המשחק הכי גדול

מי שחיפש הוכחה נוספת למה הדרבי התל אביבי הוא המשחק הכי גדול בכדורגל הישראלי, קיבל אמש תשובה מוחצת. כל מי שצפה במשחק (אולי חוץ מהצהובים...) נהנה מתצוגה מרגשת של כדורגל, עם קהל ססגוני, עידוד מטורף, שישה שערים, פנדל מוחמץ ואין ספור הזדמנויות ומצבים ליד השערים. ככה זה כששתי הקבוצות מסתערות על השער במטרה אחת ברורה ולא מתפשרת: ניצחון. במצב כזה אין ברירה אלא להשתמש בקלישאה המוכרת: הפועל ניצחה, אבל המנצח הגדול היה הכדורגל

מכבי עוד דגדגה בפתיחה, אבל מי שחגגו ראשונים (וגם אחרונים) היו האדומים, שפירקו את ההגנה של מכבי עם שלושה שערים מסחררים תוך 30 דקות. הגולים של הפועל הזכירו את הפוטנציאל ההתקפי שטמון בקבוצה של גוטמן, עם שערים במהלכים פשוטים ונקיים, שהותירו את ההגנה הצהובה חסרת אונים. מנגד, התיאוריה על פחד פסיכולוגי של מכבי הפכה למציאות מרה מהר מאוד, והקריסה המנטלית גמרה לנמני את המשחק מוקדם מהצפוי. זה רק סמלי שזה המשחק שהשלים את המהפך ההיסטורי במאזן בין הקבוצות

כדאי לאוהדים של הפועל להתענג מגילי ורמוט כל עוד יכולים, כי בקצב הזה, הוא ייחטף מהר מאוד לאירופה, ובצדק. הקשר האדום הציג עוד משחק מצוין, ושני בישולים שלו פירקו את ההגנה של מכבי בקלילות בלתי נסבלת. עכשיו מה שוורמוט צריך זה לעבור עוד שלב קטן בהתפתחותו, לשמור על יציבות ולהתבגר מעט, ואז השמים הם הגבול עבורו. לתשומת לבו של מאמן הנבחרת הבא

בסיום המחזור הקודם, כשהפועל ניצחה 0:4 את אחי נצרת, אלי גוטמן נשמע מעט טרחן וקפדן על הנזיפות שלו לשחקניו, אבל אמש הכל הסתדר. המאמן האשים את שחקניו בחוסר פרגון ובאנוכיות, ואתמול כולם ראו עד כמה הביקורת שלו הייתה מדויקת וחשובה. כשדבריו מהדהדים בראשי השחקנים, הפעם הם פרגנו, מסרו, ועם ארבעה בישולים פשוטים ומדויקים הביאו ניצחון אדום. הזעם שלו על השופט מאיר לוי על השער של בוזגלו, שבסך הכל המתיק במעט את התבוסה הצהובה, הזכיר שמאחורי הקפדנות שלו עומדת משנה סדורה

שוער גדול הוא הדבר שמבדיל בין קבוצה טובה לקבוצה אלופה, ואניימה הוכיח את זה שוב. בפיגור 3:1 מאור בוזגלו נעמד מולו על הנקודה הלבנה, ופשוט שקשק מהדמות הכריזמטית שנעמדה מולו. מי יודע מה היה קורה אם בוזגלו היה כובש את הפנדל, מי יודע איך המומנטום היה משתנה, אבל השוער הניגרי ביטל כל אפשרות לספקולציות. כמובן שזו לא הייתה ההצלה היחידה של השוער הנהדר במשחק, שהתעופף, קלט והנהיג את ההגנה שלו בעוד משחק הרואי. אניימה שוב הזכיר למה הוא מוזכר בנשימה אחת עם אובארוב וצ'אנוב כאחד מגדולי השוערים ששיחקו אי פעם בישראל

ניסו קפילוטו הוא לא האשם היחידי בקריסה ההגנתית של מכבי, אבל הוא סימל היטב את הבלבול בחוליה האחורית הצהובה. חוסר התיאום שלו עם ראלדס הורגש בכל התקפה, חוסר הניסיון שלו במעמדים הללו בלט מרחוק, וגם העובדה ששחקני ההגנה נותרו לבדם מול ההתקפה של הפועל לא עזרה לו. אומנם מכבי היא לא הקבוצה היחידה שנכנעה לוורמוט ושכטר, אבל קבוצה שמתיימרת לאליפות או לזכייה בתארים חייבת הגנה יציבה יותר

לרגע נדמה היה שנמני הוא גאון ובוזגלו הוא אליל, כשעשר דקות מאז כניסתו של מאור מכבי תל אביב הצליחה להתאושש מה-3:0. אבל אז בוזגלו ניגש לפנדל ברשלנות מקוממת, נכנע ללחץ וגלגל את הכדור לידיים של אניימה, ובכך מנע את האפשרות לשינוי מומנטום. אומנם 13 דקות לסיום הוא הצליח לכבוש, אך זה היה מעט מדי, מאוחר מדי. אם בוזגלו לא יתחיל לתפקד ברגעי האמת ולנצח משחקים גדולים עם שערים מכריעים, תיוותר ממנו רק תחושת פספוס, והוא ייזכר לנצח כשחקן של כמעט

כמה קש אכל וואליד באדיר בקאזאן, כמה כבד, מסורבל וחסר אונים הוא נראה לעתים מול החלוצים האירופאים, אבל בישראל, בבלומפילד, הוא מרגיש בבית וחוזר להיות בלם טוב ויעיל. גם אתמול הוא נתן עבודה טובה ושקטה בהגנה של גוטמן, והאמת, כשלצדך נמצאים דה סילבה ואניימה, העבודה הרבה יותר פשוטה

מבלי לשים לב אבי נמני, סמל הווינריות המכביסטית, הפך למאמן עם המאזן הכי גרוע בתולדות משחקי הדרבי בתל אביב. אמש הוא הגיב לא רע לפיגור המוקדם, ולרגע נדמה שהוא שולף קסמים, אבל זה היה רק זמני, ובסופו של דבר זה נגמר בעוד מפח נפש. אומנם בקרב רוב אוהדי מכבי הוא עדיין מיתוס קדוש, אך אם ימשיך להפסיד במשחקי דרבי, גם למעריציו הגדולים ביותר תיגמר הסבלנות

הם נתנו את המקסימום, עודדו בגבורה, התכוננו עם שלטים, בלונים וקונפטי, והיו חלק מכריע באווירה המדהימה שהייתה אתמול בבלומפילד, אבל בסופו של יום אוהדי מכבי תל אביב שוב הלכו הביתה מאוכזבים, מושפלים ואומללים. גם הם בימים אלה נאלצים להרכין ראש ולהודות במציאות: תל אביב נשלטת על ידי הפועל. מישהו מוכן להמר שבסיומו של הדרבי הבא זה ייראה אחרת?