תשמישי קדושה

האירוע ההיסטורי שהכי מתקשר לעיר סאות'המפטון שבדרום-מזרח אנגליה הוא יציאתה של ספינה מהנמל המקומי. טוב, זו לא היתה סתם ספינה אלא כנראה הספינה המפורסמת ביותר בהיסטוריה, אבל עדיין זה אומר משהו על כמות ואיכות האטרקציות התיירותיות שיש לעיר להציע. האנדרטה לזכר הנספים באסון הטיטאניק, האנייה שיצאה מהנמל המקומי ב- 10 לאפריל 1912 ומעולם לא הגיעה לניו-יורק יעדה, שמוצבת במרכז העיר היא בערך המונומנט היחידי שתרצו להצטלם לידו אם תקלעו לעיר הנמל הדרומית.

אבל אם יש משהו שסאות'המפטון תמיד ראתה בו מקור לגאווה זו הקבוצה המקומית: ה'סיינטס' (על שם דמות המלאך שמעטרת את סמל המועדון). לא מעט שחקנים שעשו לעצמם שם גם ברמה הלאומית שיחקו בקבוצה במהלך השנים (דייב באסט, אלן שירר, איאן דאווי, ג'ייסון דוד, ת'יאו וולקוט ועוד) כשמעל כולם, אחד, מאת'יו לה טיסייה האגדי- השחקן הכי לא אנגלי שצמח באנגליה במאה שעברה (וזו מחמאה).

לה-טיסייה זה הוא מסוג האגדות שכבר אין כיום בכדורגל המודרני - הוא בילה את כל הקריירה באצטדיון ה'דל' המעופש, למרות שהונחו לפתחו דרך קבע הצעות מהקבוצות המצליחות והאופנתיות יותר מהצפון, הוא עדיין מתגורר בעיר ונשאר אוהד שרוף של המועדון גם שנים אחרי שפרש. אם תקלעו במקרה לסביבה תוכלו עדיין למצוא אותו בפאב המקומי מספר בהתרגשות רבה ובחן האופייני לו על הימים הגדולים ההם. פרישתו במאי 2002 מסמלת כנראה את תחילת שקיעתה השנייה של הטיטאניק. אז נכון שסאות'המפטון לא הייתה ספינת פאר כמו זו המקורית, אבל במושגים מקומייים היא בהחלט היתה סוג של אימפריה וודאי הקבוצה הבכירה באזור.

מאז המעבר לאצטדיון החדש בסט. מריז, בקיץ 2001, הייתה למועדון מעט מאוד עדנה. למרות ההעפלה לגמר הגביע ב- 2003 (הפסד 1:0 לארסנל) השנים הראשונות בסט. מריז בלטו בעיקר בזכות רכבת אינסופית של מאמנים וסדרת החלטות הזויות של היו"ר השנוא, רופרט לואו, שהגיעה לשיאה עם מינויו של חברו הקרוב, מאמן נבחרת אנגליה לשעבר ברוגבי, קלייב וודרוורד, למנהל הספורטיבי. מהברדק הזה, כצפוי, יצא רק דבר אחד - ירידה לליגה השנייה, לראשונה מזה 27 שנה, ב-2005.

השנה הראשונה בצ'מפיונשיפ כמעט ועלתה לסיינטס בירידה נוספת, ורק סיום מוצלח של העונה הספיק לקבוצה הדרומית בכדי להישאר בליגה השנייה. בשנה הבאה הם כבר התאוששו, ואפילו הצליחו להעפיל לפלייאוף העלייה, שם הפסידו לדרבי קאונטי בפנדלים בסיום דרמה גדולה. הכישלון להעפיל ליגה, וחמור מזה, הצרות הכלכליות שהלכו ונערמו, החלו לגבות את מחירם.

לפני שנתיים סאות'המפטון ניצלה מירידה רק במחזור האחרון ובעונה שעברה כבר נגמרו להם הניסים, והקדושים מצאו עצמם במה שהפך לבית הקברות הרשמי של קבוצות פאר מהעבר - הליגה השלישית, בחברה טובה יחד עם לידס, נוריץ' וצ'רלטון. אלא שהצרות של הסיינטס לא הסתיימו פה. עסקיו של לואו נפגעו קשה מהמשבר הכלכלי, החברה בבעלותו שהחזיקה בזכויות הניהול במועדון הוכרזה כפושטת רגל ולקבוצה מונה כונס נכסים.

הקיץ, כשהעונה החדשה עמדה בפתח וסכנה מוחשית של הפסקת פעילות ריחפה מעל הקבוצה, הגיע לבסוף המושיע בדמותו של איש העסקים השוויצרי מרקוס ליבהר, שרכש את המועדון ובכך הבטיח, לפחות לעת עתה, את עתיד הקבוצה. הצעד הראשון של ההנהלה החדשה היה למנות את אלן פארדיו, מי שהגיע ב-2006 עם ווסטהאם ויוסי בניון מרחק בעיטה אחת מהסרטים של סטיבן ג'רארד מזכייה בגביע האנגלי, לתפקיד המאמן. קרנו של פארדיו, שזכה (בצדק) להערכה רבה על עבודתו במזרח לונדון, ירדה אחרי תקופה שבילה בצ'רלטון לפני כשתי עונות. אבל מעט מאוד מזה היה באשמתו.

פארדיו נקלע למועדון בתקופה של פשיטת רגל כלכלית שהובילה, כמו במקרה של הסיינטס, לקריסה מקצועית וירידות עוקבות מהפרמיירליג לצ'מפיונשיפ ומשם לליגה השלישית. עכשיו פארדיו, מנג'ר אינטלגנטי ורהוט, ולא פחות חשוב חם וישיר, הגיע לסט. מריז בכדי לשקם את המועדון ועל הדרך גם את הקריירה שלו עצמו.

כל זה קורה כשהיריבה הגדולה מעבר לכביש, פורטסמות, נהנית מתקופת פריחה עם בעלים עשיר, הצלחה בליגה, זכייה בגביע ואפילו הופעה באירופה שהביאה את מילאן הגדולה לביקור בדרום אנגליה. כשקבוצת הפאר האיטלקית המשיכה דרומה ב- M27 לפורטסמות במקום להיכנס לעיר בצומת בו מסתיים ה- M3, אנשי סאות'המטון רק יכלו להביט בקנאה.

אלא שחמש-עשרה דקות התהילה של ה'סקייטס' (סוג של דג-סחוס וכינוי גנאי לדייגים בו מכנים אנשי סאות'המפטון את השכנים מפורטסמות') הסתיימו מהר מהצפוי: הפריץ נעלם כלעומת שבא, כל מיני שרלטנים מזרח-תיכוניים נכנסו לעניינים ופומפי, למרבה האירוניה, נמצאת כיום בדיוק במצב של הסיינטס בקיץ - תלוייה בחסדי אביר על סוס לבן שיגיע או שלא.

ביום המשחק אני יוצא לעשות סיבוב בעיר מוקדם בבוקר, לספוג אווירה. כמעט חמש שנים חלפו מאז המפגש האחרון בין שתי הקבוצות, ובאזור היה צימאון גדול לדרבי. לאכזבתי, חוץ מכמה אוהדים בודדים שהסתובבו עם חולצות של הסיינטס, לא זיהיתי תכונה מיוחדת. במרכז העיר נערך יום השוק המסורתי ובמרכזו חגיגה מיוחדת בנוכחות ראש העיר, הגברת אליזבת' מיזון, לכבוד יום האהבה וראש-השנה הסיני שהשנה "יוצאים ביחד לראשונה מזה שנים רבות" כפי שהיא הכריזה בהתרגשות. סוג של סמטוחה רב-תרבותית. העיקר שהיא יוצאת בסדר עם כולם.

בהעדר אקשן במרכז העיר שמתי פעמיי לכיוון האצטדיון. שם. אני כבר פוגש את ראשוני האוהדים ניצבים בחבורות אחד מול השני ומחליפים הקנטות. הכחולים שרים "What Division Are You In?" ואוהדי הסיינטס משיבים להם "You Just a Small Team in Havant" (האבנט היא עיירה קטנה באזור עם קבוצת חובבים שזכורה ממסע גביע מופלא לפני שתי עונות שהגיע לשיאו בכמעט סנסציה נגד ליברפול באנפילד בשמינית הגמר). למרות ההקנטות האווירה בינתיים די ידידותית וניכר שהאוהדים בעיקר מארגנים הצגה לתקשורת שהתייצבה גם היא בכוחות מתוגברים בתקווה לתפוס קצת אקשן.

העסק מתחיל להתחמם ברגע שהאוטובוסים המאורגנים שמכילים את האוהדים היותר "כבדים" של פורטסמות (וגם אלה שיצאו מספיק מאוחר בשביל להספיק עדיין לתדלק איזו שישיית בירות או שניים) מתחילים להגיע ואוהדי הסיינטס מניפים לעברם שטרות של חמש פאונד בסוג של הסתלבטות שנונה, אם כי מעט יומרנית מצד כאלה שהיו גם הם עד לפני מספר חודשים בלי פרוטה בכיס. כשהאוהדים של פומפי יורדים מהאוטובוסים ההקנטות כבר עולות שלב ולמשטרה סוף סוף יש קצת עבודה. היא יוצרת שטח חיץ סטירילי בין שני המחנות ובשלב מסויים כשנמאס לה מכניסה אותם, ברגישות ונחישות, לאצטדיון.

במשחק עצמו הציגה פורטסמות בעיקר את צמד האלג'יראים, חסאן יאבדה ונאדיר בלהאדג', שניהלו היטב את מרכז השדה, מהצד השני סאות'המפטון עם כדורגל טכני ומשוחרר, כמיטב המסורת המקומית, כשמעל כולם בולט הקשר ההתקפי אדם לאלנה שמזכיר לי מאוד את מאור מליקסון, במראה ובסגנון המשחק. רק באנגליה, כאן לא יודעים להעריך יכולות מהסוג שהוא מציע, יכול שחקן כזה להסתובב בליגה השלישית. המחצית מסתיימת ב- 0:0 שלא משקף את הכדורגל הלא רע בכלל שהוצג. זה לא יהיה העיוות האחרון שמשתקף בתוצאה לאחר צהריים זה.

בהפסקה אני מתיידד עם שכני ליציע, בחור מקומי צעיר בשם קית'. כשאני מספר לו שאני מישראל הוא שואל מייד על "אייאל ברקוויטז". בעיר הדרומית עדיין זוכרים בערגה את הקוסם הקטן ותמיד עושים לי כבוד ששומעים שאני מגיע מישראל. אנחנו מעלים חוויות מה- 3:6 המפורסם נגד מנצ'סטר יונייטד ב'דל', בו כבש ברקו צמד ובישל עוד לשלושה, וקית' שואל למעשיו כיום. אני מעדכן אותו על הקמפיין למינויו לתפקיד המאמן הלאומי. קית' מספר שהוא מתגעגע לאותם ימים, אצטדיון שהיה סוג של אורווה מקומית אבל היה לו קסם שמי שחווה אותו מתקשה לשכוח. "סט. מריז אולי אצטדיון מרשים" אומר לי קית', "אבל שום דבר לא מיוחד בו".

תוצאת המשחק, 4:1, היא אחת הבלתי משקפות העונה בכדורגל האנגלי. מה שלא מפריע לאוהדי פורטסמות לחגוג ביציע האורחים כאילו זכו גביע עצמו. גם אצל אברהם גרנט נראה כאילו השתחרר הרבה תסכול, ובמפגן נדיר של רגשות הוא צועד לעבר האוהדים ומנצח על המקהלה. "תביאו את צ'לסי!" הם שרים, אולי לכבודו, בעוד אוהדי הסיינטס המאוכזבים שעושים דרכם ליציאה מאחלים להם דווקא מפגש מסוג שונה: "תביאו את מס הכנסה".

בחזרה במרכז העיר סוף סוף האקשן המיוחל: אוהדי פורטסמות שעושים דרכם חזרה לתחנה הרכבת "נתקלים" באוהדי הסיינטס בנקודות שכנראה נקבעו מראש. המשטרה שנמצאת בשטח בכוחות מתוגברים משתלטת די ביעילות על העסק ומלבד מספר עצורים וכמה חלונות ראווה מנופצים ההתקהלויות מפוזרות די במהירות. למגינת ליבם של עוברי האורח המקומיים ששמחו לראות לרגע קט קצת עניינים בעירם המנומנמת.

כשהעשן מתפזר והשקט המוכר חוזר לעיר אני מהרהר כיצד הובילה החמדנות והרשלנות הפושעת של הנהלת הפרמיירליג וההתאחדות האנגלית את שתי הקבוצות הללו, שמהוות נדבך מרכזי בתחושת הזהות של הקהילות המקומיות, למצב שבו הן תלויות בחסדי זרים בעלי מניעים נסתרים. בעוד כלפי חוץ משדרת הליגה תדמית נוצצת, בעזרת המכונה השיווקית המשומנת שלה, אבל האמת היא שהנזק שהיא גורמת לשורשים של הכדורגל באנגליה רק מתחיל לתת את אותותיו ואת אחריתו מי ישורנו.