פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אין כמו בבית?

        פלייאוף ה-NBA ייצא לדרך בעוד כחודש, ויביא איתו שאלה לאו דווקא טריוויאלית: עד כמה חשוב יתרון הביתיות בפוסט-סיזן?

        חודש נותר לפתיחת הפלייאוף ב-NBA. עבור מחצית מקבוצות הליגה, אלה שימשיכו את העונה שלהן מעבר ל-14 באפריל, ועבורנו, אלה שמחכים בקוצר רוח לפתיחת עונת הכדורסל האמיתית, הספירה לאחור החלה. עבור יתר הקבוצות, שאיבדו סיכוי ממשי להיאבק על כרטיס כניסה לפלייאוף, החודש האחרון של העונה הוא רצף מתיש ומשמים של משחקים סתמיים ללא הרבה עניין, ללא שידורים בטלוויזיה, וכמעט ללא קהל. לא רק שיפור עמדות שלילי, על מנת להגדיל את הסיכויים לבחירה גבוהה יותר בדראפט, הוא שמוציא את הטעם והעניין של קבוצות התחתית מהמשחקים, אלא גם האפשרות לחסוך עלויות בשחרור שחקנים ותיקים שלא נחוצים עוד, וכמובן - חוסר אמיתי במוטיבציה.

        קחו את משחקי ליגת הקיץ, תורידו את הצורך להילחם על מקום בסגל, תוסיפו עייפות מצטברת, את הנסיעות הארוכות ואת אלמנט הפציעות, והרי לכם מתכון למשחקים משעממים, כמוהם צפויים להיערך כמעט מדי יום בשבועות הקרובים. המשחקים האלה, בין קבוצות החצי התחתון של הליגה לבין עצמן, לא משודרים בשום מקום, וכאמור מעט מאד קהל מגיע לחזות בהם, אבל תאמינו לי, הם מתקיימים.

        העונה, יותר מבדרך כלל, הישורת האחרונה מסתמנת כצפויה, מאחר ולא רק שתי המובילות בכל איזור נראות כרגע כבטוחות במקומן, אלא שכל אחת מהשמיניות שימשיכו את העונה לאחר תום העונה הסדירה נראית סגורה ומשוריינת, עם סיכוי קטן, יחסית, להפתעות. ההתעוררות של פורטלנד וסן אנטוניו במערב, ומכת הפציעות שהיכתה בשיקגו במזרח, חיסלו כנראה סופית את המאבק על הכרטיס האחרון בשני האיזורים, ומה שנשאר לצפות לו מכונה במחוזותינו "מאבקי מיקום", במסגרתם הקבוצות הטובות באמת, אלה שמקומן בפוסט-סיזן מובטח, ייאבקו בכדי לזכות באחד התמריצים האחרונים שעוד נותרו עד תום העונה: יתרון הביתיות בפלייאוף.

        הקבוצות הבכירות, אלה שרואות עצמן בתחילת העונה כמסוגלות לזכות בכל הקופה, מסמנות בדרך כלל את אליפות הבית, הטומן בחובו יתרון ביתיות בסיבוב הראשון לפחות, כיעד העיקרי של העונה הרגילה. היתרון קוסם לא רק כי הוא מקנה את הזכות לפתוח את סדרות הפלייאוף בבית, אלא גם, כמובן, את הזכות לארח באולם הביתי את המשחק השביעי והמכריע, במידה ויהיה בכך צורך. הצצה חטופה על אחוזי הצלחה של קבוצות בעלות יתרון ביתיות בסדרות הפלייאוף של העשור האחרון, מגלה, ולא במפתיע, שהרוב המכריע של הקבוצות שמנצחות את סדרות הפלייאוף הן אלה להן יתרון הביתיות, או במילים אחרות, אלה עם המאזן הטוב יותר. כמעט 75% מהסדרות, למען הדיוק. בעונת 2009 הסתיימו 11 מתוך 15 הסדרות בניצחון הקבוצה בעלת המאזן הטוב מבין השתיים, ובעונת 2008 – 14 מתוך 15. בעשור האחרון, 70% מהסדרות שהגיעו למשחק גורלי ומכריע בביתן (בין אם משחק שביעי או משחק חמישי, כפי שהיה נהוג בסדרות הסיבוב הראשון עד עונת 2001/2), ניצחה הקבוצה הביתית. צפוי לגמרי, תגידו, ואולי תהיו צודקים. אבל בואו ניכנס קצת יותר לעומק.

        התקפה בשטח אויב

        פערי האיכות בסדרות הסיבוב הראשון הם בדרך כלל גדולים יותר מאשר בסיבובים המתקדמים, ועל כן, אין מקום לייחס את הביתיות כגורם העיקרי לניצחון בסדרת סיבוב ראשון, אלא פשוט להיותה של המנצחת, ברוב המקרים, טובה יותר. אם ניקח את הסדרות ששוחקו ב-10 השנים האחרונות מהסיבוב השני ואילך, התמונה פחות חד משמעית. מתוך 13 סדרות שהגיעו למשחק שביעי בסיבוב השני בעשור האחרון, רק בשבע מהן ניצחה הקבוצה הביתית. בשלושת סדרות הגמר האיזוריות שהגיעו למשחק שביעי, רק פעם אחת ניצחה הקבוצה עם המאזן הטוב יותר, לעומת שני נצחונות בסידרה לקבוצה שהגיעה אליה ללא ביתיות. משחק 7 בסידרת הגמר הוא דבר שקרה רק פעם אחת בעשור האחרון, כאשר בעונת 2004/5 ניצחה סן אנטוניו את דטרויט בביתה.

        כמובן שהדיון על חשיבותו של יתרון הביתיות בפלייאוף הוא היפותטי לחלוטין, שכן אפשרות לוותר מראש על יתרון כלשהו אינו מעשי, אבל לאור העובדות, אפילו שמדובר בטווח דגימה קטן, השאלה לא נראית כל כך מופרכת. תחילה, ניתן לצאת מנקודת הנחה שבאופן טבעי, קבוצות מסוימות מושפעות מאלמנט הביתיות באופן שונה מאחרות. קהל אוהד, שיקולי נוחו?ת ואף סיכויים להשפעה בלתי נשלטת על השיפוט, הם יתרונות שכל קבוצה היתה מעדיפה שיהיו לצידה. התפיסה היא שככל שקבוצה מנוסה יותר, ככל ששחקניה חוו מעמדי לחץ בעבר, כך הן ידעו להתמודד טוב יותר במשחקי חוץ מכריעים, בעוד הצעירות והפחות מנוסות, הן אלה שהסף המנטלי שלהן נמוך יותר והן ניזונות ומושפעות באופן ישיר יותר מהלחץ הסביבתי שמפעיל קהל עוין, לעומת הביטחון והנוחות של הסביבה המוכרת.

        שנית, סגנון המשחק. קבוצות בעלות אוריינטציה הגנתית הן באופן מסורתי קבוצות שמתפקדות טוב יותר במשחקי חוץ מאשר קבוצות התקפה מובהקות, ודוגמאות יש בשפע. פיניקס, שמובילה את הליגה עם מעל 110 נקודות למשחק, מדורגת שישית במערב למרות מאזן שלילי במשחקי החוץ. דנבר, השלישית בליגה עם כמעט 108 נקודות לערב, מחזיקה במאזן פנטסטי של 30 נצחונות מ-35 משחקיה בבית, לעומת 50% בלבד בחוץ, וגולדן סטייט, שמדורגת ביניהן בכמות הנקודות לערב, וסופגת יותר מכל קבוצה אחרת בליגה, ניצחה עד כה ארבעה משחקי חוץ בלבד כל העונה, פחות מכל קבוצה אחרת שאינה ניו ג'רזי. ככה זה: הגנה מושפעת מרעש, סביבה מוכרת ועייפות הרבה פחות מאשר קליעה.

        לא עדיף לנוח?

        היבט נוסף של השוני בתוצאה בין משחקי בית וחוץ הוא ההשפעה השלילית שתחול ברוב המקרים על הקבוצה האורחת. ממחקר שנערך בשנת 2007 באוניברסיטת פנסילבניה, עולה שלא פחות מ-61% מהמשחקים בעונה הסדירה ב-NBA מסתיימים בנצחון הקבוצה הביתית. הנתון מרתק ומסקרן, לאור העובדה שמבחינה סטטיסטית טהורה, ההתפלגות, כמובן, אמורה לעמוד על 50%, ויפים הדברים במיוחד כשבוחנים את הנתונים המקבילים מליגת הבייסבול האמריקאית (53% הצלחה לקבוצה הביתית), ליגת ההוקי (55%) וליגת הפוטבול (58%). את ההתפלגות הקיצונית, יחסית, ב-NBA, ניתן לתלות בעומס העצום המוטל על שחקני הכדורסל, ובלו"ז הצפוף שנקבע כך שיקל על הקבוצות הביתיות. לשם ההמחשה – במהלך עונה סדירה ב-NBA משחקת כל קבוצה פי שניים משחקים עוקבים – back-to-back – בחוץ, מאשר בבית. בפלייאוף, כידוע, אין משחקים עוקבים, והלו"ז, מבחינה עקרונית, דומה, אבל אחרי 80-90 משחקים בעונה, לא כדאי להמעיט מחשיבות המנוחה לתיפקוד של שחקן.

        אין חולק שכל קבוצה היתה מעדיפה לשחק בבית את משחקיה המכריעים, ואין ספק שהמשחק באולם הביתי טומן בחובו כמה יתרונות בסיסיים לכל קבוצה, אולם כשלוקחים בחשבון את המחיר שמשלמת קבוצה בלסחוט את הדוושה עד הסוף, את העייפות המצטברת מעונה ארוכה, ואת אלמנט הפציעות, שחווה כל קבוצה ברמה זו או אחרת וקריטי פי כמה מאשר הזכות לשחק משחק מכריע באולם המוכר, עולה השאלה, לפחות ברמה העקרונית - האם באמת יש משמעות מעשית, מרגע שקבוצה הבטיחה את מקומה, לאותם מאבקים בשלבים הסופיים של העונה, רק בכדי להשיג את אותו יתרון ביתיות מדובר? מאחר והעובדות, לפחות לאור נתוני העשור האחרון, אינן תומכות בהכרח בטענה הזו, השאלה מקבלת משנה תוקף ועשויה להשפיע במידה רבה על הכשירו?ת של קבוצות, דווקא בשלבים המכריעים, ודווקא באותו זמן בו הן צריכות אותה יותר מכל.