יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו

הופעתו המרשימה של איציק קורנפיין בתוכנית "יציע העיתונות" במוצ"ש הייתה די צפויה. היו"ר הרהוט של בית"ר מירק היטב את תדמית האיש השפוי שמנשים את בית"ר בכוחותיו האחרונים וחושב אך ורק על טובת האגודה, אך עם זאת, לא נשאל שאלת אחת עניינית שאולי הייתה מחלצת ממנו משהו שאנחנו לא יודעים. ניכר על קורנפיין שהוא פחות מבוהל מגודל האתגר שעומד לפניו. למרות שהוא אחד מאנשי הספורט הכי לא פתוחים לביקורת, בניגוד לתיאורים ההפוכים שלו בראיון, בלטה העובדה שאיש חושב כמוהו הוא נכס לניהול העתידי של המועדון, אך במקביל גם חייב עזרה של אנשי מקצוע מתחום הכדורגל, שיעזרו לו לחלץ את בית"ר מהבוץ. הדיסוננס הזה בלט במיוחד בתיאור הבעיות העכשוויות והפתרונות העתידיים בנושא הבעלות, דברים שאת רובם שמענו לפני יותר משנה ועדיין עומדים בעינם. עדיין המציאות שולטת בבית"ר ובקורנפיין עצמו.

עם זאת, קורנפיין זרק רעיון שהוא מנסה לטפח כבר מספר שבועות בעזרת כתביו הנאמנים - להעביר את בית"ר לניהול המבוסס על כספים שהקבוצה מכניסה במקום תלות בכניסתו של בעל הון. אותו ניהול אוטרקי יכול להתבצע במסגרת חדשה תחת שמו של קורנפיין, אם יצליח להעביר באופן זמני את הקבוצה אליו ולהסיר מעליה את העיקולים. הוא יכול לעשות זאת אפילו תחת מבנה הבעלות הקיים, שלא נהנה מהזרמת כספים נוספת מהבוס. מי כמו קורנפיין הזהיר יודע שמדובר באופציה מסוכנת: לאוהדי בית"ר לא תהיה סבלנות לקבוצה בינונית בתקציב בינוני והוא עשוי להיות חתום על מכירה כואבת של אחד הכוכבים שבית"ר גידלה בעשור האחרון. מצד שני, עדיין מדובר בפתרון שיכול לשנות את פני בית"ר בשנים הבאות.

היתרון הכי גדול בפתרון הזה טמון בכך שהוא יכול לספק חיסון לשנים ארוכות כנגד התלות של בית"ר בהזרמת כסף חיצונית. לא רק שהאחריות תעבור לאוהדים, היא אולי תגמול את בית"ר מבעיה שריסקה אותה פעם אחר פעם: הדחף לחיות מעבר ליכולת שלך. היא תכניס מעט שפיות, יותר אחריות והיא עשויה לעזור לקבוצה לא להיכנע לכל בעל הון שרק קורץ לה ולא בטוח שמתאים לה. קורנפיין לא יהיה חייב להגיד כן לכל זב חוטם שמנסה לתפוס טרמפ על הקבוצה, ובית"ר שפויה יותר ואחראית יותר תדבר גם לבעלי הון שפויים יותר ואחראיים יותר. מדובר ברעיון שאם יצליח, יוכל להותיר חותם חשוב בהתפתחות של בית"ר, רעיון שיכול לחנך מועדון, רעיון שיעזור לאיציק קורנפיין לשלוט במציאות ולא למציאות לשלוט בו.

הפיתרון הזמני שבית"ר חושבת עליו מתקשר בטיימינג נהדר לדיון המחודש בסוגיית הבעלות הפרטית על קבוצות כדורגל בארץ ועזיבתם של דניאל יאמר ואלונה ברקת. דיון שהיה צפוי כמו הראיון של קורנפיין, אבל עדיין הצליח להדהים בצביעות ובגישה הלא נכונה שלו. פתאום העיתונות שצלבה את לוני הרציקוביץ', אשר אלון, ארקדי גאידמק, יואב כץ ומאיר שמיר – ברוב המקרים בצדק, ברוב המקרים זה היה תפקידה – מכה על חטא ומציגה אותם בתור קורבנות. פתאום לכולם סיפור אחד, ובמקרה של כולם יש רק אשם אחד – הקהל. כמה מפתיע.

הבעיה היא שהמציאות הרבה יותר מורכבת, וברוב המקרים היא הפוכה מאיך שבעלי הקבוצות היו רוצים שנבין אותה. במקרה הזה, אין ברירה אלא לחזור למודל היחיד שהצליח כאן, זה של יעקב שחר. היום קשה לזכור זאת, אבל גם שחר סבל מחבלי לידה לא פשוטים עד שהצליח להכפיף תחת מרותו את רוב הכוחות השליליים שמתחבאים במכבי חיפה. גם שחר שפך במשך שבע שנים כסף רב, יותר מכל קבוצה בארץ, ולא זכה באליפות אפילו עם ברקוביץ' ורביבו. הוא התאכזב ממאמנים, מיחס של אוהדים למאמנים, מיחס של אוהדים אליו ונראה כמו השולף הכי לא אחראי בליגת העל. אבל גם בימיו הקשים ביותר שחר לא רצה שיתייחסו אליו כמושיע. הוא ידע שלא ייקח לו שנה כדי לקנות את מעמדו הנוכחי ועמל על זה במשך כעשור. הוא ידע שההוויה קובעת התודעה, ושהוא אחראי לכישלון ולהצלחה. שחר עיצב מוצר שקובע את התודעה של מכבי חיפה, מוצר שהושג בהרבה מאוד סבלנות שאין לבעלים אחרים בליגת העל ושרוצים להיות יעקב שחר תוך יום.

לא שאוהדי הכדורגל בארץ לא בעייתיים, אבל בסופו של דבר, כמו שאמרנו, ההוויה קובעת את התודעה. כשאתה בא למגרש מחורבן ורואה כדורגל מחורבן, אתה מתנהג גם בצורה מחורבנת. אם מישהו חושב שאנשי העסקים הבאים שיבואו לכדורגל ויעשו את השטויות שיאמר וברקת עשו לא יזכו בסוף לביקורת הולמת, הוא טועה. זה בלתי נשלט, בטח כשמדובר בספורט. אי אפשר להאשים כל הזמן את הלקוח. לא אוהדי נתניה חלמו שלותר מתיאוס יביא להם אליפות תוך שנה ואיבדו את המוטיבציה אחרי שבוזבזו מיליונים על מאמן. לא אוהדי באר שבע הוציאו עשרות מיליונים על שחקני רכש תמוהים ללא בקרה. המשוואה לא צריכה להיות "יותר אוהדים תרבותיים = יותר אנשי עסקים שנשארים לאורך זמן בכדורגל". המשוואה צריכה להיות הפוכה: תשפרו את הענף, תשפרו את המתקנים, תשפרו את המוצר, ואז גם תקבלו אוהדים משופרים. אוהדים שנראים בדיוק כמו הענף שלהם וכמו בעלי הקבוצות בענף שלהם. נשמע קל, הא? ממש לא. זה תהליך ארוך, מתיש, הפכפך, אבל זה בדיוק המסע שעבר יעקב שחר ואין בו דרכי קיצור.

שהפועל תל אביב עדיין לא החתימה את ערן זהבי

לא פעם, בטח אחרי צפייה במשחקים שלהן, נדמה כי הקבוצות הקטנות רק מסתפקות בהגדלת הליגה. הן חושבות שהעבודה שלהן הסתיימה בעצם ההגדלה. לא מעט משחקים ביניהן מסתיימים ב-0:0 כמו זה שבין הפועל רמת גן להפועל פתח תקווה. הקבוצות מנסות להילחם ביניהן מי תהנה מהמתנה של לוזון, מבלי להבין שהמתנה הזו היא זמנית, שחובת ההוכחה היא עדיין עליהן. קודם כל עליהן. שאבי לוזון לא יהיה יו"ר ההתאחדות לנצח ושאם ליגת ה-16 לא תוכיח את עצמה, לא תייצר משחקים יותר מעניינים ותגרום למתנגדיה לחשוב פעמיים, הסיפור הזה יסתיים מהר מהצפוי. המשימה של כל הקבוצות הקטנות שהתפלחו לנו לליגה רק החלה העונה. חבל שהן לא מבינות זאת.

מכבי אחי נצרת – מכבי חיפה

קשה עדיין להעריך מה יהיה הפער בין מכבי חיפה להפועל תל אביב ערב הפלייאוף. אם הליגה הייתה מסתיימת עכשיו הפער היה ארבע נקודות, ואם שתי המובילות ינצחו בשבוע הבא, הפער אחרי הקיזוז יהיה דווקא 5. עזבו, אל תחפשו בזה היגיון. אבל בכל מקרה, ארבע או חמש פור, מכבי חיפה נושקת כבר לגבול המסוכן והיא צריכה להישמר ולא לעבור אותו עד סיום העונה: משמע, פער של שני משחקים, פחות או יותר, בינה לבין הפועל תל אביב. אם החבורה של גוטמן תצליח לנגוס בפער עוד קצת ותגיע לפלייאוף בפער של משחק אחד, כל הלחץ יופנה לעבר מכבי חיפה, ולא בטוח שבמצבה הפיזי והמנטאלי היא תוכל לעמוד בו. חיפה לא תפגוש בפלייאוף קבוצות מהדרג של אחי נצרת, נגדן היא לא מאבדת נקודות, ויכולה להגיע למשחק הקובע נגד הפועל תל אביב בקרית אליעזר במצב מסוכן מדי. המסקנה: מכבי חיפה, כמה אבסורדי ולא הוגן מבחינתה, לא יכולה לאבד יותר נקודות עד סיום העונה.