מאוניברסיטאות הפוטבול הכי בכירות בארצות הברית. גרישם הוא אתלט-על גבוה וחזק מאוד (198 ס"מ, 117 ק"ג), שהתבלט כמעט בכל מדד בקומביין (חוץ מריצת ה-40 - 4.71 שניות), רץ ראוטים מעולה, תופס מצוין, ובדרך כלל צריך יותר מאדם אחד כדי להפילו. כמו כן, הוא חוסם טוב ונראה כמי שנהנה מזה באותה מידה שהוא נהנה מלתפוס (עוד מדד לאופיו). מאחר שגרישם חוזר מקרע ברצועה בברך, שהשבית אותו לכל עונת 2009, ומכיוון שטייט אנדים לא נבחרים בדרך כלל מוקדם בדראפט, הוא צפוי להיות בחירת אמצע-סוף סיבוב ראשון, תחילת שני. אבל מבחינת רמה, הוא לגמרי בחירה ב-15 הראשונים.