רק ירוקים יצילו את הצהובים

מיד אחרי הדרבי, הידיעות על הניסיונות של הפועל תל אביב להשאיר את כוכבי הקבוצה בעונה הבאה ולא לאבד הכל ברגע צברו תאוצה. הפועל תל אביב כנראה הולכת להציע חוזי עתק לורמוט ודה סילבה, ותעשה ככל הנראה הכל כדי להשאיר גם את שכטר אצלה לעונה נוספת. זה לא מפתיע שאלו השמות שעולים. דה סילבה הפך בשנתיים האחרונות לאחד משחקני הגנה הטובים שבאו לישראל, ושכטר ו-ורמוט הפכו בצדק לסמל המכונה ההתקפית של הפועל תל אביב העונה.

הבעיה שלפעמים השמות האלו משכיחים כוכב לא פחות גדול, ביברס נאתכו. האיש שעושה את הסדר, האיש שדואג לארגון, שמאפשר לקוסמים לעבוד בשקט. העובדה שלא היסס לסכם בקבוצה כמו קאזאן, רק מלמדת על האופי הנדיר של הבחור ועל מה שהפועל תל אביב הולכת להפסיד בקרוב מאוד. בעיני, נאתכו מסמל יותר מכל את מגוון התכונות של הפעל תל אביב הנוכחית - שילוב של חוכמת משחק, מעבר בין עמדות שונות במגרש, סדר ואטרקטיביות, משמעת ופוזיטיביות, הגנה והתקפה. יותר מכל שחקני הרכש שבסוף יעזבו את המועדון, הוא בשר ומבשרה של האגודה. אולי משה סיני החדש שיכול היה להיות להפועל תל אביב.

כשארקדי גאידמק עשה את צעדיו הראשונים בכדורגל הישראלי, הוא הגיע יחד עם בית"ר ירושלים ולואיס פרננדס על הקווים למשחק מול הקבוצה שגימדה את הצהובים-שחורים לאורך העשור, מכבי חיפה. זה היה קרב לא פחות גדול מהדרבי התל אביבי, לא עמדה על כף המאזניים יוקרה של עיר אלא יוקרה של ענף שלם, וזה נגמר לא פחות כואב ומשפיל מהצורה בה מכבי יצאה מהדרבי האחרון: 0:3 שבקלות יכול היה להסתיים גם 0:5, עליונות מקצועית שביטאה עליונות של מוחלטת של מועדון, של הנהלה, של מאמן, של דרך. מי חשב אז, ב-18/12/2005, שכעבור שלושה חודשים פלוס יום לעליונות הזו לא יהיה זכר ובית"ר תנצח בטדי את מכבי חיפה 0:1, בקרב לא פחות יוקרתי.

הדבר היחיד שעשה את ההבדל היה איכות השחקנים שבית"ר צירפה בנוסף על הבסיס המקומי המוכשר שכבר היה קיים אצלה, ואת ההוכחה הטובה ביותר לכך ניתן לקבל העונה, כאשר אותו שלד ירושלמי נותר ללא שחקני רכש או ליתר דיוק: ללא מנוע שיתניע, שישדרג, שיסתיר את הפגמים של הכישרונות הישראלים וידגיש את היתרונות שלהם. זה בדיוק המסר איתו מכבי תל אביב צריכה לצאת מהדרבי: קבוצה מקומית, ביתית, עממית, זה טוב ונחמד בתור שלד, אבל אם מכבי רוצה להיכנס למגרש של הגדולים היא חייבת להתחרות על השחקנים הגדולים. לפתוח את הכיס, לשלם בהתאם לדרישות ולמטרות, להביא עוד שלושה כוכבים לפחות לצד בוזגלו ואילייב שיימשכו לרף הזה גם שחקנים שנוטים לבינוניות ברגעים גדולים, כמו שבחון וז'אן.

התגובה הלא היסטרית של נמני בסיום הדרבי היתה חשובה בהקשר הזה. מכבי לא הפסידה כלום מכל מה שהרוויחה עד הדרבי למעט את המשחק עצמו מול הפועל תל אביב. כמו לואיס פרננדס בזמנו, שהבטיח אחרי התבוסה בקרית אליעזר לנצח את מכבי חיפה במשחק הבא. פרננדס קיבל את הכלים לכך, הוא צירף שחקנים ששמו ללעג קלישאות שעלו בתום הדרבי, לפיהן מדובר בפער היסטורי, פער אדיר מימדים, פער בין מועדונים. אם יתנו לנמני את כלים דומים, הוא יוכל למחוק את הפער הזה במשחק אחד ולשנות מומנטום של עשור שלם. יתנו, הכוונה למיטש גולדהאר, שיועציו חייבים להסביר לו שבלי צ'קים שמנים יהיה לו קשה לדרוש קבלות. על הבסיס המצוין הקיים, מכבי חייבת עוד שלושה שחקנים קליברים שיוכלו להפוך קבוצה עממית לקבוצה דורסת וקבוצה מקסימה לקבוצה מנצחת. לפרטים: גילי ורמוט ואיתי שכטר.

שיצחק שום מוכר לנו עכשיו סיפורים על זה שיותר הוא לא יאמן בארץ, כאילו באירופה יש לו סיכוי למצוא קבוצות יותר גדולות מבית"ר ירושלים. כאילו אנחנו לא זוכרים איך הוא חזר משם לארץ.

חשוב להתעכב על הניצחון של מכבי נתניה על מכבי חיפה, לא בגלל שיש לו משמעות גדולה על הצמרת, כמו על הליגה עצמה. אפשר היה ללמוד שני דברים מצורת המשחק שהביאה לנתניה ניצחון מפתיע: אמונה, דבר שלא היה להרבה יריבות של מכבי חיפה העונה, והגנה – אחד הסיפורים הגדולים של עונת הקאמבק של ליגת ה-16. רמת ההגנות העונה היא לא פחות ממחפירה. חשוב לזכור זאת גם כשאנחנו מתרגשים כשהפועל תל אביב חוזרת מ-0:3 ל-3:3, או כשבית"ר סופגת שלושה שערים תוך פחות מחצי שעה וכשהפועל באר שבע סופגת חמישייה מאשדוד.

משחק ההגנה האיכותי יחסית של מכבי נתניה בסוף השבוע הדגיש כמה המימד המרכזי במשחק הכדורגל חסר העונה, וקצת מקהה את ההנאה מכמות השערים. להגדלת הליגה וצמצום המתח, יש חלק בכך כמובן, אבל לא רק. גם לשטות הזו של שתי יורדות ונבחנת אחת בליגה כל כך רחבה, יש אשמה, אבל לא רק. תפזורת השחקנים על פני 16 קבוצות, הצ'אנסים הרבים לצעירים ישראלים, רמת הזרים, מצוקת המגנים - הכל נכון. אבל זה מתחיל ונגמר ברמת המאמנים בליגה. כי הגנה זה מאמנים, ומאמנים איכותיים אין כמעט בליגת העל העונה. נסו להרכיב שנייה רשימת מועמדים לבית"ר ירושלים לעונה הבאה, ותבינו את עומק השבר.
נושא משחק ההגנה, החורים המביכים, הארגון הלוקה בחסר והמערכים הלא מוערכים, הם גם סוג של הערת אגב מעיקה כאשר באים לדון בפריחתו המחודשת של החלוץ הישראלי העונה. שכטר, ארבייטמן, תמוז, אכן עושים עונה נהדרת, מי פחות ומי יותר. אבל מעניין לחשוב האם גם בליגה בה משחק ההגנה היה יסודי יותר ואיכותי יותר, שני החלוצים שלנו היו עומדים היום עם כמעט 20 שערים.

בית"ר ירושלים – מכבי נתניה:

להבדיל ממספר שחקנים אותם יפגוש במוצ"ש בטדי, אלמוג כהן הוא שחקן שהתבשל נכון. שחקנים כמו אלמוג כהן חייבים להתבשל בקצב איטי והגיוני, אחרת הם נשרפים. אבל אלמוג התבשל בדיוק בקצב הנכון. תחילה נכנס להרכב, אחר כך לעמדות ההנהגה, ומשחקן לוחמני ומעצבן הוא הוסיף לעצמו מימדים נוספים כמו ארגון משחק ויציאה והוצאה קדימה. הוא עבר את כל המאמנים הנכונים – עטר, מתיאוס, כשכל אחד נתן לו משהו אחר. אף אחד מהם לא הגביר את האש מתחת לסיר, כל אחד הוסיף תבלין שונה, כשגם כהן עזר לדברים להתפתח בקצב הנכון.

גם החתימה בנירנברג היתה שלב אחד בדיוק אליו היה צריך לטפס כהן - אולי סמל השנים היפות של נתניה, לרע ולטוב. גם אם נירנברג, שנמצאת במקום הלפני אחרון, תרד לבסוף ליגה, מומלץ לכהן לצאת לשם וללמוד עוד קצת אלמנטים שחסרים לו. ביום שימהר, כהן עלול לסכן את מה שבנה לאט בנתניה. הוא רק בן 21, ועונה בבונדסליגה הראשונה או השנייה יביאו אותו מוכן לגיל 25-24, השנים בהן הוא צריך להגיע לשיא. אחרי המשחק מול מכבי חיפה היו כאלו שרמזו לקבוצות גדולות בארץ לחטוף אותו מידי נירנברג. ככה זה בישראל. רק הקבוצות הגדולות חשובות, רק שם אתה קיים. זה עצוב ובעיקר לא נכון. אלמוג כהן חייב להמשיך ללמוד, להתבשל כמו שחקנים עם איכויות דומות והעיקר להיצמד למתכון שהביא אותו עד הלום. שזה אומר שחקן שממצה הרבה יותר משחקנים שעל הנייר נראים מוכשרים ממנו.