אוהד כישלונות

ישנה סברה שטוענת כי על מנת ליהנות מצפייה באירוע ספורט, חובה על הצופה לבחור צד. נקודת המוצא היא שמעורבות רגשית עומדת בבסיס החוויה הספורטיבית, שהיא חלק בלתי נפרד מההנאה, ולפיכך ככל שהצופה מעורב יותר, כך תחושותיו יוקצנו והנאתו רק תגבר. עם השנים אני מגלה שהגישה הזו כבר לא רלוונטית עבורי. האסתטיקה של המשחק התגלתה כחזקה מכל, ולפיכך צפייה ניטרלית היא לא רק לגיטימית, היא לעתים כורח המציאות. אומנם אין הדברים נוגעים לספורט הישראלי, שבו הכל יותר רגשי ופחות הגיוני, אך בכל הנוגע לספורט אמיתי - שבו כל המעורבים מוכשרים, נפלאים וראויים לניצחון - כיצד אנחנו אמורים לבחור צד מובהק, ולייחל למפלתו של אחר? הרי זה בלתי אפשרי, מעט מיותר ואפילו מטופש.

יום ראשון המחיש במדויק את הדילמות קורעות הלב שעמן נאלץ חובב הספורט להתמודד. גמר אליפות אוסטרליה, למשל, הפגיש בין שני טניסאים מוערכים ונערצים, אהובים וכבירים, עם שלל סיבות שנותנות סיבה לתמוך בכל אחד מהם. מצד אחד, איך לא נגבה את פדרר, האלוף הגדול, שעושה היסטוריה לנגד עינינו? האם זה הגיוני לייחל להפסד של הטניסאי הגדול אי פעם? איך נוכל לספר בעתיד לילדינו שפעם קיווינו למפלתו? מנגד, האם מארי לא ראוי לזכייה ראשונה אחרי הטורניר המופלא שסיפק? האם לא מגיע לו להניף פעם בחייו גביע? האם ליקירינו, נתיני הממלכה הבריטית, שחו בחייהם כל כך הרבה סבל ספורטיבי, לא מגיעים רגעי אושר וגאווה?

כמה שעות לאחר מכן עלו לשחק מנצ'סטר יונייטד וארסנל, והלב המשיך להיקרע: האין זו טרגדיה שאחת מהן חייבת להפסיד? שתיהן אדירות ואטרקטיביות, שתיהן העניקו לנו כל כך הרבה רגעי שמחה, שתיהן ראויות ואהובות, וזה עוול, ממש פשע, שאחת מהן תרד מנוצחת ואולי תנשור מהמירוץ לתואר. וכמו במשחק הטניס, גם פה ההיגיון מסרב להחליט בנחרצות על זהות הצד המועדף. במקרים כאלה הלב הוא זה שמכריע את הכף, ולא פעם השיקולים שלו מוזרים ומשונים, ובדרך כלל ההחלטה נופלת על מי שנראה לו נחמד יותר באותו הרגע, ובמקרה הזה פדרר ויונייטד. לא ברור למה, אבל זה ממש לא משנה. ממילא הכל נתון לשינויים ולמהפכים.

ואז מתחיל המשחק, וכצפוי, הכל משתנה. פדרר שולט בהתמודדות, מביך את יריבו וחושף את חולשותיו, ולפתע, בשיא הטבעיות, האמפתיה עוברת לצד השני. "קדימה מארי", אני קורא בשקט, מבולבל מעט, שניות ספורות בלבד אחרי שנראה היה שאני הולך עם פדרר, "תראה לו מי אתה, אל תישבר". משחק הפרמיירליג גורר את אותו דפוס התנהגות. "תמשיכי להילחם ארסנל", אני אומר ומחזיק אצבעות לתותחנים, על אף שרק דקה לפני כן היללתי בקול רם את אלכס פרגוסון על הנסים והנפלאות שהפיק מנאני ומסקולס, "קדימה, תראי לסקוטי השחצן ממה את עשויה".

איפה המחויבות שלי, איפה הדבקות והנאמנות? מה פשר הזגזוג? איפה האהדה בכל מחיר, עד המוות? לכזה הפכתי, לאוהד של כישלונות? מספיק שקבוצה או ספורטאי ייקלעו לעמדת פיגור ומיד יגררו ממני אהדה ואמפתיה? אומנם התמיכה בצד המפסיד היא בלתי נשלטת - ולא רק בגלל התקווה שיחזור למשחק ויגביר את העניין בו, אלא בעיקר בגלל רחמים אנושיים בסיסיים – אבל נוצרה בעיה: כבר תקופה ארוכה שאני לא מצליח לשמוח עבור המנצחים, אלא בעיקר כואב את תוגת המנוצחים.

ואז הגיעה מכבי, ששיחקה מול ריאל מדריד, והכל חזר לי. פתאום לאסתטיקה אין תפקיד. למעשה, לו שיקולי אסתטיקה היו נכנסים לחשבון, סביר להניח כי כלל לא הייתי צופה במשחק. פתאום גם אין רחמים על המפסידים, אין שינויים באהדה, רק רצון לנצח ולרמוס את היריבה. פתאום אני לא בטוח שאני אוהב את זה. פתאום כל העסק הזה נראה לי אלים. פתאום הפנאטיות נראית לי ברברית. זה אומנם היה כיף ומהנה, אבל לא בטוח שזה קשור לספורט.