פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לא בוכים בשבילכם

        בעוד שההתעוררות של סקולה וג'ינובילי עשויה להיות מכרעת, עומר דיקמן מנסה להבין מה עובר על שיקגו וטורונטו הנוראיות

        הטובים

        לואיס סקולה:

        לאחר הבשורה שיאו מינג יחמיץ את העונה הנוכחית, היתה תחושה שעונת 2009/2010 הולכת להיות עונה הפריצה של לואיס סקולה. בניגוד לציפיות, החצי הראשון של ידידנו הארגנטינאי היה המשך ישיר של העונה הקודמת שלו, הן מבחינת המספרים, והן מבחינת העובדה שהוא שוב שימש כינור שני בקו הקדמי של יוסטון, כשקארל לאנדרי המצוין משמש בתור איש המטרה של הרוקטס בצבע ודוחק את סקולה לעמדת השחקן המשלים והאפור. אלא שבמהלך פגרת האולסטאר עזב לאנדרי לסקרמנטו, ונראה שבתור מתנת פרידה הוא השאיר לסקולה ערימה ענקית של סטרואידים כי באמת שאין לי שום הסבר אחר לכך שסקולה הפך לביג מן המפלצתי ביותר בליגה, וכן, זה כולל גם אותך, דוויט הווארד. בשישה משחקים בחודש מרץ עומד הארגנטינאי על 24 נקודות ו-14 ריבאונדים למשחק ב-60% מהשדה ו-90% דיוק מקו העונשין, עליה מטאורית לעומת ה-15 ו-8 שהעמיד עד כה. סקולה דור 2.0 הפך לאיש המרכזי בקבוצה, הוא לא יורד מהמגרש (מעל 40 דקות למשחק לעומת 30 עד כה), ומקבל את הכדור יותר מכל שחקן אחר, אולי אפילו יותר מדי בהתחשב ב-4.5 האיבודים למשחק בחודש האחרון. ובזמן שקשה להאמין שסקולה יוכל להמשיך בקצב הביוני הנוכחי, זו בהחלט קרן אור בעבור אוהדי יוסטון, שכבר מתכוננים ליום שאחרי יאו.

        מאנו ג'ינובילי:

        להלן תזכורת לכל מי ששכח: כשלג'ינובילי מתחשק לשחק כדורסל, מה שלא קורה לעיתים תכופות, הוא מועמד לגיטימי לחלוטין לתואר השחקן הכי טוב בעולם. וכנראה שאין שילוב טוב יותר מפציעה של טוני פארקר, מאבק על הפלייאוף ועונת חוזה כדי לגרום למאנו לזריקת מוטיבציה. ג'ינובילי הוא האיש המרכזי בריצה הנוכחית של הספרס (8 נצחונות ב-10 משחקים) שהביאה אותם למרחק נגיעה מהמקום החמישי במערב. בחודש מרץ ג'ינובילי עומד על 19 נקודות ב-54% מהשדה ו-6 אסיסטים (לעומת 13 נקודות ב-40% עד כה) למרות שהוא משחק בדיוק אותו מספר דקות (29 למשחק), וחשוב מכך – לאחר עונה שבה נראה שהגיל והפציעות התחילו להכריע אותו, חזר לפתע מאנו להיות האיש שעושה כל שעולה על רוחו בשני צידי המגרש והאיש שגורם אפילו לספרס להיראות כמו קבוצה אטרקטיבית. לקראת קיץ 2010 וחוזי העתק הצפויים ללברון, וויד ובוש, מעניין אם תהיה קבוצה חכמה מספיק כדי להשאיר כמה ג'ובות בצד בשביל הווינר הקשיש מארגנטינה.

        מהמט אוקור:

        להבדיל משני חבריו לרשימה שעלו לגדולה אחרי עונה בינונית, נמצא אוקור בעיצומה של עונה איומה ונוראית מבחינה אישית. באופן מפתיע, דווקא אוקור ולא בוזר היה הנפגע העיקרי מהמאמץ להצדיק את חוזהו של פול מילסאפ, וממוצעי הדקות וזריקות השדה שלו היו הנמוכים ביותר בחמש השנים האחרונות. אלא שבמסגרת חודש תחיית המתים של יוטה, לאחר שבועיים חלומיים של קירילנקו, הגיע תורו של הסנטר הטורקי להפציץ: בחודש מרץ הפך אוקור מנמושה שמיידה כדורים מבחוץ באחוזים של ברנדון ג'נינגס, לשחקן פנים לכל דבר ועניין עם 19 נקודות ב-50% שדה, 8 ריבאונדים סבירים, ו-3 בלוקים מדהימים למשחק, בהתחשב בעובדה שאוקור מעולם לא סיים עונה עם יותר מ-0.8 חסימות למשחק. עכשיו נשאלת השאלה האם יוטה סיימה לשלוף שפנים מהכובע, או שמא הטור הבא יוקדש לקייל קורבר.

        ג'ייסון ריצ'ארדסון:

        בכדורסל אין ואקום, לפחות לא כשאתה משחק ליד שחקן כמו סטיב נאש. בשבועות האחרונים נראה שנאש מתחיל להבין שזה פשוט לא לעניין לשבור שיאים התקפיים כשאתה בן 37. אי לכך ובהתאם לזאת הוריד המאסטרו מקנדה הילוך והוא נותן לחבריו לקבוצה לשאת בנטל, בין אם זה אמארה סטודמאייר שהבין שהגיע הזמן לשחק על החוזה הקרוב, גרנט היל שנזכר בערגה בימיו בדטרויט, ובמיוחד ריצ'ארדסון, שבניגוד לכל התחזיות נותן עונה מאכזבת למדי. ג'יי-ריץ' הגיע לפיניקס לפני שנה בתור אחד שיודע לקלוע הרבה מאד שלשות ולעשות את זה באחוזים יוצאי דופן עבור קלעי. אלא שאת החצי הראשון של העונה העביר השוטינג גארד האתלטי בבטלה גמורה בדמות 1.7 שלשות משעממות למשחק, ו-45% משעממים עוד יותר, תוך שהוא צופה בעציצים כמו צ'אנינג פריי משאירים אותו הרחק מאחור. אלא החודש אמר גיבורנו "לא עוד", והחליט להראות לפריי מי הצ'אנינג האמיתי שבחבורה, עם כמעט 3 שלשות למשחק ו-53% מרשימים מהשדה, וכשזה מלווה ב-17 נקודות ו-8 ריבאונדים למשחק, אפילו לאמארה לא נעים לבוא בטענות לאף אחד.

        הרעים

        שיקגו בולס:

        כבר לפני שבועיים, כשראיתי שיש במזרח 9 קבוצות במאזן חיובי ומירוץ אמיתי לפלייאוף הבנתי שמשהו לא בסדר, ואכן, מי שהרימו את כפפה ראשונים היו הבולס, שבעיצומו של מאבק עיקש על מקומות 5-8 והכרטיס הנוסף לחופשה באפריל החליטו שזה זמן טוב להתחיל להתפרק. 7 משחקים רצופים הפסידו השוורים, וממשחק למשחק הפך הסגל של הקבוצה לדליל ומעורר רחמים יותר ויותר, עד שלא נשאר בו דבר מלבד טאג' גיבסון אחד עם דורבן בעקב. מאז פציעתו התמוהה של ג'ואקים נואה - שלא ברור האם יחזור מחר, עוד שבוע או כשיבוא המשיח - אין יום מנוחה בעיר הרוחות: דרק רוז נקע את פרק כף היד, לואל דנג נזכר שהוא לואל דנג ונכנע סופסוף לעשרות הפציעות שלו, בראד מילר וגיבסון משחקים ים-יבשה עם האימונים, והחמישייה נכון לעכשיו מכילה 2 רוקיז ואת אח של ג'רמי פארגו. השבוע הובסו הבולס בעימות ישיר על המקום הפלייאוף ונראה היה שהם בדרך הבטוחה החוצה, אלא שאז, ובכן, אז הגיעה עזרה מהקבוצה הבאה:

        טורונטו ראפטורס:

        בניגוד לשיקגו, שם לפחות אפשר להשתמש בתירוץ השחוק של הפציעות, לנמושות מקנדה אין שום תירוץ לרפיון שאחז בהם לאחרונה, למעט היותם קנדים כמובן. ערב פגרת האולסטאר דומה היה ששום כוח בעולם לא יוכל להזיז את הראפטורס מהמקום החמישי במזרח. הקבוצה נראתה נפלא, אגרה נצחונות בקצב מסחרר, ואפילו כריס בוש הודיע שיש סיכוי קלוש שיעמיד פנים שהוא שוקל לחתום על הארכת חוזה בקבוצה. אלא שאז נזכרה טורונטו שבכל זאת מדובר בקבוצה נטולת הגנה עם 4 לבנים בחמישייה, והפסידה שמונה מתוך תשעה משחקים, כולל לנמושות כמו גולדן סטייט, פילדלפיה וסקרמנטו. אז נכון, בוש היה פצוע בארבעה מתוך המשחקים הללו, אבל דווקא מול שלוש קבוצות הלוטרי הנ"ל הוא שיחק גם שיחק, ואם במקרה שלו עוד ניתן להיתלות בפציעה, אז מה נאמר על אנדריאה ברניאני שהחליט להיעלם דווקא בחלק החשוב ביותר של העונה, או על הידו טורקגולו וחוזה קלדרון, שהיו אמורים להוביל את הקבוצה ובמקום זאת מדרדרים מדחי אל דחי בדרכם חזרה לאירופה. כרגע ניצבת טורונטו במקום השמיני במזרח, משחק וחצי מעל שיקגו. ימים יגידו איך יסתיים קרב הענקים הזה.

        ג'ייסון תומפסון וספנסר הוז:

        עד לפני ארבעה חודשים היו אמורים שני השחקנים הנ"ל להרכיב את הקו הקדמי העתידי של סקרמנטו. היום נראה שעתידם הוא ככל הנראה יותר בכיוון הספסל, כלומר מתחתיו, על מנת לחסוך כסף לשתי רגליות העץ שמחזיקות אותו בימים כתיקונם. בתחילת העונה היה נראה שלפחות תומפסון הולך בכיוון הנכון בזמן שהוז מגלה ניצוצות של הבנה לצד היעלמויות ארוכות טווח, אבל ככל שהתקדמה העונה הלכו והידרדרו שני החבר'ה הצעירים הללו, עד שבאקט מבריק הצליחה הקבוצה לגנוב את קארל לאנדרי מיוסטון, ובזמן שלואיס סקולה חוגג את לכתו של האחרון בדאבל-דאבלים מהגיהינום, נאלצים צמד הלצים להסתפק בפירורים שמשאיר להם קארל הגדול. מאז הגעתו של לאנדרי לא מצליחים תומפסון והוז לעשות שום דבר שמזכיר שחקן כדורסל - גבוה, נמוך, או מת. עד כה בחודש מרץ עומד תומפסון על ממוצעים מרשימים של 10 נקודות ו-4 כדורים חוזרים, ואילו הוז דולק בעקבותיו עם 6 ו-6, אליהם הוא מוסיף חסימה למשחק, שהיא אגב חסימה אחת למשחק יותר ממה שנותן תומפסון.

        והמכוער

        בכל עונה, בערך באמצע חודש מרץ, מתחילים להרגיש את זה באוויר. בהתחלה מדובר בטיפה או שתיים בודדות, שעד מהרה מתגברות לכדי מבול מצחין של הפסדים מביכים בדרך לתפוס מקום טוב בהגרלת הלוטרי. השנה נראה שהסנונית הגיעה אפילו מוקדם מהצפוי, בדמותה של מינסוטה טימברוולבס, הקבוצה שאף אחד, כולל אבא שלה, לא מצליח להבין מה היא בדיוק מנסה לעשות השנה ולמי זה אמור להועיל. מאז השבוע השני של פברואר צברו הזאבים ניצחון אחד בלבד לעומת 15 הפסדים – נתון הזוי אפילו לקבוצה ברמתם, אבל החלק השערורייתי במיוחד הוא התנהלותו של המאמן קורט רמביס, שזוהי כנראה עונתו הראשונה והאחרונה על כורסת האימון (אם כי קשה לי לספור את כמות הפעמים שבהן נוכחתי אחרת).

        בנסיונותיו השונים והמשונים לייצר את ההיררכיה הגרועה ביותר בתולדות הליגה, מעמיד רמביס קבוצה שבה למרות שיש בערך 4 שחקנים שיודעים לכדרר, אין ולו שחקן אחד שמקבל מעל ל-30 דקות למשחק נכון לחודש זה, כשאל ג'פרסון, קווין לאב וג'וני פלין - שלושת הצעירים שאמורים לשמש את הבסיס לקבוצה בעונות הקרובות - מוצאים עצמם מאבדים יותר ויותר דקות לשחקנים כמו דארקו מיליצ'ץ' ודמיאן ווילקינס, כך שאפילו התירוץ של "לתת דקות לצעירים" לא משחק תפקיד במכירת סוף העונה של הוולבס. וכן, גם בשנה הבאה נמשיך להתלונן על אותו דבר, ובזו שאחריה, עד שמישהו שם בליגה יבין שבין שיטה שמתמרצת קבוצות להפסיד כמה שיותר לבין ספורט, יש פחות קשר אפילו מקורט רמביס ומשרת האימון.