יום ראשון, 10 בבוקר, ונקובר. הרכבות עמוסות נוסעים אדומים. כולם נוסעים למרכז העיר. הרחובות עמוסים. הפאבים, שפותחים את דלתותיהם רק בשעה 11, כבר הודפים את הקהל הרב שנעמד בחוץ בתורים ארוכים שמשתרכים אפילו לאורך שני רחובות. הקנדים, שבימים כתיקונם אינם ממש ידועים בקולם הרועש, מציפים את העיר, ולכל מראה של דגל אמריקאי הם צורחים "בוז" מחריש אוזניים. כן, אין דרך טובה יותר לסיים את האולימפיאדה המופלאה הזו מבחינתם - קרב ראש בראש מול השכנה שמדרום. בדרך לגמר, ניצחו הקנדים את נבחרת סלובקיה (בשישי) בקרב מותח, ולאחר הניצחון יצאו הקנדים לחגוג, או-הו כמה שהם חגגו - נהגי האוטובוסים, שגם כך רשמו "גו קנדה גו!" על השלטים האלקטרוניים, עלו במערכת הכריזה וצעקו ביחד עם שאר הנוסעים (גו קנדה גו! - אלא מה), והצעירים, שבימים כתיקונם מסתירים את הבירה שלהם בפחיות משקאות אנרגיה, לא התביישו לשתות בכל מקום אפשרי, כולל על האוטובוסים עצמם. אבל כל עוד האמריקאים עמדו בינם לבין מדליית הזהב בהוקי, החגיגה לא יכלה להיות מושלמת. יום אחרי שהקנדים זכו בשלוש מדליות זהב (באותו יום) וטיפסו לראש טבלת המדליות הזהובות באולימפיאדה, נותרה עוד מדליה אחת, אך החשובה מכולן. האמריקאים אולי זכו ביותר מדליות (בסך הכול), אבל בפחות מדליות זהב (9 לעומת 13 עד לאותו יום). מצד שני, הקנדים היו מוכנים לוותר על כל 13 מדליות הזהב שלהם אם זה יבטיח להם את מדליית הזהב האחרונה.
הניצחון המתוק, לצד שבירת שיא מדליות הזהב עבור מדינה מארחת, העיר את ונקובר והרים אותה לשיאים חדשים. נדמה היה, ביום ראשון, כי כל המדינה לבשה אדום-לבן-שחור ויצאה לחגוג, ואכן כך - המשחק על מדליית הזהב בהוקי הפך לשידור הטלוויזיוני הנצפה ביותר בהיסטוריה בקנדה, ולמשחק ההוקי הנצפה ביותר בארה"ב מאז "הנס על הקרח" (1980).
עם כל הכבוד למדליות הזהב הרבות בהן זכו הקנדים, מבחינתם, האולימפיאדה הסתכמה בדבר אחד בלבד - ניצחון על האמריקאים. בגמר. על הזהב. בבית. אלכסנדר בילודו, כמו שאר הספורטאים הקנדים שזכו בזהב וכבר קיבלו חוזי פרסום ענקיים, יכולים רק להביט ולקנא בסידני קרוסבי. השחקן שכבש את שער הזהב שהביא לקנדה את הזהב יכול לחייך מאוזן לאוזן. 8 דקות מפתיחת ההארכה הפך קרוסבי מדינה שלמה למאושרת (ונתן למלצריות, שתיזזו במשך שלוש שעות כמעט, קצת אוויר לנשימה), וכעת חייב הנשיא אובמה לראש ממשלת קנדה, סטפן הארפר, ארגז של 24 בקבוקי יונגלינג (המבשלה הוותיקה ביותר בארה"ב), אחרי שהשניים התערבו על זהות המנצחת. אבל את הקנדים אובמה לא ממש מעניין כרגע. דקות ספורות לאחר הניצחון הגדול ורחובות העיר מוצפים בקנדים שיכורים חוגגים, הנהגים, שבמשך שבועיים נאלצו לסבול שינויים בתנועה, הניפו את דגלי עלה המייפל וצפרו בכל מקום. ממש יום חג לאומי. אני מניח שמעתה והלאה, ה-28 בפברואר ייקרא "יום קרוסבי" ברחבי קנדה. הנקמה הושלמה והקנדים צחקו את הצחוק האחרון. הם אולי הפסידו בקרב (באותו הפסד אכזרי לאמריקאים רק שבוע קודם לכן), אבל בסופו של דבר ניצחו במלחמה, וכעת אפשר היה לסיים את האירוע המדהים הזה כמו שצריך.
תודה שבאתם, החגיגה
טקס הנעילה, שהיה מרשים מאוד, התאפיין בהרבה הומור עצמי של הקנדים. אפילו ברצועת הקומיקס היומית באחד מעיתוני הבוקר הייתה קריקטורה של זוכה קנדי בזהב מסתכל מלמעלה על יריבו האמריקאי ומבקש סליחה. כן, הקנדים מבקשים סליחה על כל דבר ומכל דבר. נכון, כל מי שהיה בחו"ל מכיר את הנימוס המאופק הזה, אבל הקנדים לקחו את זה לדרגה אחרת לגמרי. עד כדי כך שאכן נראה כאילו סידני קרוסבי יחזיר את המדלייה שלו לשוער האמריקאי ויבקש את סליחתו. מייקל ג'יי פוקס, קת'רין או'הרה ו-וויליאם שאטנר (קפטן קירק בשבילכם) סגרו את השבועיים וקצת הנהדרים האלה בוונקובר ו-וויסלר עם קטעי קישור קומיים, אווריל לאבין, אלאניס מוריסט, ניקלבק, מייקל בובלה וניל יאנג שרו, ראש עיריית ונקובר העביר את הדגל האולימפי לראש עיריית סוצ'י ונשיא הועדה הבינלאומית האולימפית הכריז על נעילת המשחקים ה-21 וקרא לאתלטים להתכנס שוב בעוד ארבע שנים בסוצ'י. המשואה האולימפית כבתה, ו-2,632 המתחרים שבו לביתם.
בוקר יום שני, ונראה כאילו האולימפיאדה מעולם לא הייתה פה. העיר חצי ישנה. נכון, הדגלים החגיגיים עדיין מונפים, מחכים לפתיחת אולימפיאדת הנכים שתחל בעוד שבוע וחצי, והתורים בכניסה ובקופה לחנות האולימפית הרשמית עדיין ארוכים, אבל פרט לכך נראה כי בין לילה הפכה ונקובר ממרכז העולם לעוד עיר קנדית. האוטובוס הימי, שבזמן האולימפיאדה יצא כל עשר דקות, חזר לפעול כל רבע שעה, הרכבות, שבמשך שבועיים לא הפסיקו לנוע, החלו לנסוע בתדירות נמוכה יותר, ולמעט כמה בודדים לא ניתן היה לראות את חולצות ההוקי האדומות או את בגדי המשלחת הרשמיים. כאילו האדמה פערה פיה ובלעה את האולימפיאדה הזו. קצת עצוב לראות את כל הארגון הזה פשוט נעלם מן המפה. הפועלים הרבים החלו לפרק את הבתים הלאומיים והקישוטים הרבים שנתלו במיוחד לאירוע, האשפה ברחובות פתאום נראית לעין, ההומלסים - שבודדו באזור מסוים - חזרו לשוטט בעיר ולקבץ נדבות, ורק אספני הסיכות נותרו עדיין בשטח. אגב, אם מישהו יוכל להסביר לי מה השריטה שיש לאנשים עם הסיכות הללו - אני אודה לו. באמת, מה הקטע הזה עם הסיכות? אפילו בחנות האולימפית בנו פינה מיוחדת עבור משא ומתן של סיכות. אני לא צוחק. מישהו צריך לבדוק את האנשים האלה ולהרחיק אותם מהחברה.
אלה היו שבועיים אינטנסיביים ביותר. עבור האתלטים שהתחרו, עבור הצופים שעמדו שעות בתורים, עבור עשרות אלפי המתנדבים שפעלו יום ולילה, חלקם אפילו במשך כמה שנים, עבור השוטרים, החיילים והכבאים שנאלצו לשמור על האירוע, עבור המלצריות והברמנים שנאלצו לעבוד בלחץ מטורף וגם עבור הכתבים הרבים שנשלחו לסקר את האירועים והתחרויות, ונאלצו להפסיק לשתות מדי כמה ימים בכדי להעביר לקוראים שלהם את מה שרואים מכאן. טוב, חלקנו לפחות. 3.5 מיליארד צופים, 50 אלף שעות שידור, 3.3 מיליון כפפות אדומות שנמכרו, 96,409 צופים שנכחו בתחרויות, 615 מדליות שחולקו ב-86 תחרויות מדליות וטקסי מדליות, 9 אזורי תחרויות ב-15 ענפים שונים ב-2 ערים נהדרות במשך 17 ימים. ועכשיו - עכשיו אני צריך לנוח. יש בעוד שנתיים עד לאולימפיאדת הקיץ בלונדון (לתשומת לב שרת הספורט) ועוד ארבע שנים לאולימפיאדת החורף הבאה. זה מספיק זמן בשביל חופשה, לא? מי יודע, אולי עד אז אני אצליח להבין את החוקים של הקרלינג הזה. אולי.
