השבוע הראשון של האולימפיאדה הסתיים לו כאן בקנדה. השכנה מהקומה למטה בינתיים אוגרת מדליות ופותחת פער ניכר על פני המקום השני (גרמניה), אבל לקנדים זה לא ממש אכפת - הם עסוקים בחגיגה הפרטית שלהם, שסוגרת את השבוע הראשון עם מדליית הזהב הרביעית שלהם וגיבור לאומי חדש - ג'ונתן ריילי (ג'ון) מונטגומרי, המתחרה בתחרות הכי מפחידה באולימפיאדה, מרוץ השלדים. תחרות השלדים (סקלטון) החלה בשעה רבע לארבע אחה"צ, אך התורים החלו להיבנות הרבה לפני. למעשה, מדובר בשלושה תורים - הראשון בשביל לעלות בגונדולה עד כמעט לפסגת ההר, השני בשביל הבדיקות הביטחוניות (אפילו בנתב"ג זה לוקח פחות זמן) והשלישי בשביל להיכנס לאתר עצמו. למעלה, באזור התחרות, יש כמובן דוכנים רבים לקניית אוכל, שתייה ומוצרי ביגוד של האולימפיאדה - כולם, כמובן, במחיר מופקע. אלא אם לא מפריע לכם להוציא על פחית קורס לייט או קנדיאן יותר ממה שתוציאו על כוס כזו בפאב. וגם הפאבים יקרים. בכלל, קשה מאוד להשתכר כראוי באולימפיאדה הזו, אבל אתם יודעים - זו האולימפיאדה, צריך לתת מאמץ מיוחד.
וויסלר היא עיירת הנופש של קולומביה הבריטית, ובימים כתיקונם היא עמוסת גולשי סקי וסנובורד הבאים לגלוש במהלך היום ולחגוג במהלך הלילה. עם זאת, היות והעיירה - המונה כעשרת אלפים תושבים - מארחת חלק מהתחרויות האולימפיות, הקהל כאן שונה מבדרך כלל. הרבה יותר מבוגרים וקבוצות תיירים שבאו לצפות בתחרויות, אך גם הם לא יכול להישאר אדישים לשמש ששטפה את העיירה בימים האחרונים ועלו לגלוש ולהרגיש קצת שלג. בלילה, עם תום המשחקים וטקסי המדליות, מתחיל מופע למרגלות ההר הנקרא "אש וקרח - רימיקס". מדובר במפגן מרהיב של מיטב גולשי הסקי והסנואובורד של וויסלר, העושים קפיצות משוגעות באוויר (מה שנקרא פריסטייל) דרך שלושה חישוקים בוערים המדמים את חמשת הטבעות האולימפיות, לצד די. ג'ייז המנגנים עבור הקהל הרחב.
עם סיום ההופעה, יוצאים הצעירים לרחובות העיירה ומתחילים בצריכה המוגברת של האלכוהול והרעש. אך גם הפאבים והמועדונים לא נותרו אדישים, ובכל מקום בילוי הותקנו מספר מסכי טלוויזיה המשדרים את אירועי היום ברצף אל תוך הלילה. נדמה כי אין מקום שמפספס את התחרויות, ולאן שלא מסתכלים רואים לפחות תחרות אחת, לא משנה מה השעה, המקום, ומצב הצבירה שלכם. יום שישי, והשמש מחממת את העיירה הקפואה. נו, חמים קצת - מה שאומר שצריך לעלות לפסגת ההר בכדי לראות את התחרות, ובעיקר - לקפוא מקור.
תחרות הנשים מתחילה, והכרוז מדווח על כל משתתפת שמתחילה את הריצה שלה. לצד הכרוז יש פרשן שמסביר מה בדיוק קורה (תאמינו או לא, אבל יש פרשנים להכול כאן, אפילו לקרלינג), וכמובן גם תרגום בצרפתית. בכלל, על כל דבר פה יש תרגום בצרפתית, וזה קצת צורם בהתחשב בעובדה שיש כאן - ובכלל - הרבה יותר סינים.
אחרי שמרוץ הנשים מסתיים, מגיע הדבר האמיתי - המרוץ האחרון של הגמרים ולאחריו הגמר. הקהל עומד לאורך רוב המסלול ומעודד את הגברים שהורדו מדרגת זינוק בשל מותו של המתחרה הגיאורגי (הגברים הורדו לנקודת הזינוק של הנשים, ואילו הנשים הורדו לנקודת הזינוק של הצעירים). טיפוס במעלה ההר, ונקודת הזינוק נגלית לעיני כל. על הטריבונה המאולתרת ניתן למצוא בעיקר אמריקאים רעשניים, חלקם ללא חולצה בקור המקפיא, קנדים גאים ואוסטרלים שתויים, והם מעודדים ללא הפסקה - גם את הגברים שבודקים את המסלול לפני המרוץ.
המרוץ האחרון שלפני הגמר מסתיים כשג'ון מונטגומרי במקום השני, מה שאומר שהוא מזנק לפני אחרון בסיבוב הגמר. הקהל באקסטזה, וכשהכרוז מדווח שמונטגומרי עבר למקום הראשון הצרחות שלמטה נשמעות עד לפסגת ההר. עוד מזנק אחד, והכרוז מדווח על כל נקודה שהוא עובר ועל מיקומו ביחס למוביל הקנדי.
הצעקות האדירות מחרישות את השקט המותח. מרטין דוקורס, המתחרה הלטבי, מגיע שבע מאיות השנייה אחרי מונטגומרי ונותן לקנדה את מדליית הזהב הרביעית שלה. מונטגומרי, שבעבר ניסה את מזלו בהוקי ובהחלקה מהירה, הופך לגיבור הגדול של הערב וזורק את זר הפרחים לקהל הקנדי. מאוחר יותר, מלווה באנשי ביטחון ומשטרה, מגיע מונטגומרי למרכז העיירה לראיון טלוויזיוני, וחוגג עם בני משפחתו את הזכייה ההיסטורית (ולפי איך שהתחרות הזאת נראית, גם את עצם הישארותו בחיים), כשמסביב אלפי אנשים לבושים אדום שרים את ההמנון הקנדי ולא נותנים לו לסיים את התשובות לשאלות של המנחה.
הראיון מסתיים לבסוף, מה שנותן את האות לחגיגות הגדולות של הלילה - הקנדים מגיעים למועדונים כשהם לבושים בחולצות הנבחרת הקנדית, חלקם אף לבושים בדגל בלבד, וצעקות "גו קנדה גו!" נשמעות מכל עבר אל תוך הלילה הקפוא. וויסלר נועלת את השבוע הראשון של התחרויות האולימפיות עם אלוף אולימפי קנדי, מדליית זהב רביעית, וכעת הכול מוכן לקראת יום ראשון הגדול והקרב המותח בין נבחרות הגברים של ארה"ב וקנדה בהוקי.
בארצות הברית, יש רק יום אחד בשנה שזוכה לתואר "סופר סאנדיי" - יום ראשון של הסופרבול. אצל הקנדים, סופר סאנדיי הוא יום ראשון שבו נבחרת ההוקי המקומית - התקווה הגדולה של הקנדים - משחקת מול היריבה השנואה מארה"ב. במשחקים האולימפיים של 2002, ביוטה, ניצחו הקנדים את האמריקאים בגמר, ומאז מחפשים האמריקאים נקמה. עבור האמריקאים, הספורט הנצפה ביותר הוא פוטבול, ואילו המשחק שנחשב לאמריקאי ביותר הוא הבייסבול, אך ב-1980 נפגשה הנבחרת האמריקאית, שהייתה מורכבת משחקנים חובבים ושחקני קולג', עם נבחרת ברית המועצות, שנחשבה לטובה בעולם. הניצחון הסנסציוני של האמריקאים זכה לכינוי "הנס על הקרח" ולפני שנתיים אף נבחר הניצחון בידי איגוד ההוקי הבינלאומי לסיפור הגדול של המאה, והנבחרת אף זכתה להצית את המשואה האולימפית ביוטה ב-2002.
עבור האמריקאים, ניצחון על קנדה יוכיח מי בעלת הבית האמיתית של היבשת, וישלים יום אמריקאי באולימפיאדה לאחר הזכייה של בודי מילר בזהב בסקי המשולב. עבור הקנדים - הוקי זה דת. מבין כל הלבוש הרשמי של האוהדים הקנדים לאולימפיאדה, חולצת ההוקי היא הפריט הנמכר ביותר. הפרסומות באולימפיאדה מתרכזות בעיקר בהוקי, ושעתיים לפני משחק של הנבחרת הפאבים מתמלאים עד אפס מקום באוהדים הקנדיים. זה הספורט של קנדה (בה' הידיעה), ושלטים רבים עליהם רשום בענק "הוקי זה המשחק של קנדה" תלויים בכל מקום כבר מיום שבת. סטיבן קולבר, המנחה והקומיקאי, הגיע לוונקובר בכדי לצלם תוכנית מיוחדת מהאזור האולימפי, ולא חסך אף הוא בירידות על הקנדים, כששר את המנון קנדה לפי הלחן של ההמנון האמריקאי. כן, משחק הוקי בין קנדה לארה"ב הוא דרבי לכל דבר, עם כל המשתמע מכך.
המשחק מתחיל, ושאגות העידוד של הקנדים נשמעות למרחקים. המקום העמוס ביותר בקנדה הוא "קנדה הוקי פלייס" (זה שבוונקובר, לא מטולה), ותחנות הטלוויזיה משדרות מהפאבים המרכזיים ברחבי קנדה את האוהדים שבאו לראות את המשחק ביחד על גבי מסכי ענק. לא עוברות שתי דקות, והעיר משתתקת לאחר הגול הראשון של האמריקאים. בסופו של דבר, ובצורה מקאברית, מסיים ריאן קסלר האמריקאי - שחקנה של הקבוצה מוונקובר - את החלום הקנדי עם גול שחותם את התוצאה הסופית (3:5 לאמריקאים), שולח את הקנדים לרחובות בפנים נפולים ואת האמריקאים לחגוג העפלה מראש הבית. האמריקאים אמנם לא עשו "נס על הקרח", אבל הנקמה אכן הגיעה, וכל מה שחסר כעת זו זכייה במדליית הזהב על אדמת קנדה בכדי להשיב לאמריקאים את הכבוד האבוד. לקנדים, לעומת זאת, נותר להתנחם בניצחון הרגעי של זוג המחליקים האומנותיים שמציב אותם בראש הדירוג, ובמסע המופלא של נבחרת הקרלינג של קנדה, שטרם הפסידה משחק אחד.
כן, אני יודע שכרגע הזכרתי קרלינג (נו, אתם יודעים, הדבר המוזר הזה עם המטאטא על הקרח שאתם אף פעם לא זוכרים את השם שלו), אבל הקנדים רואים הכול ומעודדים את כל הנבחרת שלהם - גם אם מדובר בגולש הסקי שמסיים במקום הלפני אחרון וגם אם מדובר בקרלינג. אגב, גם אני לא ממש בטוח שאפילו הם יודעים את החוקים של המשחק הזה.