לא על הכספי לבדו

גם מעבר לישראלי, טייריק אוואנס וברנדון ג'נינגס, מחזור 2009 נראה מוצלח למדי. רגע לפני משחק הרוקיז, זה הזמן לתת לו כבוד

מתי ברסקי

אירועי האולסטאר מגיעים, ומחר בלילה (שבין שישי לשבת) זה סוף סוף יתחיל: משחק הרוקיז מול הסופמורס, שחקני השנה הראשונה מול שחקני השנה השניה, יוציא לדרך את סוף השבוע החגיגי בדאלאס. העונה, כמובן, משחק הצעירים מעניין במיוחד את היושבים בציון, שכן שמועות עקשות מספרות על אחד, עמרי כספי, שעושה חיל בליגת הכדורסל הטובה בעולם. אלא שהכתבה הזו לא תעסוק בו, ולשם שינוי גם לא בחברו לקבוצה, טייריק אוואנס. היא אפילו לא תעסוק גם בברנדון ג'נינגס – שפתח את העונה בסערה ומאז נרגע. לא. הכתבה הנוכחית תיתן את הכבוד הראוי לשאר הרוקיז שמרכיבים את מחזור 2009, מחזור שעוד עלול להתברר כלא רע בכלל בראי ההיסטוריה.

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה

האוחזים במפתחות

בדומה לג'נינגס ואוואנס, הרוקיס הבאים קיבלו את המפתחות לניהול קבוצותיהם מעמדת הרכז. אחד זכה בכבוד מתחילת העונה, השני מחליף את הרכז הטוב בעולם שפצוע כעת, והאחרון נמצא בכזו התקדמות, שהוא עשוי לזכות בתואר רוקי השנה. קבלו עוד שלושה מדראפט 2009 העשיר ברכזים:

1. ג'וני פלין (מינסוטה)

ממוצעי עונה: 14 נקודות, 4.3 אסיסטים, 3.5 גיחות לעונשין ב-82.1%, 1.1 חטיפות, 29.3 דקות למשחק

פלין הזערורי (1.83 מ') פותח בחמישייה כל העונה, למרות שמינסוטה בחרה לפניו בריקי רוביו ובהמשך הקיץ החתימה את רמון סשנס, שניהם רכזים גבוהים ממנו בהרבה, ויש שיגידו – מוכשרים יותר. אלא שהראשון בחר להישאר בספרד, בעוד השני בחר שלא להופיע ממש לעונה הזאת, לכן פלין נהנה מההפקר, ומצליח ללהטט בתוכו. המספרים הפחות מחמיאים של הרכז התזזיתי – 41.8% מהשדה, 2.8 איבודים למשחק – מצביעים על סגנון משחק פרוע, שמציב ספקות לגבי יכולתו להיות יותר מרכז מחליף אנרגטי בהמשך הקריירה שלו. לזכותו של פלין ייאמר שהוא מריץ סגל עלוב למדי, עוד לפי התקפת המשולש שהמאמן קורט ראמביס הביא עימו מהלייקרס. בנוסף, יחס האסיסט לאיבוד שלו משתפר באופן מתון אך עקבי ככל שהעונה מתקדמת. בינתיים, פלין בעיקר מתבלט ביכולתו לחדור עד הטבעת, במגרש הפתוח או במשחק העומד, ומדי פעם גם מעניש בקליעות מחצי מרחק ועד מחוץ לקשת. אם בעוד שנה וחצי ריקי רוביו אכן יגיע למינסוטה, הכניסה שלו לחמישייה לא תהיה כל כך קלה. לכל הפחות, למינסוטה יהיה יופי של שחקן שישי מהספסל.

2. דארן קוליסון (ניו אורלינס)

ממוצעי עונה: 8.1 נקודות, 3.7 אסיסטים, 19.8 דקות למשחק

הודות לפציעות של כריס פול – האחרונה שבהן אולי גמרה לו את העונה, עוד קשה לדעת - קוליסון פתח כבר ב-14 משחקים, בהם העמיד ממוצעים נאים של 16.4 נקודות, 7.8 אסיסטים, 3.4 ריבאונדים, 1.1 חטיפות, ושלשה למשחק בדיוק של 43.3%. אומנם הוא גם רושם 3.4 איבודים באותם משחקים, אבל אין לטעות בכך – מדובר ברכז אחראי וקר רוח לא פחות מפול. אמת, אין לו ראיית משחק מדהימה כמו CP3, והוא לא סקורר ברמתו, אך בהגנה בהחלט ניתן לומר שקוליסון עולה על מורהו, למרות מספרי חטיפות נמוכים יותר, ואולי דווקא בזכותם – בעוד שפול נוהג להמר על חטיפות בהרבה מקרים, קוליסון מתמקד בללחוץ את הרכז שמולו, כך שלמרות החסרונות שבגודלו המזערי, הוא מסוגל להיות משומרי האון-דה-בול הטובים בליגה. לניו אורלינס יהיה חתיכת כאב ראש כשפול וקוליסון יהיו בריאים יחדיו.

3. סטפן קרי (גולדן סטייט)

ממוצעי עונה: 14.4 נקודות, 3.7 ריבאונדים, 4.7 אסיסטים, 1.8 חטיפות, 1.6 שלשות ב-42.3%, 34 דקות למשחק

קרי היה סיפור סינדרלה בקריירת הקולג'ים שלו עם מכללת דווידסון האלמונית, ונשאר כזה גם ב-NBA. הוא התאקלם לעמדת הרכז וגרם למונטה אליס, כוכב הקבוצה, לחזור בו מהצהרתו שהם לא מסוגלים לעלות יחדיו בחמישייה; סטיבן ג'קסון, שבקושי שיחק לצדו בטרם נשלח לשארלוט, השווה אותו לטים דאנקן – מבחינת האופי; ולגבי סגנון המשחק, מאמנו דון נלסון השווה אותו לאחרונה לסטיב נאש, לא פחות. אוקיי, אז ניתן לומר שהשוואות אלו באו מצד שני תמהונים ולגחך לעומתן, אך לא על המספרים שקרי הציג בינואר: 19 נקודות למשחק עם 48% מהשדה, 5 אסיסטים, 2.4 שלשות בדיוק של 48.7% ולקינוח, 2 חטיפות. אומנם הוא מאבד המון, אבל בהתחשב בסגנון המשחק הפרוע של הווריורס, במספרי איבודים גבוהים יותר שרוקיז רשמו לפניו ועוד ירשמו אחריו, ובכך שאינו מפסיק ללמוד ולהשתפר – אפשר להירגע, כנ"ל לגבי יכולותיו בהגנה. קרי נמצא על הדרך הבטוחה להפוך ליותר מסתם עוד סקורר, כי אם לאחד מהשחקנים המיוחדים ביותר בליגה, שיודעים מה הולך לקרות – בשני צדי המגרש – רגע אחד לפני כל השאר.

מנצלי ההזדמנויות

לא רק כספי לקח בשתי ידיים את הצ'אנס שקיבל בזכות פציעות לשחקנים ותיקים ממנו, והגיב בתצוגות קליעה נהדרות, אנרגיות ושיפור עקבי, אלא גם השמות הבאים:

1. טאג' גיבסון (שיקאגו)

ממוצעי עונה – 8.1 נקודות ב-48% מהשדה, 6.4 ריבאונדים, 1.1 חסימות, 25 דקות למשחק

לפני ארבע שנים, הבולס בחרו במקום השני בדראפט פורוורד אתלטי, ארוך ורזה, מלא בתכונה החמקמקה הזאת שלפעמים עונה לשם פוטנציאל, כשם שחסר את התכונה הברורה יותר – יסודות כדורסל. מדובר בטיירוס תומאס, שפציעותיו העונה לצד דריכה במקום, אפשרו לגיבסון שלנו (בחירה 26) לפתוח בחמישייה על חשבונו רוב העונה. השניים די דומים בממוצעים שלהם וגם במבנה הגוף – תומאס יותר אתלטי, גיבסון גבוה וארוך יותר - אבל כאן מסתיים הדמיון, כי גיבסון תמיד נתפס כבעל יסודות משחק טובים אך פוטנציאל מוגבל. עד כה, עם זאת, הרוקי אינו מאכזב, ומספק בעיקר יכולת גבוהה בריבאונד, הגנה שהולכת ומשתפרת, ולמרות חוסר העקביות בהתקפה, יכולת הסיום שלו סביב הטבעת טובה משל יתר גבוהי הבולס. אם ישכלל את קליעתו מחצי מרחק, שכבר עתה צצה לפרקים, גיבסון עשוי להפוך לסיבה יותר מראויה עבור שיקאגו להעביר את מתחרו תומאס בשבועיים הקרובים, לאו דווקא עם מחשבה לקבל בחזרה שחקן בעמדה 4 בתמורה. אם וכאשר זה יקרה, תבינו מדוע.

2. מרכוס ת'ורנטון (ניו אורלינס)

ממוצעי עונה – 10.9 נקודות, 1.4 שלשות ב-37.8%, 21.1 דקות למשחק

כיליד לואיזיאנה, ת'ורנטון העביר את קריירת הקולג'ים שלו במכללה המקומית, וגם עתה הוא משחק קרוב לבית בעקבות בחירתו בסיבוב השני ע"י ההורנטס. בזכות מו פיטרסון הגמור, והטריירים הכלכליים ששלחו את ראסול באטלר ודווין בראון, ת'ורנטון קיבל הזדמנות פז ממאמן הקבוצה הזמני ג'ף באוור (שגם בחר בו, כג'נרל מנג'ר של ההורנטס). מדובר בקלעי נמוך, אבל חזק ואתלטי, שחי על תנועה ללא כדור וחיתוכים לכיוון הטבעת – תכונות שלצד הקליעה המשופרת שהוא מפגין מחוץ לקשת עד כה, הופכות אותו לשילוב די מוצלח לצד כריס פול ודארן קוליסון. ת'ורנטון אמנם נפצע לאחרונה, אך לפני כן הספיק לפתוח בשישה משחקים בהם תרם 19.7 נקודות ב-46.2% מהשדה, 2.7 שלשות ב-47% וארבעה ריבאונדים למשחק. אחרי מספר כישלונות בדראפט מאז אותה בחירה בכריס פול, ההורנטס יכולים סוף סוף להתנחם בבציר גארדים מוצלח מאוד השנה.

3. יונאס ירבקו (דטרויט)

ממוצעי עונה – 8.5 נקודות ב-47.5% מהשדה, 5.7 ריבאונדים (2.4 בהתקפה), 27 דקות למשחק

הפיסטונס בחרו במספר פורוורדים בדראפט האחרון – אוסטין דיי (מקום 15) , ודוואן סאמרס (35) – נלקחו לפני ירבקו השבדי, שירד מהרדארים ובינתיים הוא הפתעת הדראפט. מבין השלושה, דווקא הוא זה שנבחר להחליף את טיישון פרינס הפצוע בחמישייה, וכעת הוא פותח לצדו כפאוור פורוורד. על רקע הניסיון הבלתי מוצלח בינתיים להפוך את הפיסטונס לקבוצה התקפית על חשבון זהותה המסורתית, ירבקו הפך במהרה לחביב האוהדים בפאלאס הודות לסגנון משחקו הקשוח והאגרסיבי. השבדי הראשון ב-NBA לא קלעי שלשות מצטיין, אבל הוא כן מדייק היטב מהטווחים הקרובים יותר ומצטיין במגרש הפתוח. בחודש דצמבר, המוצלח ביותר שלו עד כה, הוא תרם 11 נקודות ב-49.6% מהשדה, 6.3 ריבאונדים – כולל 3 בהתקפה – וכמובן את שאר "הדברים הקטנים שלא מופיעים בדפי הסטטיסטיקה". לא רע עבור הבחירה ה-39 בדראפט, וודאי תסכימו.

יהיו שם גם בפלייאוף

במקום לסיים סקירה זו בשלישיית רוקיז מאכזבים, נהיה אופטימיים ונדון בשלושה שאמורים לשחק גם אחרי העונה הסדירה, כחלק אינטגרלי ברוטציית פלייאוף.

1. ג'יימס הארדן (אוקלהומה סיטי)

ממוצעי עונה – 9.7 נקודות, 3.2 ריבאונדים, 1.2 שלשות ב-37.8%, 22.6 דקות למשחק

הת'אנדר בחרו בהארדן על פני אוואנס, רוביו, קרי וג'נינגס – אבל צריך לזכור שראסל ווסטברוק הוא רכז העתיד שלהם, ואין להם צורך בסקוררים סביב קווין דוראנט, אלא בשחקנים מגוונים שיכולים לתרום בכמה שיותר אספקטים של המשחק. הארדן משחק בעמדה 2 לפי הספר – הן כשוטינג גארד שמדייק במבטים פנויים מחוץ לקשת, והן כסקנד גארד שמסייע בהחזקת הכדור ויוצר מצבי קליעה גם לחבריו. משחק המיד ריינג' והסיומת שלו טעונים שיפור – הוא קולע ב-38.5% מהשדה בלבד – אבל עם גוף חזק, זריז וקליעה ביד שמאל, גם זה עוד יגיע. הארדן מפגין בשלות ואופי על הפרקט, ולדברי מאמנו סקוט ברוקס, "הוא ביצע כל דבר שביקשתי ממנו העונה". באופן מעניין, שתיים משלושת תצוגות ה-20+ נקודות שהפגין עד כה, היו במשחקים שבהם דוראנט לא פגע, אז אל תתפלאו אם ממוצעי הקליעה של הארדן יטפסו בפלייאוף, כשהיריבות ינסו לחסל את KD.

2. דוואן בלייר (סן אנטוניו)

ממוצעי עונה – 7.5 נקודות ב-54.7% מהשדה, 6.4 ריבאונדים (2.4 בהתקפה), 18.3 דקות למשחק

הגניבה הבולטת של דראפט 2009 היא זו שסומנה כבר במהלכו, אז 29 קבוצות מלבד הספרס פסחו על הצ'אנס להחזיק בבלייר על חוזה מינימלי של בחירת סיבוב שני, מחשש לברכיו, נטולות רצועות ה-ACL. אלא שבינתיים הברכיים עומדות, ועוד איך עומדות בעומס המשחקים של ה-NBA, בזמן שלגרג פופוביץ' אין מנוס מלהוסיף לדקות המשחק של בלייר מחודש לחודש, אפילו עד כדי פתיחה בחמישיה לעתים. בלייר נותן לספרס, ובמיוחד לטים דאנקן המזדקן, מה שחסר להם מאז מאליק רוז: גבוה קשוח שמתלכלך מתחת לסלים, סוחט עבירות תוקף, ובעיקר שואב ריבאונדים בהתקפה. רק שבלייר מחזיק במאסה ואורך מוטת זרועות עדיפים משל רוז, מה שהופך אותו מאנדרסייזד פאוור פורוורד, לסנטר לגיטימי במאצ'-אפים מסוימים. מול מצבת הגבוהים החלשה של אוקלהומה סיטי, למשל, בלייר הציג יכולת מפלצתית של 28 נקודות עם 21 ריבאונדים, וגם בסדרת פלייאוף מול קבוצה מבוצרת יותר בצבע, הוא יוכל להיות אקס-פקטור של ממש. קשה להגיד דברים דומים על בחירות סיבוב שני רגילות.

3. טיי לאוסון (דנבר)

ממוצעי עונה - 9.6 נקודות ב-51.2% מהשדה, 3.4 אסיסטים, 1.3 איבודים, 22.5 דקות

בשנים האחרונות הנאגטס מאוד רצו בלאוסון, החל במכירת בחירתם בדראפט 2008, ממנו החליט הרכז לצאת, ודרך השגת הזכויות עליו ממינסוטה כשנבחר שנה מאוחר יותר. כעת ברור גם למה. הרכז הסילוני מתאים כמו כפפה לנאגטס, שאוהבים לרוץ אבל לפעמים מתפרעים יותר מדי. אפילו המאמן ג'ורג' קארל רמז שבזמן היעדרות של ארבעה משחקים מצד לאוסון, הנאגטס שיחקו בסגנון משוגע, ואיטי. לאוסון, אם כך, מאיץ את קצב המשחק, אבל גם בהתקפה העומדת הוא מקבל החלטות נבונות – כפי שיעידו אחוזי הקליעה ומיעוט האיבודים שלו – והוא חותך מבעד להגנות כמו סכין בחמאה. בתור רכז נמוך וקצת שמנמן, שבכל זאת מפגין יכולת פיזית ואתלטית, לאוסון מזכיר בעיקר את טים הארדוויי – ומפחיד לחשוב כמה טוב הוא עוד יוכל להיות בתור חניכו של צ'ונסי בילאפס בשנים הבאות. הנה דוגמית – בשבעה משחקים בהם פתח, תרם 16 נקודות ב-55.8% מהשדה, שלשה למשחק בדיוק ב-37.6%, 6.1 אסיסטים על 1.7 איבודים בלבד, וגם 1.1 חטיפות. אחלה מחזור, כבר אמרנו?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully