הקקטוס גדול, זה האדם שקטן

אנדרו בוגוט:

מעטים יודעים כי קיימת בליגה קבוצה בשם מילווקי, אולם בשבועות האחרונים נמצאים שני אוהדי הבאקס באופוריה משום שהקבוצה שלהם חזרה למאבק האיתנים על המקום בפלייאוף המזרחי, מעמד בו לא היתה מאז תחילת העשור. לאחר דצמבר מעורר רחמים בו הפסידה 11 מתוך 14 משחקיה, חוזרת מילווקי משום מקום למסלול הנצחונות עם 6 מתוך ה-8 האחרונים, כולל נצחון כפול על מיאמי. בבסיסה של ההצלחה הפתאומית עומדים בעיקר שלושה שחקנים – ברנדון ג'נינגס, שהבין שתפקידו הוא קודם כל לרכז את המשחק ומתמקד בפיטום החברים, קרלוס דלפינו הבלתי יציב שנזכר שהוא כבר לא בדינמו מוסקבה האיזורית, ומעל כולם שולט ביד רמה מתחת לסלים אנדרו בוגוט.

הענק האוסטרלי שנבחר ראשון בדראפט 2005 (מעל כריס פול ודרון וויליאמס, להזכירכם), בילה את תחילת הקריירה שלו איפשהו בין התואר "פוטנציאל לא ממומש" ל"הנודניק הזה שכל יומיים מגיע למיון ותופס את המיטה הארוכה", אבל כל מי שצפה בו משחק ידע ששילוב כזה של כשרון, עוצמה, וקואורדינאציה, נדיר מאוד בקרב שחקנים בגובה 2.13. מאז תחילת 2010 נראה שבוגוט הפך צד בתקליט השרוט, וזה מביא לממוצעים אדירים של 17 נקודות ב- 55% מהשדה, 11 כדורים חוזרים ו-2.5 חסימות, שהופכות את הרחבה של מילווקי למקום שמאוד לא נעים להסתובב בו. וכשהמספרים האלה מגובים בטור הנצחונות של הקבוצה, לא נותר לנו אלא להסיר את הכובע, ואפילו לאכול ממנו מעט.

דארן קוליסון ומרקוס ת'ורנטון:

זו לא העונה של ניו אורלינס. הקבוצה הצעירה שרק ב-2008 הפכה לסינדרלה ולמרענן הרשמי של הליגה עם הצמד הלוהט פול-ווסט וסדרת הפלייאוף ההרואית מול סן אנטוניו שהכפילה את כמות האוהדים שלה בשבוע, הצליחה להפוך בתוך שנתיים לקבוצה מבאסת ועייפה שכולם רק מתים שתישאר מחוץ לפלייאוף ותפנה מקום לצעירים של אוקלהומה סיטי או ממפיס. אלא שהאירוע שהיה אמור לגמור סופית את העונה של ההורנטס – פציעתו של כריס פול – דווקא הפכה לדבר הטוב ביותר שקרה לקבוצה הזו, משום שכך זכינו להיחשף לצמד הרוקיז הנפלא שמככב בקו האחורי ומסרב לקרוס למרות שיש לו את כל הסיבות בעולם לעשות כך. ב-7 משחקים מאז שפול נפצע מחזיקה הקבוצה מעמד עם 3:4, למרות לוח משחקים קשה במיוחד. דארן קוליסון שהוזעק לחמישיה מעמיד בינתיים מספרים הזויים של 20 נקודות ו-10 אסיסטים למשחק ופוער לא מעט פיות למרות 5 האיבודים הנלווים, ואילו מרקוס ת'ורנטון, בחירה 43 בדראפט להזכירכם, תורם 20 נקודות משלו למאמץ ומשכיח את העובדה שעד לפני שבועיים היה לפני ברוטציה שחקן בשם דווין בראון (האמת, לא משימה קשה במיוחד כשחושבים על זה). אז נכון, העונה הזו כנראה תסתיים מחוץ לפלייאוף ותיזרק לפח, אבל נראה שאחרי שגנב את כריס פול ודיוויד ווסט בדראפטים קודמים, הצליח ג'ף באוור לעשות את זה גם הפעם.

למאר אודום:

קשה לחשוב על שחקן אחד בליגה עם יחס שלילי יותר בין כשרון ליכולת, מלמאר אודום. מדובר בפורוורד בגובה 2.08 במשקל 110 קילוגרמים, עם יכולת הובלת כדור ומסירה יוצאות דופן לשחקן במימדיו, יכולת ריבאונד אדירה, הגנה, ואפילו יד סבירה מחוץ לקשת. ועדיין, בגיל 30 אודום מוצא עצמו במעמד של סותם חורים מהספסל, וסיכויים טובים להיזכר בסוף בתור ההוא שהתחתן עם אחות של זאתי שאף אחד לא יודע למה היא מפורסמת. אבל לכל מי ששכח למה נחשב אודום לכשרון כ"כ אדיר מלכתחילה, אז הנה לכם הסיבה: עד כה העונה הספיק להחליף גיבורנו בחמישייה את קובי, ארטסט, פאו וביינום, כל אחד ופציעותיו שלו, ויכולתו יוצאת הדופן לתפקד ביעילות בכל עמדה על המגרש היא הסיבה לכך שאף אחד מן הפציעות האלה לא גרמה לקבוצה לנזק ממשי. בשלושת המשחקים האחרונים הוזעק אודום לחמישייה במקום ביינום הפצוע והגיב ב-17 נקודות ו-14 ריבאונדים למשחק. המשחקים הללו, אגב, התקיימו בפורטלנד, ביוטה, ומול סן אנטוניו, והלייקרס ניצחה את כולם בהפרש ממוצע של 15 נקודות למרות ששיחקה בלי ביינום וקובי. בפעם הקודמת בה הוזעק לחמישיה לאחר פציעת חג המולד הביזארית של ארטסט שנחבט בראשו כשניסה לשדוד את סנטה, הגיב אודום בממוצעים של 13 נקודות, 14 כ"ח, ולא פחות מ-5 אסיסטים,. מפחיד לחשוב לאן היה מגיע בקריירה אילו היה לומד קצת יותר מקובי, וקצת פחות מטימאק.

הטרייד של דאלאס עם וושינגטון:

הגעתם של קארון באטלר וברנדון הייווד לדאלאס היא, ככל הנראה, הפעם האלף שבה מחזק מארק קיובן את הקבוצה שלו בשחקנים הלא נכונים, ונראה שהוא מוכן לעשות כל דבר שבעולם על מנת שלא יקלעו בקבוצה הזו נקודות מתוך איזור הצבע. באטלר, שמגיע בעיצומה של עונת שפל אומללה, יפתח ככל הנראה בעמדת השוטינג גארד לראשונה בחייו , ואילו הייווד הוא ללא ספק שדרוג לעומת אריק דאמפיר המוגבל מוטורית, אולם הוא עדיין רחוק מלהיות הסנטר ההתקפי לו מייחלים אוהדי דאלאס עוד מאז שהגיע נוביצקי לקבוצה. על אף שמדובר בחיזוק לכל הדיעות, קשה להאמין שמדובר בשחקנים שיוכלו להוביל את דאלאס העייפה על מעבר להרי לוס אנג'לס אל הגמר המיוחל, אבל באותו הזמן גם קשה שלא להעריך את המהלך. באווירת מכירת החיסול שמציפה את הליגה השנה, מחמם את הלב לראות שיש עוד קבוצות שמעדיפות הישגים ספורטיביים על פני החוזה הנגמר של וולי שצ'רביאק, ומבינות שקארון באטלר יועיל לקבוצה הרבה יותר מג'וש הווארד, גם אם זה אומר קצת פחות כסף בבנק.

הטרייד של וושינגטון עם דאלאס:

ניקוי אורוות לכשעצמו אינו רעיון רע בכלל כשמדובר בקבוצה עם ערימת חוזי עתק וסגל שלא הולך לשום מקום, אבל אם נחבר את כל הטריידים שביצעה וושינגטון בשנה האחרונה, נגלה שהיא שלחה את הבחירה החמישית בדראפט האחרון שהיתה יכולה להיות סטפן קרי, יחד עם קארון באטלר, ברנדן הייווד, אית'ן תומאס, דריוס סונגיילה ודשון סטיבנסון בתמורה לרנדי פוי, מייק מילר, ג'וש הווארד, דרו גודן וג'יימס סינגלטון, ובנוסף לכל עוד נתנה ערימת כסף למינסוטה. ככה, רבותיי, לא בונים חומה, או קבוצה, או שומדבר שקשור למשהו. אחרי כל זה נשארה וושינגטון רק עם 80 מיליון שהיא צריכה לשלם לגילברט ארינאס ב-4 השנים הבאות ועוד 30 מיליון שהיא חייבת לג'יימסון עבור שירותיו המבוזבזים, והכשרונות הצעירים המובילים שלה הם ניק יאנג האימתני ואנדריי בלאץ' השמן. אין ספק, הגאולה נמצאת ממש מעבר לפינה.

לוס אנג'לס קליפרס:

להפסיד 8 משחקים מתוך 9 זה רע, להפסיד 8 משחקים שמתוכם אחד הוא ב-16 הפרש לניו ג'רזי, השני ב-30 לגולדן סטייט, ולהוסיף גם אחד למינסוטה בשביל לעגל זה כבר בזיון של ממש. אז גם בעונה הזו, למרות שעשתה הכל נכון, מוצאת את עצמה לוס אנג'לס קליפרס מחוץ לתמונת הפלייאוף כבר בפגרת האולסטאר. בחודש האחרון משחקת הקבוצה גרוע ברמה בלתי סבירה: ב-17 המשחקים האחרונים עומדים הממוצעים של החמישיה שלה על 41% מהשדה ו-75% מהעונשין (לעומת 45% ו-78% בעונה כולה), כשבארון דיוויס נראה חסר מוטיבציה, אריק גורדון חסר כשרון, כריס קיימן עסוק בעיקר באי בחירתו לאולסטאר ומרכוס קמבי בשמועות ששולחות אותו לכל רחבי היבשת בשביל אותו חוזה נגמר של דניאל גור אריה. ולמי שחשב שהשלכתו של מייק דאנליבי מכיסא המאמן תעזור למישהו, אז שלושת ההפסדים הצורמים טוענים את ההיפך. לא נורא, קליפרס, בשנה הבאה.

בן גורדון:

להלן סיכום הקריירה הקצרה של בן גורדון בדטרויט עד כה: 19 משחקים אותם החסיר מתוך 51 ששוחקו עד כה העונה, 15 נקודות למשחק בממוצע ב-42% שדה במשחקים בהם כן השתתף (הממוצע הנמוך ביותר מאז עונת הרוקי שלו). פציעת המפשעה הסבוכה בתבל שהשפעותיה ככל הנראה לא יחלפו לעולם (אם כי זו רק ספקולציה שלי שמבוססת על יכולתו המחרידה מאז שחזר), והדובדבן שבקצפת – חוסר יכולת מוחלט לעלות מהספסל מאחורי ריפ המילטון שמיתרגם ל-12 נקודות אומללות ב-39% שדה אומללים לא פחות, יחד עם אפס תרומה בכל קטגוריה סטטיסטית אחרת, להגנה, וכמובן להצלחתה של הקבוצה המקרטעת עבורה הוא משחק. אין ספק, לא לזאת פיללה דטרויט כשהחתימה את גורדון על חוזה של 60 מיליון ל-5 עונות בקיץ האחרון. יחד עם צ'רלי וילנואבה מדובר ככל הנראה ב-100 מיליון הדולר המבוזבזים ביותר מאז ארינאס, וכן, גם במקרה הזה נראה שההנהלה תקבל בברכה כל תקרית שקשורה בנשק טעון, במיוחד בצורה של דו קרב מתוזמן במיוחד.

לא מעט התבטאויות שנויות במחלוקת היו לשאקיל אוניל לאורך הקריירה. חלקן מטופשות, חלקן אכזריות, ורובן המכריע מצחיקות בטירוף. העולם מתחלק לאנשים שאוהבים את שאק ואנשים שלא סובלים אותו, ואני ללא ספק נמצא בקבוצה הראשונה. גם כשחרג מגבולות הטעם הטוב כמו שעשה פעמים רבות, תמיד היה אפשר להעריך את השנינות והמודעות העצמית שמלווה כל התבטאות שכזו. אלא שהשבוע עלה לי הקקטוס השמן על העצבים יותר מאי פעם, כשהחליט לצאת כנגד דוויט הווארד, ולא בפעם הראשונה.

חוסר היכולת של שאקיל לפרגן לסנטר המשמעותי היחיד שגדל בעשור האחרון מעמידה בספק את "הרוח הטובה" שנהוג לייחס לעקיצות שלו, ולא ברור מדוע חשוב כ"כ לסנטר המזדקן להשוות בכל רגע נתון את הישגיו לאלה של צעיר בן 24 שנמצא בסה"כ בעונתו השישית בליגה, שלא קרוב בשום צורה לאיים על מעמדו של שאקיל בראי ההיסטוריה, ומעולם לא התגרה בו או פתח עליו פה קודם לכן. "סופרמן בתחת שלי, תגידו אתם מי הסופרמן האמיתי מבינינו", אמר שאק לאחר הניצחון של הקאבס על אורלנדו בשבוע שעבר. דוויט, שלמרבה האירוניה דיבר רבות בעבר על כך שאוניל הוא המודל לחיקוי שלו, סירב להגיב, ולחובבי הכדורסל והשפיות נותר רק לקוות שהווארד שומר את התגובה שלו לפלייאוף. אמן.