דילמת רוני

כשססק פברגאס נשאל לפני כמה ימים איזה שחקן הוא היה שמח לראות מצטרף לארסנל, הוא ענה ללא היסוס: "ווין רוני, הוא יכול לעשות הכל". על פניו, הקשר הקטלאני בן ה-22 בסך הכל החמיא לאחד מהכדורגלנים המרשימים בתקופה האחרונה, אבל בין השורות, והוא עצמו לא היה טורח להכחיש זאת, ססק הביע משאלה - לשחק בקבוצה מצליחנית עם שחקנים גדולים. כמוהו.

כשפברגאס הגיע לארסנל, בגיל 16, הדברים נראו אחרת. בעונה הראשונה שלו בבירת אנגליה התותחנים הפליגו לאחת מהאליפויות המרשימות בתולדות הכדורגל האנגלי, בלי להפסיד ולו משחק אחד, כשעל הדשא מככבים פטריק ויירה, תיירי הנרי, רובר פירס ושות'. הנער שגדל בברצלונה לא שותף בליגה, אבל הפך בזמנו לכדורגלן הצעיר בהיסטוריה שלובש את המדים האדומים-לבנים כששיחק בגביע הליגה.

ארסנל הייתה אז אימפריה אנגלית שאמנם לא זכתה בכמות תארים דומה לזו של מנצ'סטר יונייטד, אבל חלקה עם השדים האדומים את ההגמוניה בפרמיירליג וכל העת חשבה קדימה. ססק היה אחד משחקני העתיד שבבוא הזמן היה צריך להיכנס לנעליהם של פטריק ויירה וז'ילברטו סילבה במרכז המגרש. מבחינתם של הקשר הצעיר ושל ארסנל זו הייתה הצהרה בבחינת "הבטחנו זה לזו", אלא שבעוד פברגאס מקיים, ארסנל הוכיחה שעבורה זו הייתה הבטחה ברגע של חולשה.

"אחרי כל מה שראיתי וכל מה ששמעתי, ברור לי שפברגאס הולך להיות כוכב ענק. אני חושב שהוא אחד מהצעירים הטובים ביותר אי פעם", אמר שוער העבר של ארסנל, בוב ווילסון, אחרי שער הבכורה של הקטאלני בליגה, בתחילת עונת 2004/5 נגד בלקבורן. ופברגאס אכן היה אחד מאותם שחקנים שמתגלים בגיל צעיר ופורעים שטרות לפני שהפכו לבגירים.

הוא נבחר לשחקן הטורניר באליפות העולם עד גיל 17 ב-2003 ושנה מאוחר יותר זכה באותו תואר באליפות אירופה עד גיל 17. בהמשך נכלל בנבחרת השנה של אופ"א כשהיה בן 19, הפך לשחקן הצעיר ביותר שלובש את מדי נבחרת ספרד במונדיאל וזכה פעמיים בתואר "שחקן החודש" בפרמיירליג בגיל 20. באותה עונת 2004/5, כשהיה בן 17 בלבד, הוא פתח ב-34 משחקים ונכנס כמחליף ב-12 נוספים בכל המסגרות. הוא נצץ לצידם של הנרי ופירס, בלט ליד ויירה וליונברג, אבל מה שנותר לו כעת זה הגעגוע, הרצון לשחק שוב יחד עם כוכבים.

מי שזכה לראות את ססק פברגאס על המגרש ולא רק דרך הטלוויזיה, חזה בקשר מרכזי תזזיתי וחסר מנוחה, שלא מפסיק לנוע כדי למצוא את עצמו פנוי, דורש כל הזמן את הכדור ומנהל את המשחק על פי רעיונותיו. השאפתנות הבלתי נגמרת שלו על המגרש סייעה לו להפוך למעורב גם בעונת הבכורה האמיתית שלו בארסנל, כשסביבו אינספור כוכבים שכמה חודשים לפני כן זכו באליפות אנגליה.

האנרגיות שלו על המגרש הפכו אותו לשחקן שקשה להוריד ממנו את העיניים ועוד לפני שמלאו לו 20, הוא הפך לבעל הבית של ארסנל במרכז השדה. אלא שכשהזמנים הללו הגיעו, צ'לסי כבר הייתה אלופת אנגליה, חוקי המשחק השתנו בהתאם לפנקס הצ'קים של רומן אברמוביץ' והתותחנים נשארו מאחור והסתפקו במאבק על הפירורים.

כמו אוהדי ארסנל, גם פברגאס מעולם לא הסתיר כמה הוא אסיר תודה לארסן ונגר, אבל כמו חלק מהם, גם הוא התחיל להתעייף בשנה האחרונה. גם אם הוא לא אמר את זה מפורשות, לפברגאס נמאס לשחק בקבוצה שאת עיקר ההצלחות שלה בשנים האחרונות נחלה בתחום גילוי הכישרונות ומכירתם הלאה, אימפריה ששכחה שהיא כזו והסתפקה בגביע אחד בחמש השנים האחרונות.

בניגוד לחלק מהדעות הרווחות, פברגאס פשוט מסרב להיכנע לתירוצים או לספק הסברים על בנייה. הוא רוצה הצלחות כאן ועכשיו. עבור מי שפרץ להרכב של אלופת אנגליה בגיל 17 ושעונד את סרט הקפטן של הקבוצה מאז שהיה בן 21, הגיל מעולם לא היווה תירוץ. "אנחנו לא יכולים להסתתר כל הזמן מאחורי האמירות של הפרשנים שאנחנו קבוצה צעירה או כזו שסובלת מפציעות", הוא נזף בחבריו בפומבי העונה, "כדורגל לומדים בגיל 12 ומאז היסודות צריכים להיות טבועים בכל שחקן. אני לא מאמין שהגיל מהווה תירוץ".

ססק אמנם נהנה מהיותו האיש המרכזי בקבוצה שלו, אבל נמאס לו מהלבד, בטח כשרובין ואן פרסי פצוע ואנדריי ארשבין עדיין לא מספיק יציב. את תחושת המיאוס שלו במצב הקיים בארסנל, ניתן לשייך במידה רבה דווקא להישג הגדול ביותר של הקשר מבחינה קבוצתית - זכייה עם נבחרת ספרד ביורו 2008. התותחנים נכנסו לצומת דרכים אחרי עזיבת תיירי הנרי, אבל גם אחרי שנתיים עדיין לא החליטו אם ללכת ימינה או שמאלה. אחרי שבילה במשך למעלה מחודש עם שחקנים מברצלונה וריאל מדריד, ססק פתאום הבין שהוא תקוע.

בהתאם לתחזיות, ססק פברגאס התקדם משנה לשנה. את עונת 2006/7 סיים עם תפוקה יפה של 16 בישולים וארבעה שערים בכל המסגרות ושנה לאחר מכן השתדרג לכמות מרשימה של 23 בישולים ו-13 שערים. העונה הוא כבר הספיק לכבוש 14 שערי ליגה ולבשל 13 נוספים. אם תחברו את ה-23 וה-3 של ווין רוני תגיעו לפחות, אבל פברגאס עדיין מרגיש רחוק מאוד מהקולגה ממנצ'סטר יונייטד.

"אי הזכייה בתארים זה הדבר שמכעיס אותי יותר מהכל", הוא אמר בראיון נוקב ערב פתיחת העונה, "כריסטיאנו רונאלדו אמר שהוא עוזב את מנצ'סטר יונייטד בגלל שהוא זכה במדיה בכל תואר אפשרי. אצלי המצב הפוך". כשהשם שלו הופך לחלק בלתי נפרד בכל מערכת בחירות לנשיאות ריאל מדריד או ברצלונה כבר מאז 2006, כל ראיון כזה של פברגאס גורר אחריו אינסוף ספקולציות על עתידו בארסנל והערכות על רצונו לעזוב.

למרות שהתגבר על קשיי שפה ותרבות קשים בגיל צעיר, פברגאס עדיין מתגעגע הביתה. "קשה להסביר איזו חברות הייתה במחנה של הנבחרת ביורו", הוא סיפר בתסכול בקיץ האחרון, "עכשיו אני בארסנל, היכן שאין קבוצה מגובשת כמו החברים שלי בנבחרת. כאן אנחנו לא מדברים בינינו יותר מדי". בנוסף, כנער העריץ הקטאלני הצעיר את פפ גווארדיולה ואם לא די בכל ההסברים הללו לעזיבה אפשרית, הרי ששתי האימפריות מחצי האי האיברי יציעו לו משכורות שמנות וגם מאבק על תארים.

אם משווים אותו לכוכבים אחרים בני דורו, ססק פברגאס לא נופל מהם. הוא עומד באותה שורה עם אנדרס אינייסטה, צ'אבי, סרחיו ראמוס ואחרים מבחינת יכולת והתפוקה היוצאת מן הכלל שלו היא רק דרך אחת להוכיח זאת, אבל החיסרון היחיד שלו לעומתם הוא בכמות המדליות שמונחות לו על הצוואר. עכשיו גם הוא רוצה ואם זה לא יקרה, ארסנל תמשיך להיות תקועה בצומת ומהקיץ אולי בלעדיו. אבל אם התותחנים יעשו את הבלתי יאמן ויזכו באליפות, התואר הזה יהיה גדול עבור פברגאס מכל תואר בו יכול היה לזכות או יזכה בליגה הספרדית.