כספי: "השמיים הם הגבול בשבילי"

בשביל רבים מחובבי הספורט בארץ, המשחק הלילה (בין שישי לשבת) בין נבחרת הרוקיז לנבחרת שחקני השנה השניה במסגרת סוף שבוע האולסטאר מסמן נקודת ציון מרכזית בתולדות הספורט הישראלי. בשביל בחור צעיר אחד, המשחק הערב היה רק תחילת הדרך אל התהילה, תחילת הדרך שסופה יהיה, אולי, כאשר יעלה לשחק יום אחד במשחק הנועל את סוף השבוע - משחק האולסטאר עצמו, בין המזרח למערב. "שבוע האולסטאר הוא פסגת הקריירה שלי עד כה" אמר כספי לאחר המשחק. הוא כבר מסתכל קדימה. לא פלא, אם כך, שהילד הזה מצליח להשאיר אנשים רבים כל כך בארצנו אל מול המסך, בשעה בה ערים רק מחלקי העיתונים וחולבי הפרות במשמרת הבוקר.

נתחיל דווקא באמריקאים. הסיפור של המשחק היה הכתם הוורוד והצווחני שראיתם בוודאי על מסך הטלוויזיה – 4,000 ילדות רעשניות במיוחד בצבע וורוד זרחני מילאו את היציע שאל מול המצלמות. שאר היציעים לא היו מלאים וחבל: כנראה שפה לא באמת סופרים את משחק הרוקי צ'אלנג'. ואולי זה מזג האוויר. אם יש משהו שהקומישינר דיוויד שטרן חשש ממנו, זהו הדבר היחיד שהוא לא יכול לכופף לצרכי ה-NBA שלו. סופת השלג שנחתה על דאלאס אתמול וביטולי הטיסות, הכבישים החלקלקים והקור העז, עלולים למנוע את שבירת שיא כל הזמנים של קבוצת אנשים שתצפה במשחק כדורסל. הצפי עמד על 90,000 בני אדם שיבואו ביום ראשון לאצטדיון הפוטבול החדש והמדהים של דאלאס קאובויס.

לאחר סופה שכזו, חצי ממדינות העולם היו נזקקות למשלחות סיוע, אבל אם יש משהו שהאמריקאים יודעים לעשות, זה אירועים בסדר גודל שכזה – שלג או לא שלג; הם יודעים לייצר שואו, ואם יש אירוע ספורטיבי באמריקה הגדולה שממחיש את זה בצורה הכי טובה הרי שמדובר בסוף שבוע האולסטאר: שלושה ימים שמהווים סוג של פרס מתמשך על הצטיינות. אף אחד לא באמת לוקח את המשחקים והתחרויות יותר מידי ברצינות, השחקנים זוכים בכבוד רב וממשיכים לעבוד בשיווק המכונה המשומנת של הליגה, וכיאה לאמריקאים ה'פוטו אופ', או האפשרות להצטלם, היא תמצית האירוע, וחשובה לא פחות מהמשחקים עצמם. זה אמנם מעקר ספורטיבית את האירועים, אבל האווירה - אין כמו האווירה: כולם מחויכים, שמחים, רק מילים טובות יש להם להגיד אחד על השני. צריך להביא לכאן את פסגת השלום הבאה, באמת.

באימון הבוקר התאמנו השחקנים בקליעות מחצי מגרש וממגרש שלם - וכשאני אומר "התאמנו", אני מתכוון לכך שהם לא עשו שום דבר מעבר לזה. מישהו היה צריך לספר למאמנים שהערב מתקיים משחק, ולא תחרות הקליעה לשלוש. סטפן קרי קלע שתי קליעות רצופות מדאון טאון דאלאס, כנראה שלאיש אין מגבלת טווח. אגב, המרואיין מספר אחד באימוני הבוקר לא היה שחקן, כי אם מאמן: איזה בחור צנום אחד העונה לשם פטריק יואינג.

לאחר האימון נשאל כספי האם הוא מאמין שיום יבוא והוא ישחק במשחק של הגדולים באמת. תשובתו היתה שהוא אינו חושב כל כך רחוק, הוא בשנתו הראשונה, זכה בכבוד גדול, והוא לא חושב כל הזמן מה יהיה, הוא משחק את הרגע. אולי זה מה שהופך את כספי לכל כך מתאים לליגה הזאת; הרי כשרונות גדולים ממנו היו בליגה ונפלטו ממנה, שכן בסופו של דבר הכישרון יכול להוביל אותך עד מקום מסויים, ומשם האופי הוא שייקח הלאה. אולי הנתון הבא ימחיש זאת בצורה הטובה ביותר: לכספי יש 8 נקודות בממוצע למשחק כאשר יש שלושה ימים או יותר בין משחקים, אך כאשר הוא משחק ערב אחר ערב (מה שמכונה באק טו באק), הוא קופץ ל-14.2 נקודות בממוצע. במילים אחרות, הילד לא רוצה לנוח. תנו לו כל יום משחק.

בכלל, נראה כי הקטע המנטאלי מטופל היטב על ידי מאמן סקרמנטו, פול ווסטפאל. גם כספי וגם טייריק אוואנס, חברו לקבוצה, כמעט דקלמו מהדף כאשר נשאלו על מה שמכונה כאן "קיר הרוקיז", אותו מאמץ מטורף של בין 80 ל-100 משחקים בעונה, כאשר כל יום הם נמצאים במקום אחר ובעיר אחרת. שניהם אמרו שאין דבר כזה קיר רוקיז, הכל בראש, פשוט צריך לחשוב יום אחר יום ולא להסתכל על התמונה הכוללת. אגב, הצמד כספי את אוואנס ממוקם כיום במקום השישי מאז שנת 1980 לזוג רוקיז במספר הנקודות, עם קצת מעל 36 בממוצע למשחק, לכן היה קצת מוזר לשמוע מאוואנס כי הוא מגדיר את עונתו כממוצעת בלבד, אבל זה מה שהפך ספורטאי ממוצע לספורטאי גדול: ההצלחה לא עוצרת אותם, אלא רק משמשת כטריגר לנוע עוד יותר קדימה.

הליגה כנראה החליטה לפנות לקהל הגאה, אחרת אי אפשר להסביר איך 4,000 בנות שהוזמנו למשחק דרך הפרוייקט של כריס בוש, הושבו במקומות הכי טובים באולם, לבושות כולן וורוד גאה של טי מוביל. אבל לא הכל רע. הבנות האלו מנעו תקרית מביכה כשעה לפני המשחק בעת שהתכנית האמנותית החלה, כאשר היוו כ-99.9 אחוז מהקהל. באותו זמן היו 56 צופים באולם מלבדם – ספרתי (ולשאלתכם הבאה – התכנית האמנותית אכן היתה מצוינת). אירוע ביזארי נוסף שארע לפני תחילת המשחק היה שערה של הזמרת ששרה את ההמנון הקנדי, שהזכיר באופן מפחיד את זה של דון קינג. בנוגע להמנון, אם אנחנו כבר בנושא, היה מקום לשקול להוסיף את התקווה, ואם זה נראה לכם תלוש, דעו שבאולם היו תלויים הלילה שלושה דגלים: דגל ארצות הברית, דגל קנדה, ודגל ישראל.

כספי עולה בחמישיה, יחד עם אוואנס, דוואן בלייר, ברנדון ג'נינגס וסטפן קרי. כנראה שאדריאן דנטלי, מאמן הרוקיז, לא באמת הסתיר את הטקטיקה שלו באימון הבוקר. נבחרת הרוקיז מכילה ארבעה גארדים נהדרים, ומולה נבחרת הסופומורס חזקה בחבר'ה הגדולים. ג'נינגס, שהצהיר לפני המשחק שהוא לא מתכוון לזרוק בכלל, פותח את המשחק עם זריקה כמובן (היו לו 23 כאלה, אגב). בדקה השלישית כספי מרים את היציעים עם דאנק על הפנים של דנילו גלינארי - אותו גלינארי שאמר עליו בבוקר דברים כל כך חמים, אוכל דאנק שני בפרצוף תוך שבוע. מעניין יהיה לשאול אותו מחר דעתו על הישראלי.

לטוב ולרע, סגנון המשחק האולסטארי - ללא הגנה וללא תרגילים קבוצתיים - מאבחן יפה את התכונות הטובות והרעות של כספי; מצד אחד במגרש פתוח הוא פורח, מצד שני, כאשר הוא צריך לייצר מצב קליעה בעצמו ללא תרגילים, הוא יותר מתקשה בכך מחבריו לנבחרת, הגארדים הזריזים והנוצצים. נדמה שאם כספי חשב שהמשחק הלילה יהיה הזדמנות ליהנות ממספר מסירות גבוה יותר מאשר בקבוצתו, הוא הבין מהר מאד שאוואנס של סקרמנטו הוא ידיד המחלקה לעומת אוואנס של האולסטאר.

בסופו של דבר כספי אוסף 13 נקודות, ותורם למאמץ הקבוצתי של הרוקיז, שמנצחים 128:140, ושוברים מנחוס של שבע שנים. בחדר הראיונות לאחר המשחק כספי משיב לכל שאלות העיתונאים, שפשוט לא מפסיקות להגיע. כל חבריו כבר סיימו להתראיין, ורק אליו ניגשים עוד ועוד צוותים. הסינים שואלים אם אפשר להשוות בין הסיפור שלו לשל יאו מינג , ואולי השאלה הזו היא מקום מצויין לסיים את היום הזה. בשביל אוהדים רבים בארץ הקודש, התגשם היום חלום; גם אם לא היו שם בעצמם, לפחות חלק מהם היה עם כספי על המגרש, חלק שאפשר בקלות לקטלג כדמיון, בו כל אחד רואה את עצמו עולה לקול קריאות הכרוז במשחק האולסטאר.

וכספי עצמו? "השמיים הם הגבול בשבילי", הוא אומר אחרי המשחק, אבל כספי כמו כספי יודע שהמבחן האמיתי שלו כרגע הוא לא להתקדם למשחק המרכזי, אלא להמשיך לשחק כל משחק כאילו זה משחקו הראשון ב-NBA, כאילו זה משחקו האחרון. רק אז הוא יוכל לחזור לאותו משחק בשנה הבאה בנבחרת השנה השנייה. אולי אז נוכל להפנים שצומח לנו שחקן משכמו ומעלה ב-NBA. הלילה, גם שאר העולם היה עד לכך.