אליפות של מאמן

למרות שהוא בכלל הגיע לעקוב אחרי דקל קינן, הטקס לכבודו של אישטוואן שאלוי לפני המשחק מול מכבי חיפה היה הברקה. סוג של תזכורת לכל אותם כוכבים שבעים בצהוב, שחושבים לעזוב לקבוצה שבה תזרים המזומנים תקין, איזה כוח יש לזה שההיסטוריה והקהל עדיין זוכרים אותך. זו תחושה שאי אפשר לקנות בכסף, בטח בגיל שבו שחקן עבר מרגיש בעיקר ריקנות. כששאלוי השתחווה בפני היציע המזרחי בסיום הטקס והאווירה הייתה מטריפה, נדמה היה לרגע שהאסימון של כוכבי בית"ר בהווה ייפול. בפועל, הם נפלו בעצמם

המשחק בין בית"ר למכבי חיפה היה גם סוג של תזכורת לכוח שיש באיצטדיון טדי. כיצד משחק באיצטדיון הכי אירופי בארץ יכול לנתק מהאשליה שנקראת כדורגל ישראלי, ולהחזיר אותך לימים בהם הליגה נראתה לך באמת כמו ליגה. עצוב, פשוט עצוב, לראות כיצד האיצטדיון הזה מתבזבז העונה יחד עם מאגר הכישרונות שעונה לשם "סגל בית"ר ירושלים". רבים עזבו בדקה ה-70, ואחד אפילו אמר: "העונה יש לי מנוי, אבל לא נהניתי מאף משחק בטדי". נסתפק בדרבי התל אביבי? לא בטוח

כמה משלים אפשר לספק ליכולות האנושיות של אלישע לוי כמאמן, ובכל זאת, בכל פעם שזה קורה, אתה נדהם מחדש. מוחמד גדיר נכנס אתמול לרשימה הזאת. גדיר, אולי השחקן המדהים של תחילת העונה, כבה מעט בחודשים האחרונים. הוא איבד קצת מהביטחון, מהחדות, אולי גם קצת מהרעב ומהרצון להוכיח. אלישע לוי ידע להזיז אותו הצדה, לתת לכל הבעיות האלה להחלים, לשלב אותו לאט לאט, רק כדי להכריז "חזרתי" במקום בו כל מוסלמי חולם להכריז משהו: טדי. זו בדיוק הסיבה שלוי מביא את מכבי חיפה דרוכה ומוכנה לכל משחק: יכולת נדירה בניהול אנשים

הבעיות של טוטו תמוז לא התחילו באיחור למשחק מול מכבי חיפה וההדחה מההרכב. מאז המחזור ה-15 הוא לא כבש בליגה, ומאז תחילת העונה הוא לא בישל שער אחד. זה שלתמוז יש יכולת כיבוש אדירה ידענו מזמן, אבל בשאר הפרמטים הוא לא התקדם יותר מדי: הבנת המשחק, חוכמת המשחק ושאר הדברים הקטנים שמבדילים בין סקוררים טובים לחלוצים גדולים. היה ברור שבאיזשהו שלב תמוז ייעצר כל עוד לא יתחיל להראות גם דברים שלא ראינו ממנו בעבר, בסוף זה קרה

רוב אוהדי הכדורגל בארץ ודאי יאמרו לכם שאין כמו משחק חוץ בטדי. האווירה המפחידה, הדרך הארוכה והקבוצה הביתית תמיד הרתיעו אוהדים מלהגיע, ואלו שכבר עשו זאת נהנו מקשת רגשות שאפשר לחוש רק במשחק חוץ בחו"ל. אמש הגיעו 4,000 אוהדים ירוקים לטדי, ללמדכם על הביטחון העצום שיש להם בקבוצה. מה שהתחיל כקרב בין קהלים והאווירה אירופית, הסתיים בכיבוש טדי ומשחק שכל אוהד מכבי חיפה ייקח מהעונה הזו. אולי המשחק הכי זכור מהאליפות שבדרך. בטח עבור מי שהגיע עד לשם

הנה הסיפור של בית"ר ירושלים בתמונה אחת: כוכב שמתחיל לעכל שהליגה לא קטנה עליו יורד נבוך מחילוף מוקדם; לחיצת יד עם מאמן שכולה חוסר אמון וחוסר תקשורת, ואוהדים שחלקם מקללים וחלקם מגחכים על הניסיון של השניים לשדר עסקים כרגיל. מי שחשב שברוכיאן הוא קפטן ומנהיג התחיל להבין כנראה שבלי קבוצה נורמלית מאחוריו, ברוכיאן נראה כמו שחקן חסר כיוון. במידה רבה, הוא קורבן של אותו מאמן שניסה לתת לו לשחק בכנף שמאל במחצית הראשונה

רק בעוד עשר שנים נדע מה עלה בגורלם של האוהדים הצעירים האלה. בימים אלו תודעתם כאוהדים הולכת ונרקמת: האם בית"ר תספק להם בשנים הקרובות קבוצה להתאהב בה? האם הם יגדלו להיות דור חדש של אוהדים? והאם בכלל המשחק מול מכבי חיפה ישאיר אותם אוהדי כדורגל או שמא יבחרו לחפש סיפוקים במקום אחר?

המשחק בטדי, כאמור, היה אולי המשחק הכי גדול שמכבי חיפה תיקח איתה מהעונה הזו. תצוגת התכלית שתיחקק בהסיטוריה. זה לא היה רק משחק שאוהדים יזכרו, אלא גם כזה שיעסיק את הפרשנים שיתחילו להתייחס לקבוצה הלא כוככבנית הזו כאחת הגדולות בהיסטוריה של מכבי חיפה. משחק לפנתיאון, קבוצה לפנתיאון - תסתכלו על שחקני מכבי חיפה, גם הם מבינים שזה היה המשחק שהכניס אותם להיסטוריה

יניב קטן לא היה גדול בטדי, אבל זה בעצם הסיפור של התהליך שעוברת מכבי חיפה העונה. קבוצה שלמרות שהליגה בידיים שלה, היא עדיין לומדת, משתפרת: אם בתחילת העונה חיפה נראתה תלויה בקפטן, ככל שעובר הזמן התלות הזו הופכת משנית. לכל בעיה הקבוצה הזו מצאה פתרון העונה, וזה מעביר אותנו בדיוק לתמונה הבאה

וכאן נמצא האיש שאחראי לפתרונות: אלישע לוי. החילופים שלו במשחק בטדי לימדו כמה האיש מבין כדורגל, כמה הוא חי את המשחק, כמה הוא גמיש במחשבתו. האליפות השנייה שבדרך היא גם סוג של חותמת עבורו. כאילו מצהיר: מה שהשגתי בעונה שעברה לא היה מקרי. מה שעשיתי בעונה שעברה לא היה סתמי. נכון, הרבה מאמנים זכו באליפות בעונה הראשונה במכבי חיפה, אבל לא כולם עשו זאת שנה שנייה ברציפות. לאלו שכן, היה חומר שחקנים הרבה, אבל הרבה יותר טוב. אם לגרנט או רוני לוי שרו "אליפות בלי מאמן", במקרה של העונה זו קודם כל אליפות של מאמן