היום שאחרי המהפכה

השיא אליו הגיעה נבחרת הדייויס של ישראל הוא לא ההשתתפות בחצי הגמר בספרד. זה נכון מבחינה הישגית, אך לא מדובר בשיא. באותה שבת קיצית ביולי 2009, שנייה אחרי שמראט סאפין שלח כדור אחד ארוך מדי, הטניס הישראלי השלים את הצעד האחרון ונעמד על פסגת ההר. זה היה רגע לתפארת, רגע של רוממות רוח, של שמחה וגאווה אמיתית. הוא היה היסטורי לא משום ההישג עצמו - הרי זה תנאי הכרחי - אלא משום שחבורה של ספורטאים ליכדה מאחוריה עם שלם, כמו חיינו את אחד מפרקי ספריו של שרגא גפני. שלושה ימים מילא העם את ההיכל, דחף, עודד, תמך וקיווה, ולבסוף רוח הקודש נשבה בו. רוח של אחדות והכרת תודה הדדית. באותה נקודת זמן, הטניס כבש את הכותרות והלבבות.

הטיפוס אל אותה פסגה החל באפריל 2007 עם ניצחון על איטליה וחזרה לבית העליון. מאז, שילוב של הגרלה מזליקית, כישרון, אמונה וביטחון הפכו את הנבחרת, צעד אחר צעד, ליהלום שבכתר הספורט הישראלי. בעוד הכדורגל והכדורסל ניפקו אכזבות ואלימות לצד פרשיות אפלות, נבחרת הדייויס הייתה הבן המוצלח במשפחה. הניצחון ההירואי על צ'ילה, והעקיצה הספורטיבית בשבדיה העוינת, הפכו את דודי סלע, אנדי רם, יוני ארליך, הראל לוי ונועם אוקון, לגיבורים מקומיים. הספורט הישראלי חווה הרבה הצלחות, אך מעטות הפעמים שענף כלשהו ידע לנצל את החיבור בין רוממות רוח עממית והישג ספורטיבי כדי לזנק קדימה. הג'ודו, לדוגמה,עשה זאת. השאלה היא האם ההצלחה של נבחרת הדייויס בשנים האחרונות חלחלה למטה, חיזקה את יסודות הענף, העצימה את הפופולריות שלו, הזרימה אליו כסף, הגדילה את כמות המגרשים ותגרום לו בעתיד הרחוק להפוך מקור לגאווה.

"בכל העולם טניס ניזון ממודלים לחיקוי, מהצלחות ומטורנירים גדולים שמעורבים בהם מקומיים”, אומר עודד יעקב, לשעבר קפטן נבחרת הדייויס והפדרציה, שסיים לאחרונה את תפקידו באיגוד הטניס. "ההצלחה של הדייויס וגם הפדרציה, נתנה בוננזה לטניס. כמות הילדים שנכנסה גדולה מאוד, הגיוסים קלים, לא צריך אפילו לחפש את הילדים”.

מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 נפתחו כ-120 אגודות רשומות באיגוד הטניס. את הענף מובילים 14 מרכזי הטניס מקריית שמונה בצפון ועד באר שבע בדרום, והתנופה שסיפקה ההצלחה בדייויס מורגשת. "אני יכול להגיד בוודאות שההצלחה בדייויס תרמה בשנתיים האחרונות לגידול שבין 10 ל-20 אחוז בפעילות בענף”, מעריך אמיל צ'רנוב, מנהל מועדון הטניס של מכבי תל אביב לשעבר (הנקרא "עירוני”, כיום). "חלק מהגידול זה פונקציה של מה שאני מגייס בבתי הספר, אבל יש יחס ישר להצלחה בדייויס. הילדים אומרים 'שחר פאר, דודי סלע, אנדי רם', השמות מצלצלים להם".

ההשפעה מורגשת. התמונות המרגשות של סלע, לוי וחבריהם הזיזו משהו. אך למרות הגידול בכמות הילדים שמשחקים טניס, הרבה לא השתנה בבסיס הענף. "המערכת לא ניצלה את השנים המאוד טובות האלה, גם מבחינת הנבחרות וגם אינדיבידואלית", אומר עודד יעקב, "הטניס הישראלי לא הסיק מסקנות ולא שיפר את הרמה של האימון, ההדרכה, הניהול והארגון. ההפך, אני חושב שיש מנוחה על זרי הדפנה".

בעיה מסורתית בענף היא המחסור בכסף. תקציב איגוד הטניס זעום ועומד על פחות מ-10 מיליון שקל בשנה, מרכזי הטניס מקבלים מימון מתרומות, ובמשך שנים חברות במשק הדירו רגליהם מתמיכה בענף. האיגוד הבריטי, רק לשם השוואה, משקיע בפיתוח שחקניו בין 25 ל-35 מיליון ליש"ט בשנה. ב-2007, כשהחלה ההצלחה בנבחרות, חל שינוי. חמישה ספונסרים נתנו חסות לטניס הישראלי, ההצלחה בדייויס ובפדרציה גרמה לחברות כמו פולקסוואגן, מי עדן ופסגות אופק לאמץ את הנבחרות. אם לפני שלוש שנים היה קשה לגייס מאמצים, הרי שמאז קל יותר.

הבעיה היא שחלק ניכר מהחברות מימנו אירועים באופן זמני ונקודתי. בטווח הארוך, למרות שהתקציב גדל מעט (מול רוסיה נרשמו הכנסות של 1.5 מיליון שקל ממכירת כרטיסים), הכסף עדיין אינו רב, ואינו מחלחל מטה. בבונוסים חולקים רק חברי הנבחרות הנוכחיות, ואילו דור העתיד נשאר ללא מזומנים שיתניעו את הפיכתם למקצוענים. "יש את אמיר ויינטרוב, שרק עכשיו התחילו לעזור ולתמוך בו, והיו צריכים להשקיע בו כבר לפני שנתיים”, אומר שלמה צורף, מאמן נבחרת הדיוויס לשעבר. "כמה שחקנים בני 30-31 יכולים עוד למשוך? יש שחקנים בגיל 13-14 שמסומנים על ידי מרכזי הטניס, והם בודדים. כשאתה מגיע לבוגרים ואתה מתחיל לשלם על תחרויות, אז קורה מה שקורה. אין תחרויות בארץ, וכששחקן צעיר מנסה את מזלו בחו"ל, יוצא לו לשלם 100 אלף דולר לשנה ויותר. אז או שיש לך כסף כמו אבא של שחר, או שאתה מוצא ספונסר. דודי במקרה השתחל והגיע לאן שהגיע. הוא לא היה רחוק מלעבוד בשיפוצים אצל אח שלו בניו יורק. הוא היה על סף פרישה".

למרות ההצלחה בדייויס, הטניסאים הבכירים שלנו לא קצרו את הפירות הכלכליים. סלע, לדוגמה, הטניסאי הבכיר של ישראל מאמצע העשור החולף, מעולם לא זכה לספונסר גדול ויציב. כשהחברה היבואנית של "סוזוקי" ביקשה לאמץ אותו לפני כשנה, היא הציעה לו 4,000 שקל כתמיכה שנתית. זאת בזמן שטניסאים ברמתו של סלע משתכרים עשרות אלפי דולר מחוזי אימוץ. הדייויס לא קידם את מעמדו של הטניסאי הישראלי או הטניס הישראלי מבחינה כלכלית.

כדי לפתח שחקן מקצועני יש להשקיע בנער בן 12 יותר מ-250 אלף דולר, כשהסיכוי להצלחה הוא נמוך. עם נתונים כאלה, אין פלא שהשוק הישראלי נמנע מלהכניס ידו אל הכיס. אפשר רק לנחש כמה כישרונות אבדו לנצח בגלל חוסר בתמיכה כספית בגיל צעיר. אבל לא על החברות הפרטיות וטו?ב לבן צריך לעמוד עתיד הענף. הן לא חייבות להשקיע אפילו שקל באותם ספורטאים צעירים. הבעיה היא שבשנים הראשונות אין לדור העתיד חלופה כלכלית הולמת ותמיכה מספקת שאמורים לספק איגוד הטניס ומרכז הטניס העניים במשאבים. לכן בלתי אפשרי לשרוד מבחינה פיננסית, ובשל כך מבחינה מקצועית. ההצלחה בדייויס לא הביאה לשינוי מבחינה זו, ושני הגופים האלה עדיין אינם מסוגלים לספק את המשאבים הדרושים לפיתוח צעירים, משום שתקציבם נמוך משמעותית ביחס לענף שדורש הרבה כסף כדי לייצר ספורטאים.

בגיל העשרה עדיין יש לישראל מאגר כישרונות לא מבוטל, אבל בהמשך הם נופלים. גיל 18 הוא קו פרשת המים בו השירות הצבאי והעדר המימון מכריעים את מרבית הטניסאים הצעירים. החיכוכים התמידיים הנמשכים שנים בין איגוד הטניס למרכז הטניס הופכים את הענף לחסר הנהגה ברורה, נעדר תפיסת עולם באשר לאיתור ופיתוח כישרונות וחסר יכולת מימון. "העובדה שמרכז הטניס ואיגוד הטניס נמצאים בסכסוך משפיעה, המשאבים מבוזבזים, במקום לאחד תקציבים ומשימות”, אומר צורף, ויעקב מוסיף כי "יש פה גופים גדולים שלא עובדים יחדיו וכולם מפסידים מזה. שחקנים, מאמנים והורים נפגעים כתוצאה מזה”.

הפוליטיקה העכורה בין האיגוד למרכז, מפריעה לענף להתפתח. "כרגע אני לא יודע על מגרשים חדשים שנבנים”, אומר צ'רנוב. "זה לא זול לבנות מגרש, ואסור לשכוח שבשעות היום קשה למלא מגרשים, ושעות השיא ספורות. עיריית תל אביב לא תומכת במרכזי הטניס, למעט אלה שבבעלותה כמו בהדר יוסף. עיריית רעננה תומכת מאוד בטניס, משקיעה, ובנתה מרכז מדהים אותו היא מתחזקת”. נושא המתקנים הוא עוד בעיה, שההצלחה בדייויס רחוקה מלפתור. הרשויות המקומיות בישראל אינן אחידות בהשקעתן בספורט, התקציבים הממשלתיים המופנים לטניס זניחים ביחד לעלות חניכת שחקן מקצוען, והתנופה שקיבל הענף נעצרת על ידי ביורוקרטיה מסואבת והעדר יד מכוונת.

ביולי 2003 היו בצרפת קרוב ל-160 אלף מגרשי טניס, ו-9,200 מועדוני טניס. הכמות מוכיחה עד כמה הרשויות והאיגוד משקיעים בטניס. ריבוי המגרשים וההשקעה בהם משמרים את פופולריות הענף, שומרים על בסיסו כעממי ומושכים אליו עוד ועוד ספורטאים, הופכים אותו נגיש לכל שכבות האוכלוסייה במרכז ובפריפריה וכל אלה מניבים הצלחה. לצרפתים יש כיום 22 שחקנים בין 200 הראשונים בעולם. ישראל לא מתקרבת למספרים של צרפת, למרות שבכל עיר, כפר או קיבוץ יש מגרשי טניס. ישראל גם לא מתקרבת למספרים של בלגיה (10.8 מיליון תושבים, 6 טניסאים בטופ 200) או קרואטיה (4.5 מיליון תושבים, 6 טניסאים בטופ 200). לישראל יש שניים בלבד - דודי סלע, סוג של נס ספורטיבי, והראל לוי בן ה-31. מה הלאה? מדבר.

למרכז הטניס יש תכניות המלוות את אלה הרוצים להפוך טניסאים כבר מגן הילדים, אולם הבסיס נשאר מימון פרטי של ההורים, והכסף המצוי באיגוד ובמרכז רחוק מלהשפיע. "חבר אמר לי: 'לא משתלם לי שיצמחו לי שחקנים במועדון. יש לי שישה מגרשים, אני מרוויח טוב, מתפרנס יפה, אבל לילד שהוא תחרותי צריך לתת מגרש לבד ויותר יחס'”, אומר עופר סלע, אח של, שחקן עבר שעובד כמאמן במועדון ברעננה, "מבחינה כלכלית לא משתלם לו להחזיק שחקן כזה פה. עדיף לו שיהיו לו כמה שיותר ילדים, גם אם ברמה פחות גבוהה".

באופן פרדוקסלי, הפופולריות הגואה מביאה יותר ילדים לענף, אבל יוצרת צפיפות משום שכמות המגרשים לא גדלה. "אי אפשר להגדיל את כמות המורים כשאין גידול בכמות המגרשים", אומר צ'רנוב, וכשלא מתווספים מדריכים ומגרשים, אי אפשר להוציא את המיטב מאותם ילדים שמצטרפים לענף.

הצלחת הנבחרת בשנתיים האחרונות היא מקסם שווא. חיבור בלתי אפשרי של מספר גורמים, שהפיחו חיים בענף הגווע. ישראל, מדינה עם מזג אוויר מצוין, ימי שמש רבים ותרבות ספורט מתפתחת, לא השכילה במשך השנים להפוך את הטניס לאחד מענפיה הבולטים, למרות שקיימים בה ידע, ניסיון ופוטנציאל. המאמנים הטובים לא מגיעים לפריפריה, שבה בלא מעט מקומות ידם של האנשים אינה משגת, והמאמנים בערים הגדולות מתפרנסים בעיקר משיעורים פרטיים לחובבים והדרכת קבוצות גדולות. זו לא הדרך שתצמיח לנו כוכבים.

"ברומניה לפני חמש שנים עשו כל שבוע תחרות פיוצ'ר. למרות שלא היו מספיק שחקנים, עשו את זה. תוך חמש שנים גדלו שם הרבה שחקנים. כל העולם בא לשם והכל התחיל לפרוח”, אומר צורף. בישראל יש מעט מדי טורניר פיוצ'ר ואפשר רק להתגעגע לטורניר רמת השרון שעורר עניין מקומי גדול בענף ובו כיכבו בעבר טניסאים בעלי שם עולמי כמו ג'ימי קונורס וברד גילברט. מבחינה זאת, הצלחת הנבחרות הייתה אוויר לנשימה עבור הטניס המקומי.

מלבד זינוק בפופולריות הענף, ההצלחה ברמת הנבחרות לא שינתה את פניו. לא נוספו מגרשים, התקציבים של איגוד הטניס ומרכז הטניס עדיין נמוכים משמעותית מהדרוש, יש יותר נכונות להשקעה מצד חברות במשק אך היא מועטה ואינה כזאת שתיצור עוד טורנירים בינלאומיים בארץ או תספק חמצן כלכלי לטניסאים צעירים. כדי לשנות את כל זה הטניס הישראלי חייב לנצל את רגעי התהילה האחרונים. להשתמש בפנים המצליחות של הענף כמשווקיו, לשדר אותם יותר בטלוויזיה ובאינטרנט וכך לגייס בעזרתם תקציבים גדולים יותר לאיגוד ולמרכז. "אנחנו בנקודת שפל כזו שאנחנו יכולים רק להתקדם ממנה”, מסכם עודד יעקב, "יש בנקודות מסוימות עשייה חיובית. חייבים להיות אופטימיים”.