יכול להיות שזה נגמר

בתוך השיגרה הארוכה והמתישה של חיי שחקן ב-NBA, שיגרה המורכבת ממשחקים, בתי מלון וטיסות, ישנם כמה משחקים חשובים, יוקרתיים יותר מאחרים, כאלה ששחקני הקבוצות מסמנים ביומנים כמה חודשים מראש. המשחק הביתי הראשון של העונה הוא תמיד מיוחד, ערב הכריסמס הוא כזה, גם חג ההודיה. משחק הכדורסל של יום ראשון בצהריים, לפני משחק הסופרבול השנתי, שייך גם כן לאותה ליגה - אירוע עתיר רייטינג, המשודר מחוף לחוף, שקברניטי ה-NBA משבצים אליו קבוצות שהם חפצים ביקרן.

עבור אותן קבוצות, משחקים אלה הם הזדמנות לחשיפה תקשורתית עצומה, להכרה פורמלית כחלק מהעילית של הליגה, ולא פחות – להצהרת כוונות לעתיד, על הבמה המרכזית ולעיני העולם כולו. עבור בוסטון סלטיקס, ביקורה של אורלנדו בצהרי יום ראשון האחרון, בטרם המשחק החגיגי בין הסיינטס לקולטס, היה בדיוק משחק כזה, והיא בהחלט התגנדרה לכבודו - פול פירס חזר לחמישייה אחרי חמישה משחקים בחוץ, הגארד מארקיז דניאלס חזר גם הוא מפציעה אחרי 28 משחקים, ולרשותו של דוק ריברס עמד, לראשונה מאז תחילת העונה, סגל מלא.

לבוסטון, שעברה חודש קשה והפסידה עד יום ראשון 11 מ-20 משחקיה האחרונים (לרבות הפסד אחד לאורלנדו ושלושה לאטלנטה - שתיים מיריבותיה העיקריות למאבק על כתר המזרח), היתה הזדמנות במשחק הזה להזכיר שהיא עדיין פה, שהיא עדיין רלוונטית, ומה טוב יותר מלעשות זאת עוד מול הקבוצה שהדיחה אותה מהפלייאוף בעונה שעברה, וסגנית האלופה המכהנת? אבל רצה הגורל, וההיפך הוא שקרה. המשחק חשף את כל נקודות התורפה שדני איינג' וריברס התאמצו לטאטא מתחת לשטיח, לפחות כלפי חוץ. הסלטיקס שמטו יתרון דו ספרתי במחצית ונרמסו 36:11 ברבע שלישי זוועתי. ההגנה נראתה לפרקים איטית ופגיעה, ושלושת שחקני המפתח המתבגרים – קווין גארנט בן ה-33, פול פירס בן ה-32 וריי אלן בן ה-34 - נראו יותר כמו כוכבי עבר מאשר הבסיס לקבוצה עם יומרות להתמודד על האליפות. הסלטיקס נחלו הפסד שני לאורלנדו בתוך עשרה ימים, הפסד שדירדר אותם לשוויון עם אטלנטה על המקום השלישי במזרח, 7 וחצי משחקים מקליבלנד, המדורגת ראשונה.

על מנת להבין את גודל האכזבה מיכולתה של בוסטון בשבועות האחרונים, קצת אחרי נקודת האמצע של העונה, כדאי להיזכר בטונים בהם החלה העונה הזו, רק לפני 3 חודשים וקצת. הסלטיקס, עם ראשיד וואלאס שהגיע על מנת להקל מעט את העומס על גארנט, פתחו את העונה עם ניצחון חוץ נדיר בקליבלנד ושמונה ניצחונות בתשעת משחקיהם הראשונים, בפער ממוצע של כמעט 19 נקודות. הניצחון היוקרתי באורלנדו – כן, שוב אורלנדו - בערב הכריסמס, ביסס את מעמדה של בוסטון כקבוצה הטובה במזרח דאז, אבל בדיעבד, ייתכן והיתה זו שירת הברבור.

מאז אותו משחק הסלטיקס בצניחה, כאשר המאזן השלילי מאז, כשלעצמו, אינו מספר את כל הסיפור, כמו הדרך שהובילה אליו. מתוך תשעת הניצחונות של בוסטון בחודש וחצי שחלפו, השניים היחידים מול קבוצות עם מאזן חיובי היו שניים דחוקים, בהארכה, על פורטלנד (בלי ברנדון רוי), ועל מיאמי (שירדה בינתיים למאזן שלילי). מתחילת העונה, עומדים הסלטיקס על מאזן 11:11 מול יריבות שמעל 50%. קליבלנד, רק לצורך ההשוואה, עומדת על 7:16 מול יריבות כאלה, אורלנדו על 10:15, ואטלנטה על 11:16. מבלי לנצח את הטובות, קצה קשה לזכות באליפות. אז נכון, הסלטיקס עדיין מובילים בביטחה את הבית האטלנטי, אבל גם אם המאזן הכולל עדיין לא מדליק נורות אזהרה, אז זה פשוט בגלל שעדיין לא הסתכלנו מקרוב מספיק, שכן כל הסימנים כבר שם; ככה לא נראית קונטנדרית.

חרף התקדמותו האדירה של רייג'ון רונדו, שכבר הפך מזמן לפוינט גארד מהשורה הראשונה ולצלע שווה בכל צורה גיאומטרית בקבוצה הזו, הרי שעם שלושה שחקני חמישייה המתקרבים לאמצע שנות השלושים שלהם, הדעיכה היתה רק עניין של זמן. פרוייקט הביג-ת'רי, שנפתח בצירופם של גארנט ואלן לפירס בקיץ 2007, נידון מלכתחילה לחיי מדף קצרים, שכן אתה לא מביא שני כוכבים ששיאם מאחוריהם – האחד (גארנט) בן 31 והשני (אלן) כמעט בן 32, כדי לבנות שושלות, וחלון הזדמנויות של שנתיים-שלוש הוא סיבה טובה מספיק בכדי להקריב את העתיד של הפרנצ'ייז שלך. הפרוייקט עמד בכל הציפיות והיעדים, על כך אין חולק, כאשר מה שהחל במהפך החד-שנתי הגדול בתולדות הליגה וסיפק לנו את אחת מקבוצות ההגנה המרשימות בכל הזמנים, הסתיים בדגל אליפות מספר 17 על תקרת הבנקנורת' גארדן ב-2008. אלא שעם האוכל בא התיאבון, והחתמתו של ראשיד וואלאס בן ה-35 ביולי האחרון נבעה מהניסיון להשאיר את אותו חלון הזדמנויות בדיוק פתוח לנסיון אחד נוסף, ודני איינג' ידע מן הסתם שתוך זמן קצר יצטרך לטרוף את הקלפים ולהתחיל מחדש. אז אם למישהו היה ספק שהשילוש המקורי גמר את הסוס, החודש הזה הסיר אותו. ואם לא, תנו לי לנסות שוב.

בעונת 2007/8 ניצחו הסלטיקס 66 משחקים בדרך לאותה אליפות מרשימה. בעונת 2008/9 עמד מאזן הניצחונות על 62, והוביל לסיבוב השני של הפלייאוף, כאשר פציעתו של גארנט עולה לבוסטון בסיכוי ממשי להיאבק על אליפות המזרח. העונה, בוסטון בקצב של 53 ניצחונות בלבד. שחקניה לא נהיים צעירים יותר, וההנחה ששלושת הגדולים יגיעו לקו הסיום על הרגליים נאיבית יותר משהיא סבירה. הסלטיקס לא הוכיחו שביכולתם לנצח לאורך זמן ללא נוכחותם של גארנט או של פירס, אבל למען האמת, צריך להיות אופטימיסט מושבע כדי להאמין שבוסטון מסוגלת לאיים על קליבלנד או אורלנדו, אפילו אם כולם יהיו בקו הבריאות. ההגנה, הסמל המסחרי של עידן גארנט, מידרדרת בהדרגתיות משנה לשנה מאז עונת 2007/8, הן בכמות הנקודות שמרשה ההגנה ליריבותיה והן באחוזי הקליעה של היריב. בוסטון מדורגת לפני אחרונה בריבאונדים והיחידה בדבוקת העילית עם יחס ריבאונדים שלילי לעומת יריבותיה. החיסרון בפוינט גארד מחליף בולט לעין, ולאחרונה דולפות שמועות אודות מתיחות בחדר ההלבשה. הפסדים יעשו את זה לקבוצה.

יתרה מכך, גארנט נראה כצל חיוור של עצמו, בשני צידי המגרש. כדאי לזכור שהאיש אולי בן 34 "בלבד", אבל הוא משחק כדורסל ב-NBA מאז היה בן 19, והעונה, יותר מתמיד, השחיקה ניכרת בכל צעד שלו. ראשיד, שאמור היה לספק עומק וקשיחות מהספסל, עשה לו מנהג העונה לחנות על קשת השלוש ולהפציץ משם ללא הכרה, יותר ממחצית מזריקותיו למעשה, למרות אחוזי קליעה מחרידים. הוא מתקשה לגייס מוטיבציה לשמור על יריבים שלא עונים לשם טים דאנקן, תורם פחות מאי פעם בריבאונד, וארסנל תנועות הפוסט-אפ, שהפך אותו למאץ'-אפ כה קשה בדטרויט, הלך לאיבוד איפשהו בדרך מעיר המכוניות. למעט ביצוע עבירות טכניות, מומחיות עדינה שהוא עדיין לא איבד, קשה לזהות בגירסה המבוגרת והשמנמנה שלפנינו את אותו שחקן שהסלטיקס קיוו לו.

ריי אלן, מהקלעים הטהורים הגדולים אי פעם והסלע היציב בקו האחורי בשנתיים האחרונות, ירד העונה אל מתחת לממוצע הליגה בקליעה לשלוש נקודות, עם אחוז בינוני מאוד של 33.8% – נמוך בהרבה מממוצע הקריירה שלו עצמו, שעומד על כמעט 40%. אגב, אינדיקציה נוספת לעייפות החומר אצל הגארד הוותיק היא העובדה שהירידה ביכולתו ניכרת במיוחד בחצי השני של משחקים רצופים, בק-טו-בק, בהם צונחים אחוזי הקליעה ל-27% בלבד, שפל חסר תקדים עבור קלעי מסוגו. אפילו על משחקו של פול פירס צצו לפתע קמטים קלים, ולהוציא עלייה לא מוסברת באחוזי הקליעה מחוץ לקשת, ניכרת ירידה ברוב המרכיבים האחרים במשחקו, ובעיקר במשחק הגנה.

רבות דובר בימים האחרונים על האפשרות להעברה של ריי אלן לקבוצה אחרת עוד העונה, בטרם תום מועד ההעברות בשבוע הבא. אלן הוא לא רק המבוגר שבחבורה, אלא משחק בעמדת השוטינג גארד, בה הצניחה ביכולת, כשהיא מגיעה, היא תלולה ומהירה. אה כן, ויש לו גם חוזה נגמר של כמעט 20 מליון דולר, מה שהופך אותו לנכס אטרקטיבי במיוחד לקבוצות שמתכוננות לפרנזי השחקנים החופשיים של הקיץ הבא. החלטה לוותר על אלן תמורת סקורר צעיר יותר, כבר עכשיו, תסגור אולי סופית את חלון ההזדמנויות על העונה הנוכחית, אבל עשויה לשמור על צוהר עבור הזדמנות נוספת לגארנט ופירס בעונת 2010/11, ולהוסיף עוד חלק בפאזל לקבוצה הגדולה הבאה, שתיבנה, ככל הנראה, סביב רונדו. הסלטיקס, אם כן, מגיעים לפגרת האול סטאר עם הלשון בחוץ, והמנוחה חיונית להם לא פחות מלאף קבוצה אחרת, ולו? מטעמי מומנטום. אז נכון, אף אחד לא יופתע אם הם יחזרו ממנה כקבוצה שונה לגמרי, אבל כרגע – קשה לראות את זה נגמר באליפות נוספת.