וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שלב ההדחה

עם הקהל הכי פנאט בעולם ופרץ רגשות בעקבות רעידת האדמה, לנבחרת הדייויס אין סיכוי לנצל את החולשות המעטות ממילא שיש לצ'ילה

למרות הידיעה שכמעט כל נבחרת דייויס בעולם תתקשה במפגש חוץ מול נבחרת דרום אמריקאית, הישראלים בחרו להאמין. זה אומר שהם התעקשו לדחות את המפגש מול צ'ילה ביום ולעשות את ההכנה המקצועית הטובה ביותר שיכלו. אחרי הכל, נבחרת ישראל כבר ניצחה את צ'ילה 2:3 בשנת 2007, אבל זה קרה כאן, אצלנו, ברמת השרון. כשמדובר במפגש חוץ, על מגרשי חימר ומול 6,500 אוהדי הטניס החמומים ביותר בעולם, קשה אפילו לפנטז על המשך הקמפיין המוצלח של ישראל בבית העליון.

ובכל זאת מדובר בספורט, וכבר קרו בו כל כך הרבה דברים הזויים. לפעמים יש הסברים מקצועיים להפתעות, ולפעמים יש דברים שמעבר (כמו אסונות טבע). כל זה מביא אותנו לנסות ולנתח את מצבם של הטניסאים הצ'יליאנים לקראת "מפגש הנקמה" שלהם מול הנבחרת הישראלית, ולהבין עד כמה קשה יהיה לנציגים שלנו על אדמה, מגרש ואווירה, שעם כל הכבוד לרמת השרון - ממש לא מוכרים להם.

פרננדו גונזאלס

למרות שמרסלו ריוס כבש בסוף שנות התשעים את המקום הראשון בדירוג העולמי, פרננדו גונזאלס הוא זה שנחשב לבכיר הטניסאים הצ'יליאנים בכל הזמנים. אמנם ריוס ומאסו הגיע לטופ 10 בדירוג העולמי עוד לפניו, אבל גונזאלס היה הראשון שהגיע לפחות לרבע גמר בכל טורניר גרנד סלאם אפשרי, והיה הצ'יליאני הראשון והטניסאי הרביעי בהיסטוריה שהשלים את רצף כל המדליות האולימפיות (זהב בזוגות באתונה 2004, כסף ביחידים בבייג'ינג 2008 וארד ביחידים באתונה 2004). הוא הגיע למקום החמישי בעולם באחת התקופות היותר טובות של טניס הגברים בעידן המודרני, והיה קרוב אפילו לזכייה בתואר גרנד סלאם.

ובכל זאת, גונזאלס היה קרוב מאוד להחמיץ את מפגש הדייויס נגד ישראל, ולא בגלל פציעה. מסתבר שגונזאלס לא היה כזה להיט בכל מה שקשור למחוייבות למדינה שלו. בשנה שעברה הוא הודיע על פרישה מנבחרת הדייויס, אחרי שראשי התאחדות הטניס הצ'יליאנית חשפו בעיתונות את החוזה שלו עבור ההופעות בגביע דייויס. טניסאי הנבחרת האחרים גילו שהם מרוויחים הרבה פחות, גונזאלס התעצבן מהצורה שבה הציגו אותו מהתקשורת, וצ'ילה נאלצה להסתדר ללא "יד האבן" (הכינוי שהצ'יליאנים הדביקו לו בזכות הפור-הנד העוצמתי) במשחק ההישרדות בבית העליון נגד אוסטריה, בו היא ניצחה 2:3.

לקראת המפגש נגד ישראל הופעלו על "גונזו" לחצים כבדים בצ'ילה, ורק אחרי פגישה עם לא אחרת מאשר נשיאת המדינה, מישל בשלט, הגיעו הצדדים לסוג של הסדר כספי. לגונזאלס הובטח מענק מיוחד במידה וצ'ילה תעבור את ישראל ותארח את המשחק בשלב הבא, וגונזאלס מצדו התחייב להשתמש בחלק מהסכום כדי לייסד קרן שתטפח את הטניסאים הצעירים בצ'ילה. חשוב לציין כי הסכום ההתחלתי אותו דרש גונזאלס, 400 אלף דולר אמריקאי עבור סוף השבוע נגד ישראל, הוא חצי מההכנסות שצופים הצ'יליאנים מהמפגש הזה. מדובר סכום גדול בהרבה מזה שמקבלים ניקולס מאסו ופול קאפדוויל, ובסכום מוגזם מאוד במונחים של גביע דייויס. מצד שני, הצ'יליאנים הפסידו כספים במפגש הקודם אותו אירחו ללא גונזאלס, מאחר והם לא הצליחו למלא את האצטדיון.

מאסו וקאפדוויל לא הסתירו את אכזבתם מהיחס המועדף לגונזאלס, אבל בסך הכל הכוכב הצ'יליאני נהנה מתמיכה של מעריציו, וגם של 200 שחקנים ומאמנים ברחבי העולם שהצדיקו אותו. אחרי הכל, טניסאים מקצועניים זוכים לעיתים למענקים שמנים עבור השתתפות בטורנירים ומפעלים ברחבי העולם, ולא מדובר בדרישה מוגזמת של גונזאלס מבחינתם של הטניסאים.

ובכל זאת, רעידת האדמה שפקדה של צ'ילה גרמה גם לגונזאלס להפוך פתאום לפטריוט. האיש שחשב כל כך הרבה על הכסף שלו, הצהיר כי הוא מוותר על השתתפותו בטורניר אינדיאן וולס הגדול שיתקיים אחרי המפגש מול ישראל, והודיע כי יישאר בצ'ילה למטרת גיוס כספים במשחקי ראווה. מאז שהגיע לצ'ילה לפני יומיים, גונזאלס לא הפסיק לדבר על האסון שגרם למשחק נגד הישראלים להתגמד, על הנכונות שלו לעזור ועל כך שהראש כבר לא נמצא בטניס. האם זה משהו שאפשר לנצל בסוף השבוע הקרוב? ממש לא. בטח לא אחרי שדודי סלע הודה בעובדה שפרננדו גונזאלס יביא לצ'יליאנים שתי נקודות בטוחות.

ניקולס מאסו

נקודת החולשה של הנבחרת הצ'יליאנית נמצאת אצל הטניסאי מספר 2 שלהם, ניקולס מאסו. נראה שבגיל 30, האלוף האולימפי לשעבר כבר נמצא בשלבים האחרונים של הקריירה המקצוענית שלו. פתיחת השנה הנוכחית היא הגרועה ביותר שלו מאז שהיה בן 19. הוא אמנם הגיע לגמר טורניר צ'לנג'ר באקוודור (שהתקיים במקביל לאליפות אוסטרליה הפתוחה עליה ויתר), אבל הודח כבר בסיבוב הראשון של טורניר סנטיאגו בצ'ילה וכשל במוקדמות של טורנירים אחרים בבואנוס איירס ואקפולקו.

ניקולס מאסו כבר לא פוגע, אפילו על החימר, אבל למרבה הצער הנתונים האלה יכולים לעודד את הנבחרת הישראלית בצורה מזערית בלבד. עד כמה שמצבו של מאסו רע, מצבו של דודי סלע על משטח החימר יותר גרוע. תוסיפו לכך את העובדה שהוא שרוי שוב במין משבר שקשור לביטחון העצמי במשחק שלו ותקבלו עוד הפסד ישראלי בקוקימבו. הראל לוי אוהב קצת יותר את משטח החימר ובאופן תאורטי הוא דווקא יכול לגבור על מאסו במצבו הנוכחי. מצד שני, מאסו נחשב לשחקן דייויס הרבה יותר טוב, ובהיעדרו של פרננדו גונזאלס מהמפגש האחרון, הוא היה זה שגבר על סטפן קובק האוסטרי במשחק החמישי והמכריע, כדי להשאיר את צ'ילה בבית העליון. בנוסף, יש למאסו רזומה עשיר של משחקי זוגות מוצלחים במיוחד עם פרננדו גונזאלס, וזה כולל את התואר האולימפי באתונה 2004.

הביתיות

פרננדו גונזאלס אהוב בהרבה מקומות, אבל קשה להצביע על ישראל כמקום כזה. למפגש הדייויס ברמת השרון הוא הגיע כטניסאי חייכן ולא מתנשא, ששמח לשתף פעולה עם התקשורת המקומית. הוא יצא מכאן כלוזר בכיין וצבוע, שהפך את הקהל הישראלי החם ליציע המזרחי בטדי במקרה הטוב, או למערבי ב"מונומנטאל" לפי השקפת העולם שלו.

צריך להבין משהו חשוב, הקהל הישראלי נחשב לממוצע בגביע דייויס. לא מדובר בחבורה של צנונים שבדים, שספק אם היו עוזרים לנבחרתם מול ישראל גם אם יכלו להכנס לאולם במאלמו. מצד שני, לא צריך להרחיק עד לדרום אמריקה כדוגמה, ומספיק להצביע על הסרבים והקרואטים כהרבה יותר גרועים.

כשזה מגיע לצ'ילה, מדינתו של גונזאלס הצבוע, מדובר בקהל הטניס החמום ביותר בעולם, קהל שגורם לחשוב שהטניס הוא באמת הספורט מספר 1 במדינה הזאת. אמנם הכדורגל קצת יותר פופולארי ואפילו הרודיאו הצ'יליאני, אבל העובדה שצ'ילה הפכה למעצמת טניס כבר בשנות התשעים הפכה את הספורט הלבן לספורט לאומי ועממי.

צ'ילה אחראית למעשה למפגש גביע הדייויס השערורייתי ביותר בהיסטוריה של המפעל. זה קרה בשנת 2000 נגד ארגנטינה, כשבמהלך משחק בין ניקולס מאסו למריאנו זאבאלטה, הקהל המקומי התחמם יותר מדי על החלטות השיפוט ועל השכנים מארגנטינה. זה נגמר בגדוד משטרה על מגרש הטניס, במאות כסאות שנזרקו לעבר אנשי הבטחון ובנסיונות תקיפה של הטניסאים הארגנטינאים.

כשהם לא זורקים כסאות, הצ'יליאנים בעיקר מעודדים בקולניות, ולעיתים אפילו מדליקים אבוקות. הם דואגים לחמם את האווירה עוד לפני המשחק הראשון, כבר בטקס שבו מושמעים ההמנונים. הטונים שמלווים את עליית השחקנים למגרש הם הקולניים ביותר שתשמעו בכל אצטדיון טניס בעולם ויכולים להשתוות רק למשחקי דרבי סוערים בכדורגל.

השחקנים הישראלים עדיין לא חוו דברים כאלה, כי הנבחרת האחרונה שביקרה בדרום אמריקה הייתה זו של עמוס מנסדורף, גלעד בלום ושחר פרקיס בארגנטינה ב-1990. הם אולי מכירים את המנטליות, ושניים מהם נולדו בדרום אמריקה, אבל קשה להאמין שברגע העלייה למגרש בקוקימבו, מול 6,500 אוהדים נלהבים שלא רגילים לראות טניס בעירם, הם יזכרו משהו מכל ההכנה המנטלית הזאת. אם יש ביתיות בגביע דייויס, היא מתחילה כאן בצ'ילה, ואנחנו מצידנו כבר יכולים להתחיל להתפלל להגרלה נוחה, שתנחית בישראל את הנבחרת שתתמודד מולנו על ההישארות בבית העליון.

עוד בוואלה!

רוצים להוזיל הוצאות משפחתיות? חבילת סלולר משתלמת במיוחד!

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully