ספורט הדמים

פספוסי ספורט עושים לנו את זה. לא תמצאו אדם אחד שיסרב לצפות במקבץ תאונות משעשע, ואם בעבר היינו מחכים לכמה דקות כאלה בסיומן של מהדורות הספורט, הרי שכיום אנחנו יכולים למצוא את זה בלי סוף ברשת. זה כיף, זה מרענן, ובעיקר מצחיק. מצד שני, מדי שנה גדל מספר התאונות שהסוף שלהן הוא מר במיוחד. אותן תאונות שפותחות את מהדורות החדשות ולא מסיימות אותן, כאלה שיוצרות דיונים מיוחדים באולפן והסקת מסקנות. זה בדיוק מה שקרה יום לפני פתיחת משחקי החורף האולימפיים בוונקובר, כשגולש המזחלות הגיאורגי נודר קומריטשווילי מצא את מותו במקצה האימון לקראת התחרות.

גלישת סקי במורד, כמו גם גלישת מזחלות, נראים לנו כמו ענפי ספורט מסוכנים והם אכן כאלה. אבל מסתבר שיש ענפי ספורט מסוכנים הרבה יותר, בטח מבחינה סטטיסטית. נראה שגם זהות הענפים האלו מפתיעה במיוחד, שכן לא מדובר בראגבי ומירוצי אופנועים ומכוניות, ואפילו לא בקרבות לחימה משולבת. מדובר בענפים שחלקם יכולים להישמע לכם תמימים במיוחד, אבל אחוז מקרי המוות בהם הוא גבוה מהענפים שבהם אחוז הפציעות הקלות גבוה במיוחד.

מקרי מוות: 9 (בין תחילת שנות השמונים ל-2009 בארצות הברית בלבד)

בדרך כלל לא מדובר בתחרות, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה קורה על מגרשי הספורט ובזמן המשחקים. כאן לא מדובר במשוגעים שמוכנים לסכן את חייהם, בחולי אדרנלין, אפילו לא בכאלה שיקריבו הכל למען אליפות או מדליה אולימפית. מדובר בסך הכל בנערות קולג' שרוצות חשיפה בטלוויזיה או בבנות טיפש-עשרה שרוצות להיות מלכות הנשף – ובהרבה מקרים הן מקריבות יותר מדי למען המטרות האלו.

אלפי פציעות חמורות של מעודדות נרשמות מדי שנה בארצות הברית, כאשר הקשות שבהן קרו בזמן אמת (בהפסקות בין משחקים), ובעיקר כתוצאה מתרגילי הפירמידה האנושית, כשמעודדות שניצבו בחלקה העליון נפלו על הקרקע ונחבטו בראשן כשהן ללא שום מגינים על גופן. עד כמה שזה נשמע מוזר, תשעה מקרי מוות נרשמו בארצות הברית בשני העשורים האחרונים כתוצאה מעידוד, וזה כולל גם חמישה גברים שעסקו באקרובטיקה.

מקרה מפורסם התרחש באוניברסיטת דרום אילינוי ב-2006, כשאחת המעודדות צנחה לקרקע ושברה כמה חוליות. שנה לאחר מכן, מעודדת בת 17 מלוס אנג'לס הפכה למשותקת מן הצוואר ומטה בעקבות נפילה דומה. והיה גם מקרה מוות מתוקשר במיוחד, זה קרה באפריל 2008, כשלורן צ'אנג בת ה-20 חטפה בעיטה בחזה במהלך תחרות עידוד גדולה במסצ'וסטס ונהרגה במקום.

לפי הסטטיסטיקה בארצות הברית, רק שלושה אחוזים מבין 2.9 מיליון ספורטאיות תיכון בארצות הברית הן מעודדות (העידוד מוכר בארצות הברית כענף ספורטיבי). עם זאת הן מחזיקות ב-65 אחוזים מכמות הפציעות החמורות של אותו מספר ספורטאיות. בספורט המכללות, 67 אחוזים מפציעות הספורט החמורות של ספורטאיות שייכות למעודדות. בממוצע מדובר בבין 20 ל-25 אלף אשפוזים בבית חולים בשנה אחת.

מקרי מוות: הרישום בעייתי במקרה הזה כי בדרך כלל לא מדובר במסגרת תחרותית. עם זאת, ארבעה מקרי מוות של גולשים מהטופ העולמי מספיקים כדי להמחיש את הסכנה הגדולה שבספורט הזה.

הדמות שגילם פטריק סוויזי בסרט "נקודת פריצה" ממחישה ככל הנראה את מה שעובר בראשם של גולשי גלי הענק. ככל הנראה, רובם מאמינים שגורלם הוא למות בים, תוך כדי הפעולה שהם הכי אוהבים לעשות, פעולה שיוצרת ריגוש שאין שני לו, לפחות מבחינתם. עמוק בים, כשהם נכנסים למאבק מול איתני הטבע המפחידים ביותר, ככה זה גם נראה. גולשי גלי הענק מתמודדים מול גלים שיכולים להגיע לגבהים של 20 מטרים ואפילו יותר. קשה לתאר את הסיכונים הכרוכים בכך, אבל מי שהתנסה ברכיבה על גל בגובה מטר אחד והתרסק, יכול רק להכפיל את זה ב-20 ולנסות לדמיין.

כשרוכבים על גלים כל כך גבוהים, המטרה היא פשוט לשרוד על הגל. אלו לא גלים שאפשר לבצע בהם את התרגילים המפורסמים שאנחנו רואים בתחרויות הסטנדרטיות. אלה פשוט מאוד גורדי שחקים, שמאפשרים לגולשים לרכב עליהם, אבל מנסים לעשות את הכל כדי להעיף אותם למטה. מי שעף, מתקשה לחזור ברוב המקרים. צריך להבין, צניחה ללבו של גל בגובה 10-20 מטרים יוצרת כל כך הרבה סכנות בבת אחת, אבל הגדולה בהן היא המערבולת שלוכדת את האדם הקטן, ועד כמה שהוא יהיה חזק, סיכוייו לצאת ממנה הם קטנים במיוחד. מארק פו, דוני סולומון, טוד צ'סר ופיטר דאבי היו גולשים בכירים בעולם שמצאו את מותם מול חופי קליפורניה והוואי. וכאן מדובר רק בגולשים עם שם, כי היו עוד הרבה מקרים של גולשים חובבים שניסו להיות חכמים גדולים, ומעולם לא חזרו מהים.

מקרי מוות: ממוצע של שלושה מקרי מוות בשנה בארצות הברית בלבד

כולם מכירים את השגעון האמריקאי לרכיבה על שוורים, לא כולם מתים על הרעיון של ההתעללות בחיות, ולכן יש הרבה אנשים שלא ממש לוקחים קשה את התאונות שאנחנו רואים מדי פעם בתחרויות הרודיאו בארצות הברית. מקרה המוות המפורסם ביותר בארצות הברית בשנים האחרונות היה של זאק קלינטון, שנחשב לרוכב מבטיח שנהרג בגיל 17 בלבד. הוא נפל מהשור, שהגיב מיד בתקיפה ונגח בעצמה בחזהו של קלינטון. הרוכב הפסיק לנשום עוד לפני שהגיע הסיוע הרפואי, ומת במקום.

הסטטיסטיקה הלא מחמיאה של תאונות רכיבת הרודיאו בארצות הברית לא ממש מזיזה לדרומיים שכל כך אוהבים את הספורט הזה, כאשר מהצד השני ארגוני זכויות בעלי החיים לא מצליחים לפעול בהצלחה מול מסורת אמריקאית ארוכת שנים. צריך לזכור שפרט למקרי המוות הקשים, נרשמו אלפי פציעות של פגיעות קרני השור, כמו גם פגיעות ראש וגב בעקבות הנפילות מהשוורים.

מקרי מוות: ממוצע של 115 מקרי מוות על כל 100 אלף דייגים (בין השנים 2000 ל-2006 בארצות הברית בלבד)

אולי אנחנו רגילים לראות את הדייגים השלווים מהים התיכון, שעומדים על המזח ומפעילים שריר או שניים מדי כמה דקות כדי להיאבק מול דג בורי קטן. אבל בארצות האוקיאנוס הגדול מסתכלים על הדייג בצורה אחרת. בארצות הברית, כשאומרים לצאת לדייג מתכוונים בדרך כלל לשכור יאכטה ולצאת ללב ים כדי להתעמת עם כרישים מוקטנים.

הדייג הוא אחד מענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקרב האמריקאים, וזו בדיוק הסיבה שמתקיימות שם אלפי תחרויות דייג מקצועניות בשנה. בחלק מהמקרים משחררים את הדגים בחזרה לים מיד לאחר שקילתם, אבל זה לא מונע מהדייגים המקצוענים לסכן את חייהם בכל יציאה לים. מסתבר שהעמידה המסוכנת על היאכטה והמאבקים מול דגים ששוקלים עשרות קילוגרמים, יוצרים סיכון מיוחד שמביא את חברות הביטוח להתאכזר לדייגים כשהם רוצים לחדש את פוליסת ביטוח החיים שלהם. אחרי הכל, בשנות התשעים נרשם ממוצע נדיר של 78 מקרי מוות בשנה מדייג תחרותי בלבד.

צריך להבין שהדייגים שם לא מחכים לחום יולי-אוגוסט של חופי יפו כדי לצאת לים. התחרויות מתקיימות לאורך כל השנה, ונסו רק לדמיין את אלו שנופלים מהסירה למים הקפואים של חופי אלסקה. אז מסתבר שמקרים כאלה קורים לא מעט, ולמרות כל המאמצים של משמרי החופים האמריקאים לשדרג את אמצעי הבטיחות, תאונות הדייג לא פוסקות.

מקרי מוות: 140 (מ-1981 ועד ל-2009)

מדובר ככל הנראה בענף הספורט המסוכן ביותר בעולם. מבחינה סטטיסטית, כל 60 קפיצות יסתיימו במקרה מוות אחד, כך שתבינו לבד עד כמה מטורפים צריכים להיות האנשים שמתמודדים מול המספרים המסוכנים האלה. בייס ג'מפינג זה אומר קפיצות ממקומות גבוהים (בעיקר מצוקים ומגדלים) עם מצנח על הגב שנפתח רק לאחר שהייה ממושכת באוויר. אגב, האיש שרשם את שיא גינס הראשון מקפיצה כזאת עשה זאת בנורבגיה. הוא כל כך התרגש מההישג, שיום לאחר מכן הוא ניסה לחזור עליו ומצא את מותו. שיא הקפיצה כיום שייך לצמד אוסטרלים, שקפצו מגובה של 6,604 מטרים בהרי ההימלאיה.

גם בספורט הזה התאונות הן מגוונת, רק שבניגוד לענפים אחרים שהוזכרו כאן, ברוב המקרים הן מסתיימות במוות. זה קורה בדרך כלל כשהקופצים מתנתקים מצוק מסויים, ונחבטים מחלק תחתון יותר של ההר. המטרה הראשונית שלהם בספורט הזה היא לקפוץ כמה שיותר רחוק כדי לא להסתכן, ובהרבה תאונות כנראה שלא חישבו נכון את זרימת הרוח, שהחזירה אותם מהאוויר הפתוח ושלחה אותם אל מותם. במקרים אחרים היו מצנחים שלא נפתחו בזמן, שכן לא מדובר בקפיצה ממטוס אלא בקפיצות מגבהים נמוכים יותר. אם מחשבים את היחס שבין כמות מקרי המוות לכמות הקופצים הפעילים, הרי שמדובר בענף הספורט המסוכן ביותר שיש.