אם עדיין לא הבנתם, הוא בטוח הבין

    רק ברקו: כי אין פתרון אחר

    רייקארד? דונאדוני? עזבו שטויות. קמפיין וואלה! ספורט למינוי איל ברקוביץ' חוזר הפעם אל המקורות, אל שורשי הציונות, רק כדי שתבינו איזה מאמן באמת מתאים לנבחרת

    • איל ברקוביץ'
    דוד פרנקל

    אזהרה: השורות הבאות אינן מומלצות לפוסט ציונים, מיואשים פתולוגיים וציניקנים מקצועיים. נדבר פה על תקווה, על אמונה, על ערכים ועל חזון. במילה אחת: ציונות. בשתי מילים: איל ברקוביץ'. בחמש מילים: המאמן הבא של נבחרת ישראל בכדורגל.

    כל מי שעוקב אחרי כשלונות נבחרת ישראל לדורותיה, יודע שהבעיה העיקרית של שחקנינו היא נפשית ולא גופנית. אם בתקופת שרף יכולנו לתרץ את האכזבה בכך שלנבחרת אין מאמן, הרי שעשר השנים האחרונות לימדו אותנו אחרת. הבאנו את אלוף אירופה נילסן ואת שני המאמנים הישראלים הבכירים והמעוטרים ביותר, רק כדי להיכשל שוב ושוב במשחקים גורליים. הכדורגלן הישראלי נושא על כתפיו 40 שנות כשלון להעפיל לטורנירים חשובים. הוא אינו מאמין יותר שהדבר אפשרי ובלי אמונה, זאת יכול לספר לכם כל ספורטאי מקצועני, הגוף אינו מסוגל לאותו מאמץ עילאי שנדרש כדי לנצח.

    מן העובדה הזו, שדומה שאין חובב כדורגל ישראלי אשר חולק עליה, נגזרת מסקנה פשוטה: תרומתו העיקרית של מאמן הנבחרת הבא צריכה להיות בתחום המנטלי. עוד וריאציה על 4-4-2 או שיטת היהלום, לא תשנה דבר בנבחרת שמתכנסת לאימון 20 פעמים בשנה. מאמן הנבחרת הבא צריך להיות אדם אשר ייטע בשחקניו את התחושה שהכל אפשרי, שאין שום כוח עליון או גזירת גורל שתמנע מאיתנו להגשים את חלומותינו. כפי שכבר הוכח באופן מדעי בספר "הסוד", התחושה הזו היא המפתח של כל אדם להשגת יעדיו.

    כאשר שחקן נבחרת ישראל בכדורגל ישלח מבט אל הקווים ויראה שם את איל ברקוביץ', הוא ידע באופן הצלול והמשכנע ביותר, שאין שום דבר העומד בפני הרצון. הוא יראה אדם שהגיע לתפקיד הרם ביותר בכדורגל הישראלי, מבלי שיהיה ניחן ולו בתכונה אחת שמכשירה אותו למשימה. להבדיל משלושת המאמנים הקודמים, אשר למדו, התאמצו, צברו נסיון והתעמקו במקצוע, ברקוביץ' יהיה מאמן רק בזכות נתון אחד: הוא החליט שהתפקיד יהיה שלו.

    ההחלטה הזו מגלמת את כל החזון הציוני, של חתירה למטרה כנגד כל הסיכויים. מהרעיון המטורף להקים בית לאומי על חלקת טרשים באמצע שומקום, דרך הפרחת השממה בחדשנות חקלאית מגלומנית, עבור בהקמת הכור בדימונה וכלה במבצע אנטבה, ההסטוריה של מדינת ישראל רצופה הצלחות שנבעו קודם כל מאמונה יוקדת בעצמנו. כמו משה רבנו בשעתו, גם איל ברקוביץ' אינו מקשיב ל"קול ההגיון", אלא בוטח בקול השמיימי שמנחה אותו (במקרה זה, הוא עצמו). אין לו את ההכשרה, האופי, האינטלקט או הנסיון להדריך נבחרת לאומית, הוא מהווה אנטי תיזה לרוח קבוצתית ולחשיבה לטווח ארוך, אבל הוא יהיה המאמן, פשוט משום שקם יום אחד והכריז שכך יהיה. הצלחת המהלך ההזוי הזה, תהיה בדיוק מקור ההשראה שלו זקוקים נואשות הבחורים בכחול-לבן.

    מה שמרתק במיוחד בהשראה הזו, היא העובדה שאם תזיזו את ברקו כמה מטרים אחורה, אל יציע המכובדים, תתהפך השפעתו על השחקנים ב-180 מעלות. שוו בנפשכם שחקן כנף של נבחרת ישראל, באמצע מאוץ להדביק את המגן הקרואטי, לוכד במבט אקראי את ברקוביץ' ביציע. לרגע הוא מקבל הצצה אל עתידו האפשרי, ביום שאחרי תליית הנעליים. האם כך הוא רוצה למצוא את עצמו – עשיר אבל מריר, חסר עניין בחיים, מקושש תשומת לב דרך ריבים קטנוניים, מחצין את העילגות ואת צרות האופקים שנסלחו לו כשידע לרוץ ולבעוט? קשה לדמיין חוויה מסרסת יותר עבור ספורטאי, מאשר פגישה ברוטלית כזו עם הריקנות וחוסר התכלית שעלולים להיות מנת חלקו בעוד שנים ספורות.

    למרבה המזל, המעמד העגום הזה אינו מחוייב המציאות. ברקו צריך להיות על הדשא, מגדלור זעיר של השראה עבור 11 הבחורים שנמצאים שם בשליחות לאומית. הם צריכים לראות אותו ולהרגיש שהם עוד חוליה בשלשלת הציונית המפוארת. הרצל, בן גוריון, משה קצב, איל ברקוביץ'? אתם אמרתם, אנחנו רק מציירים את המציאות כמו שהיא. ואם טרם השתכנעתם שהאינטרס הלאומי מחייב את מינויו של איל לתפקיד, חכו בסבלנות לפרק הבא.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully