לא על ההוקי בילודו

קנדה מצאה גיבור לאומי חדש. עזבו אתכם מסטיב נאש או ויין גרצקי - הלהיט החדש של הקנדים הוא אלכסנדר בילודו, הקנדי הראשון שזוכה במדליית זהב על אדמתו שלו. בילודו, שניצח בתחרות המוגולס (אל תדאגו, לא רק לכם זה נשמע כמו תחרות מהארי פוטר), הפך בן לילה לדמות האהובה ביותר בקנדה. מהדורות החדשות, העיתונים והרדיו פותחות את שידוריהן עם תקצירי הזכייה ההיסטורית, שידורים חוזרים של התחרות משודרים לאורך כל הלילה, חולצות אדומות עם שמו כבר הודפסו והחלו להימכר בחנויות ורשות הדואר הלאומית כבר החליטה להוציא בול רשמי על שמו.

יש רק אדם אחד שמרגיש מאוכזב מהזכייה של בילודו - מאייל ריקר, זוכת הזהב השנייה של קנדה. טוב, אני אולי מגזים קצת, אבל רק בשביל שתבינו עד כמה הזכייה הזו הייתה חשובה לגאווה הלאומית כאן בקנדה. לאחר הזכייה יצאו אלפי קנדים לרחובות ונקובר, עטופים בדגלי הלאום, והחלו לחגוג את המדליה עד אור הבוקר. מרכז רחוב רובסון, משם מגיעים מרבית שידורי הטלוויזיה (תחנת הטלוויזיה הלאומית, CTV, אף הקימה שם אולפן שידור), הפך למרכז הערצה לבילודו, ולפתע גם התור לאומגה הענקית שהקימו שם (בגובה 8 קומות) התקצר לטובת החגיגה הגדולה. בכל פעם שהראו את הזכייה על מסכי הענק, החלו הקנדים לשיר את ההמנון ברחובות, ונראה כי רק דבר אחד כרגע יותר חשוב עבורם - נבחרת ההוקי. אוהו, כמה שהקנדים אוהבים את ההוקי שלהם. אבל לזה עוד נגיע בהמשך.

יום ראשון בצהריים, וההמונים זורמים לתורים המובילים אל תוך האולם המרכזי, לקראת תחרות ההחלקה המהירה. האזור בו נמצא האולם, ה-WATERFRONT, מתמלא אוהדים מכל המדינות, כאשר באופן מפתיע (או שלא כל כך), פחות מחצי מהם מחזיקים בכרטיסים לתחרות עצמה. רוב האנשים פה באו כדי להתאגד בפאבים ולעודד, או בכלל לטייל לאורך הגדה ולצלם את המשואה האולימפית שהוצאה אל מחוץ לאולם. המשואה, אגב, גוררת הדי ביקורת בשל העובדה שגידרו אותה, מה שמונע מעשרות אלפי האנשים להשיג צילום איכותי עם האש האולימפית, והם נאלצים להסתפק בתמונות מעבר לגדרות הברזל. בתוך שעתיים מסתיימת התחרות והמוני אנשים גודשים את הרחובות, מה שגורם כאב ראש לא קטן לשוטרים הנאלצים לכוון את התנועה באזור. תחנת הרכבת הופכת בתוך רבע שעה למקום הכי עמוס בעולם, ואני מחליט לקצר הליכים וללכת קצת ברגל.

אני מוצא את עצמי לאחר כרבע שעה באזור אצטדיון ההוקי הגדול של קנדה, מסביבו מסתובבים אלפי אנשים שבאים לספוג קצת מהחוויה האולימפית, ובעיקר כדי להשיג לעצמם מקום טוב בתור של "בית סוצ'י" - הבית הרוסי. רוסיה, שתארח את אולימפיאדת החורף הבאה, השקיעה לא מעט כספים בביתן הזה, ובכלל, נראה כי האוהדים הרוסים הם הקבוצה הכי גדולה של אוהדים שהגיעו לקנדה. אבל אני מחליט שוודקה זה לא מה שבשבילו באתי לכאן, ופונה לעבר "בית קוויבק", שם מוכרים בירות מהמחוז הצרפתי, שכמו צרפת עצמה - גם המחוז הקנדי שלה לא ממש מבין בעשיית בירות. תוך שלוש דקות אני מוצא עצמי בפנים, ותוך חמש דקות אני מוצא עצמי בחוץ, מינוס עשרה דולרים ופלוס פחית בירה מזעזעת.

טוב. אני מחליט שונקובר קצת עמוסה מדי כרגע, ועולה על האוטובוס לוויסלר. אם ונקובר היא העיר הגדולה והמרכזית של האולימפיאדה הזאת, וויסלר היא האחות הקטנה והמופרעת. שעתיים וחצי נסיעה צפונה ואני מוצא עצמי במקום אחר לחלוטין. שלג מכל עבר, גולשי סקי וסנובורד מסתובבים ברחובות, והעיירה עצמה נמצאת כמעט במצור. לוויסלר יש, למעשה, שני חלקים מרכזיים - הווילג' והקריקסייד (הכפר וגדה, אם תרצו). הקריקסייד, שעד לפני שבועיים היה אחד המקומות השקטים יחסית בעיירה הזו, הוסב לאזור סטרילי בו מתקיימות התחרויות השונות, ואילו הווילג' - שהיה המרכז המסחרי, הפעיל וגדוש האלכוהול – נשאר אותו דבר, פלוס מינוס כמה נורווגים, אוקראינים, גרמנים ונראה לי שאפילו כמה צ'רקסים, למרות שאני לא חושב שיש להם נבחרת כאן (אם כי בהתחשב בעובדה ששולחן פוקר מכיל יותר משתתפים מאשר המשלחת הישראלית, אין לי ממש זכות להתלונן). המקומיים בוויסלר הם האנשים הכי מוזרים (לטובה) שתפגשו בכל העולם. יותר תיירים גרים כאן מאשר קנדים - אירים, סקוטיים, אוסטרליות ואפילו כמה ישראלים - וכולם מעבירים את שגרת חייהם בגלישה, טיולים וצריכה מאסיבית של אלכוהול ודברים ירוקים אחרים. אכן, מראות קשים.

יום שלישי, ואחת מתחרויות הסקי שהייתה אמורה להתקיים היום נדחתה בשל - זה הולך להישמע לכם מוזר - יותר מדי שלג. כן, גם אני לא מבין איך ספורטאים שמתחרים בחורף דוחים את התחרות בגלל מזג אוויר חורפי מדי. אלפי האנשים שהחזיקו כרטיס לתחרות (ואני ביניהם) מוצאים עצמם מחפשים תעסוקה, ורובם מחליטים לנצל את ההזדמנות ולעלות להר לצורך גלישה. כן, גם לי זה נראה מוזר שאלפי חובבנים מנצלים את עודף השלג בשביל לעשות את מה שהמקצוענים ויתרו עליו. העסקים הרבים בוויסלר, שמתמחים בהשכרת ציוד והדרכת גלישה, מוצאים עצמם מוצפים באלפי גולשים שמצד אחד מאוכזבים על דחיית התחרות ומצד שני שמחים על ההזדמנות לגלוש קצת.

השעה ארבע וחצי מתקרבת, והפאבים הופכים לדחוסים עד שאין מקומות עמידה בשום מקום שמוכר אלכוהול. הסיבה - משחקה הראשון של נבחרת ההוקי (גברים) של קנדה. כן, הקנדים מכורים להוקי שלהם יותר ממה שכאן בארץ מכורים לכדורגל. בכלל, נדמה כי משחק של הנבחרת הלאומית מאחד את האנשים כמעט כמו משחק של מכבי תל אביב ביורוליג. המוני אנשים לבושים בחולצות הוקי רשמיות של הנבחרת (140 דולר לחולצה) צובאים על בתי העסק ומתחילים בעידוד מאסיבי של הנבחרת. צעקות "גו, קנדה, גו!" נשמעות מכל עבר, ולמרות שיש בחלק מהפאבים אוהדים של הנבחרת הנורווגית - מולה מתמודדת נבחרת קנדה - אף אחד לא צועק בגנות היריבה או השופטים. עוד משהו שכדאי לנו ללמוד מהקנדים.

הקהל כאן באקסטזה. דגלים מתנופפים, פאבים מחלקים בלונים ושאר אביזרי עידוד, וכולם מחכים לאיזה גול של סידני קרוסבי - מי שהוכתר כבר בגיל 20 ליורש של ויין גרצקי. בשליש השני של המשחק מגיעים השערים המיוחלים, והקהל יוצא מגדרו. הנבחרת מנצחת והאותות לחגיגות מגיעים. אנשים יוצאים החוצה, שיכורים כלוט, ומתחילים להתהלך ברחובות העיירה עטופים בדגלים (משל היו סופרמן) ובקריאות שמחה ושירי הלל לנבחרת. אכן, למרות הזהב הכפול שהשיגו הספורטאים הקנדיים, ולמרות שנבחרת הנשים של קנדה רומסת את יריבותיה בהוקי, אין אהובים גדולים יותר על הקהל המקומי מנבחרת ההוקי הגברית. אפילו השנאה שרוחשים כאן הקנדים לדייל בג סמית' מתגמדת לנוכח קרוסבי ושות'.

סמית' הוא סוג של "פרסונה נון גרנטה" כאן בקנדה. הקנדי לשעבר, שסומן בתור התקווה הגדולה של קנדה בסקי, החליט להגר לאוסטרליה ולייצג אותה באולימפיאדה. כאשר הגיע לקנדה, לא השתתף במסיבת העיתונאים הרשמית של המשלחת האוסטרלית, קיים מסיבת עיתונאים לכתבים אוסטרלים בלבד, וכאשר נשאל לבסוף על ידי עיתונאי "איך ההרגשה לחזור הביתה?" ענה בקרירות "זה לא הבית שלי". כאשר בילודו הקדים אותו בקרב על מדליית הזהב, זכו הקנדים בניצחון כפול, והכתבים המקומיים לא יכלו להסתיר את השמחה לאיד. בערוצי הטלוויזיה הקנדיים אף הגדילו לעשות וסיפרו בחיוך מאוזן לאוזן על ההפסד של הפייבוריט האוסטרלי לגיבור המקומי, תוך שליחת עקיצות סרקסטיות בכל הזדמנות. מה לעשות, גם בקנדה בגידה היא בגידה. זכייתה של הנבחרת המקומית בהוקי מצליחה להשכיח את הפאשלות הלא מעטות שקורות כאן. זה התחיל בטקס הפתיחה, שבו לא כל עמודי המשואה נפתחו, המשיך בדחיית תחרות הסקי, והמשיך בעיכובים הרבים של התחרויות שכן מתקיימות.

לא פעם, במיוחד בתחרויות הסנובורד, מתעכבות ההזנקות בשל תנאי מזג אוויר, ובאחת התחרויות אף שקלו לבטל את מקצה השיפורים של המתמודדים. זה אולי נראה לכם כמו כלום, אבל עבור הספורטאים זה אומר המון. בעיקר, זה אומר שכל ספורטאי חייב לתת את כל מה שיש לו במקצה הראשון, מה שגוזל המון אנרגיה לקראת הסיבובים המכריעים וגם שם לחץ הרבה יותר גדול על המתחרים - באחת מתחרויות הסנובורד, למשל, נפלו שתי מתמודדות שנכנעו ללחץ, ותנאי מזג האוויר אף גרמו להפרשי זמן של כעשר שניות בתחרויות הסקי (זה המון, אם לא ידעתם).

בינתיים, מזג האוויר בימים הקרובים צפוי להיות נוח ואפילו חם (מה שאומר בערך עשר מעלות ביום), כך שהתחרויות אמורות להתקיים כסדרן, הצופים יוכלו להתלבש כראוי (הרבה דגלים, איפור ולבוש מסורתי), וכפי שזה נראה כאן בוויסלר - האלכוהול יזרום הרבה יותר בקלות. זו אולימפיאדה - צריך לתת פוש נוסף של מאמץ. כן, גם בשתייה. בכל זאת, זה מה שעושה את האולימפיאדה להרבה יותר מעניינת, לא?