משחק של אינצ'ים

"אני לא יודע מה לומר, האמת. שלוש דקות לפני הקרב הגדול ביותר בקריירה שלנו, שממצה את כולה"

(טוני ד'אמאטו (אל פצ'ינו) בנאום לשחקני "מיאמי שארקס", מתוך "יום ראשון הגדול", 1999, תסריט: ג'ון לוגן)

אני לא יודע מה לכתוב, האמת. פתיחת הפרק האחרון של הסדרה שהחלה אי שם בנובמבר, הפרק שחייב למצות את כולה. איך מתארים את הסופרבול לאלה שלא ראו אותו, אז בפברואר 2000 - או מאז במחסני היוטיוב? איך מסבירים את העוצמה האדירה של המשחק, את השפעתו? איך מעבירים את הרגשות שגאו במהלכו ובעיקר בסופו?

החלטתי להיעזר באל פצ'ינו הנפלא, שבסרט שיצא מעט יותר מחודש לפני אותו סופרבול, ניסה לעודד את רוחם של שחקניו ממש לפני העלייה לאסטרוטרף למשחק הפלייאוף נגד "טקסס נייטס". הנאום הבלתי נשכח שלו – קצת נוט רוקני, קצת וינס לומברדי, קצת פרנקלין רוזבלט ולקינוח קורטוב מג'ון קנדי - ילווה אותנו לאורך פרק זה, בתקווה שיכניס גם אותנו למצב הרוח הנכון, כפי שעשה לק"ב המרדן והאנוכי, ווילי בימן (ג'יימי פוקס).

בשלושת החודשים האחרונים עקבנו אחרי קורט וורנר וסטיב מקנייר מהעיירות הקטנות והנידחות בהן נולדו ועד לג'ורג'יה דום, בו מצאו עצמם משני עברי המגרש בסופרבול XXXIV. והנה, הגענו לרגע עליו חלמו – הרגע בו יהיה עליהם להוביל את קבוצתם לזכייה באליפות.

במהלך פרקי הסדרה כתבנו גם רבות על ההיסטוריה רצופת התלאות של שתי הקבוצות. הטייטאנס הגיעו לאטלנטה לא פחות מ-38 שנה לאחר האליפות האחרונה שלהם; ואילו הראמס "התעלו" עליהם – הם המתינו כבר 48 שנה. הבה נפעיל שוב את מנהרת הזמן שלנו ונחזור לאותם רגעים שכמעט נשכחו. נא לכוון את המכשירים ל-23 בדצמבר, 1951.

"או שנבריא כקבוצה או שנתפורר, אינץ' אחר אינץ', מהלך אחר מהלך, עד שנחוסל. אנו בגיהינום כרגע, האמינו לי. ואנו יכולים להשאר כאן ולחטוף מכות רצח, או לפרוץ את דרכנו בחזרה אל האור. אנו יכולים לטפס מתוך הגיהינום, אינץ' אחד בכל פעם".

הקולוסיאום בלוס אנג'לס אירח את אולימפיאדת 1932, והפך לביתה של קבוצת אוניברסיטת דרום קליפורניה המהוללת. בעונת 46' קיבלו הטרוג'אנס שותפים חדשים: הראמס מהליגה המקצוענית הקטנה והמדשדשת, שעברו מהקור והדיכאון של קליבלנד אל השמש והחופים של עיר המלאכים. לאחר תקופת התאקלמות קצרה, במהלכה שילבו - לראשונה בליגה - שחקנים שחורים בהרכבם (כפי שסיפרנו בפרק "השורשים של קוסבי"), החלו הלוס אנג'לס ראמס להתקדם אל צמרת הפוטבול המקצועני, ושיחקו לעיני קהל גדל והולך באצטדיון העצום, שנראה תחילה גדול מכפי מידותיהם הצנועות.

בעונת 1950 מונה כמאמן הקבוצה ג'ו סטיידהר, התאקל המצטיין של "מפלצות המידוויי" משיקגו, שזכה עם הברס בארבע אליפויות תוך שבע עונות. המאמן הצעיר החליט לחלק את עמדת הק"ב של הקבוצה בין בוב ווטרפילד הוותיק (שהוביל את הראמס לאליפות הראשונה שלהם, עדיין בקליבלנד) לבין שחקן השנה השניה נורם ון ברוקלין. המהלך יוצא הדופן הצליח, ון ברוקלין התגלה כמוסר משכמו ומעלה, ויחד עם ווטרפילד הצעיד את הראמס למאזן 3:9 ולשוויון עם שיקגו בראשות הבית. לוס אנג'לס ניצחה את הברס במשחק הפלייאוף הראשון ונסעה ל"טעות לחוף האגם" – האצטדיון בו החלה את דרכה – למשחק האליפות נגד הקבוצה החדשה בליגה ומי שהחליפה אותה בעיר, קליבלנד בראונס. למרות משחק מעולה של הראמס, היתה ידם של הבראונס על העליונה, 28:30, כאשר הבועט האגדי לו "הבוהן" גרוזה הבקיע שער מכריע בשניות הסיום, והמשיך את רצף חמש האליפויות של קליבלנד שהחל בליגת AAFC המנוחה.

בעונה הבאה, 1951, המשיך סטיידהר בדרך שהצליחה בעונתו הראשונה, ושוב זכה באליפות הבית, הפעם במאזן 4:8. הראמס קיבלו הזדמנות נדירה לנקמה מיידית, כאשר אירחו במשחק האליפות בקולוסיאום את אותה קליבלנד, בהנהגת המאמן פול בראון והק"ב אוטו גרהאם. המשחק היה מעין תצוגת תכלית של התקפת הראמס כפי שפיתח אותה סטיידהר, עם שוויון כמעט מוחלט בין ווטרפילד לבין ון ברוקלין במספר המסירות והיארדים. שתי המטרות העיקריות של המוסרים המצטיינים היו התופסים טום פירס ואלרוי "קרייזילגס" הירש. מדובר בצמד התופסים המצליח הראשון בתולדות הליגה, שהחל לשתף פעולה עוד בעונת 49' ושיחק יחדיו עד 56'. הצמד שימש השראה כמעט יחידה לשחקני פוטבול צעירים שחשבו על קריירה בעמדה החדשה והבלתי מוכרת, שנקראה עדיין "אנד" בהיעדר מונח אחר. אחד מאותם צעירים היה התופס הגדול של הקולטס, ריימונד ברי, שהסיבה העיקרית לבחירתו בעמדה זו היתה סרט שראה על הראמס בתיכון בטקסס. לימים הגיעו כל הארבעה – ווטרפילד, ון ברוקלין, פירס והירש – להיכל התהילה.

פירס היה יוצא הדופן מבין הארבעה: הוא היה הכוכב ההיספני הראשון בליגה. לא רק שהיה ממוצא מקסיקני, כמו רבים מתושבי העיר – הוא גם נולד בלוס אנג'לס ומשום כך הפך לסמל האולטימטיבי של הקהילה הענקית (שמאז רק גדלה כמובן). יכולתו הגבוהה הייתה מקור לגאווה לצעירים מקסיקנים רבים וגרמה להם להתמקד בפוטבול מתוך שאיפה להגיע לליגה המקצוענית. אף שהמייצג המובהק ביותר של תופעה זו היה אנת'וני מוניוז, התאקל השמאלי של סינסינטי בשנות ה-80, ניתן לאתר את תוצאותיה גם היום, עם הצלחתם של הק"ב המקסיקנים אנטוניו "טוני" רומו ומרק סאנצ'ז.

משחק האליפות השני בין הקבוצות, אם כן, התרחש בתנאים הנוחים של הקולוסיאום, מה שהעניק יתרון להתקפת הראמס הנשענת על מסירות עומק – מהלכים שלא התאימו לקור המקפיא ולרוחות העזות של "הטעות לחוף האגם". עדיין, היה על הראמס להתמודד עם חבורת כוכבים שאין שנייה לה – חבורה שזכתה באליפות בכל עונה מאז נוסדה הקבוצה. הק"ב אוטו גרהאם, הרץ מריון מוטלי, "הבוהן" ששיחק כתאקל בנוסף לבעיטות, שחקני קו ההגנה ביל וויליס ולן פורד, הסנטר פרנק גאצקי, התופס דנטה לבלי – כולם נחשבו לטובים ביותר בעמדתם. הדרך היחידה של הראמס להפיל סוף סוף את שלטון הבראונס הבלתי מנוצחים היתה להתעלות ולהגיע לשיא יכולתם דווקא במשחק זה, בתקווה לתפוס את שחקני קליבלנד ה"שבעים" ביום פחות טוב.

מתחילת המשחק הצליחה הגנת הראמס לנתב את התקפת האורחים לסגנון משחק שסטיידהר האמין כי יקנה לו יתרון – קרב אווירי, כאשר מלבד סקרמבלים מוצלחים של גרהאם הוגבלו רצי קליבלנד לפחות מ-50 יארד. גרהאם נאלץ למסור לא פחות מ-40 פעם, ואף שהשיג כמות יארדים נכבדה מאד במושגי 51' – 280 – לא היה משחקו יעיל מספיק, והוא נחטף שלוש פעמים. ווטרפילד מהעבר השני נחטף פעמיים, וכתוצאה מכך התמקדו הקבוצות במהלכי ריצה ברד-זון. אך ברבע האחרון החליף ון ברוקלין את ווטרפילד, וסמוך לסיום המשחק, בתוצאה 17:17, הגיע רגע השבירה של הגנת קליבלנד, כאשר הק"ב הצעיר חמק מהפס-ראש והצליח למצוא את פירס בעומק המגרש. התופס האתלטי פתח מבערים ונעצר רק באנד זון, לאחר שעבר 73 יארד במהלך. הפצצה של ון ברוקלין לפירס – מהלך נדיר למדי במשחקי אליפות באותן שנים – הכניסה להלם את הבראונס, שאחריו לא הצליחו להגיב.

לראשונה מאז הקים את הבראונס סיים המאמן האגדי פול בראון עונה ללא אליפות. הראמס חגגו עם האוהדים בקולוסיאום את קטילת ה"מפלצת", ופירס הוכתר כמצטיין במשחק עם 146 יארד בתפיסה – כולל כמובן הט"ד המכריע. הראמס לא ידעו אותה שעה כי התואר השני שלהם, שהגיע בעת נשיאותו של הארי טרומן איש מיזורי, יישאר גם האחרון במשך 48 שנה – עד שהקבוצה עצמה תעבור לשחק במיזורי. והבראונס? הם לא התפרקו בעקבות ההפסד המפתיע, אלא התארגנו מחדש והמשיכו בדרכם לעוד שלוש אליפויות תוך 11 שנה.

בשנת 99', ממש באותה עונה בה הוקמה קליבלנד בראונס מחדש, 20 שנה לאחר הסופרבול האחרון שלהם, 10 שנים לאחר הופעתם הקודמת בגמר – עמדו הראמס במרחק 60 דקות מהחזרת עטרה ליושנה.

"איני יכול לעשות זאת במקומכם, אני זקן מדי. כשאני רואה את הפנים הצעירות מסביבי אני חושב שעשיתי כל טעות שגבר בגילי יכול לעשות. השתנתי את כל הכסף שלי (תאמינו או לא), הברחתי כל מי שאהב אותי, ובזמן האחרון אני כבר לא סובל את הפרצוף שבראי. ככל שאתה מזדקן אתה מאבד דברים – זה חלק מהחיים. אבל אתה מבין זאת רק בדיעבד"

עשר שנים לאחר הרגע הגדול של פירס, ב-24 בדצמבר 1961 – הלא הוא ערב חג המולד – התייצבה אלופת ה-AFL, יוסטון אוילרס, למשחק האליפות השני ברציפות שלה, הפעם נגד סן דייגו צ'ארג'רס. ממש כמו קליבלנד בראונס בליגת AAFC, חמש עשרה שנה קודם לכן, התגלתה יוסטון כקבוצה המאורגנת ביותר והמוכנה ביותר בליגה החדשה והבוסרית. בעוד קבוצות כמו הטקסאנס (כיום הצ'יפס) והצ'ארג'רס משנות מיקום ואפילו שם, נבנתה יוסטון בחוכמה על ידי המאמן לו רימקיס, והייתה היציבה מבין 8 הקבוצות שהקימו את הליגה. רימקיס התבסס על כוכב המכללות בילי קנון מלואיזיאנה סטייט, שלמרות בחירתו במס' 1 בדראפט של 1960 ע"י ה... ראמס, העדיף לחתום דווקא בקבוצה מהליגה הצעירה תמורת חופן דולרים. קנון, איום כפול על הקרקע ובאוויר, הביא עימו הן חשיפה כלל ארצית בהתבסס על קריירת המכללות המזהירה שלו, והן אמינות למשחק ההתקפה. אל הרץ הצעיר ציוות רימקיס ק"ב ותיק ומנוסה, ג'ורג' בלנדה, שלאחר 10 עונות של פוטבול מקצועני נדרש על ידי שיקגו להפוך לבועט בלבד ולוותר על תפקיד המוסר. הוא אמר "לא, תודה", ישב בבית כשנה, ועם הקמת הליגה החדשה המשוועת לשחקנים – מצא, כמו רבים מבני דורו, הזדמנות שנייה לקריירה שלו. צמד תופסים מהיר ומוכשר, צ'רלי הניגן וביל גרומן, אפשר לרימקיס לפתח משחק מסירות עומק שכמוהו לא נראה בליגה הוותיקה מעולם (כפי שתיארנו בפרק "רוחות של שינוי"), ולנצל עד תום את זרועו החזקה של בלנדה – שהמשיך במקביל גם לבעוט... התקפת יוסטון "קרעה" את הגנות הליגה, שלא היו מוכנות לסגנון המהפכני שלה, במשך שתי העונות הראשונות של ה-AFL.

בעונת הבכורה ניצחה יוסטון את הצ'ארג'רס כשעדיין שיחקו בלוס אנג'לס, בהצגה התקפית מרשימה שכללה שלוש מסירות ט"ד של בלנדה. כעת היה משחק האליפות באצטדיון בלבואה הדל והרעוע בסן דייגו, והצ'ארג'רס – שהחליפו כתובת במורד כביש 405 אך כמעט לא שינו את הסגל – ביקשו נקמה.

הבעיה של הצ'ארג'רס היתה שהתקפתם טרם התפתחה כראוי, והזמן הקצר שהקבוצה (כמו הליגה כולה) התקיימה לא אפשרה לה ליצור אחדות, הרמוניה ודרך מזוהה. המאמן סיד גילמן, שבעתיד יהפוך לאבי "המשחק הפתוח" ולהשפעה משמעותית על דון קורייל ומהפיכת המסירה בליגה, לא הצליח עדיין לגבש סגל שיכלול מטרות איכותיות במשחק האוויר. הק"ב שלו, ג'ק קמפ, היה מוסר מוכשר, אך התופסים שאיישו את ההתקפה כללו שמות "גדולים" כמו דייב קוצ'ורק ודון נורטון. מנגד סיים בלנדה זה עתה עונה נדירה, במהלכה מסר ל-36 ט"ד - שיא (משותף עם י.א. טיטל מהג'יינטס) שהחזיק מעמד 23 שנה עד שנשבר על ידי דן מרינו.

בלית ברירה התמקד גילמן במהלך משחק האליפות בנסיון נואש לעצור את משחק המסירות של יוסטון, ולקוות שהרצים לא ינצחו את המשחק על הקרקע. הסקנדרי של סן דייגו שיחקה היטב לאורך המשחק, ונעזרה גם בנטייתו של בלנדה להמר ולנסות להביס את הכיסוי "בכח". הק"ב מסר לא פחות מחמש חטיפות באותו יום, כך שהניתוח הצליח; אך החולה מת, כי התקפת סן דייגו לא הצליחה לעשות דבר במשחק נגד הגנת יוסטון החזקה, שחטפה מצדה את קמפ ארבע פעמים. הצ'ארג'רס הצליחו לאורך המשחק כולו להשיג רק שער שדה אחד מ-12 יארד (באותה תקופה היה השער על הקו הקדמי של האנד זון, לא האחורי כמו היום), וגם אותו – רק ברבע האחרון, כשיוסטון מובילה כבר 0:10. בלנדה הצליח, במהלך הגדול היחיד שלו במשחק, להתחבר אל קנון לט"ד של 35 יארד, ועוד קודם לכן הבקיע מ-46 יארד, כך שהיה מעורב בכל הנקודות של יוסטון. המשחק הסתיים בתוצאה 3:10, המאד לא אופיינית לאויילרס, שלא התלוננו נוכח הזכייה השניה ברציפות באליפות. גם הם לא ידעו כמובן – באוטובוס השמח והרועש שהסיע אותם בחזרה צפונה על ה-405 – כי לא יזכו באליפות נוספת במשך עשרות שנים, ואולי לעולם. התואר שהושג בימי "קמלוט" של הנשיא הצעיר והאופטימי ג'ון קנדי אמור היה להיות עוד אבן דרך בטיפוס הקבוצה לצמרת הפוטבול המקצועני – ובמקום זאת הפך למוצג מוזיאוני בלתי רלוונטי, כמו השער של שפיגלר במקסיקו 70'.

"ואז אתה לומד שהחיים הם רק משחק של אינצ'ים, וכך גם פוטבול. כי בכל משחק – החיים או פוטבול – מרווח הטעות הוא כה קטן. חצי צעד מוקדם או מאוחר יותר ואתה לא בדיוק מגיע. חצי שניה מהר או לאט מדי ואתה לא ממש תופס. האינצ'ים הנחוצים נמצאים סביבנו – הם בכל מהפך במשחק, בכל דקה, בכל שניה..."

מה למדנו, אם כך, מהמבט לאחור? למדנו שהראמס זכו באליפות האחרונה שלהם במפגן אווירי מרשים שבמרכזו מהלך גדול מכריע, ואילו הטייטאנס (בימיהם כאוילרס) זכו באליפות האחרונה דווקא בקרב חפירות דל בנקודות וביכולת התקפית. ואנו עתידים ללמוד שלעתים ההיסטוריה הרחוקה חזקה יותר מכל מגמה עכשווית.

במשך עידן הדומיננטיות של ה-NFC בשנות השמונים והתשעים התמצו רבים מהמשחקים בסופרבול בהתנגשות בין פילוסופיה של משחק מבוקר, אטי ומבוסס על כוח – על ידי נציגות החטיבה הוותיקה - לבין משחק "שמח", הרפתקני ומבוסס על מהירות – על ידי נציגות ה-AFC. כך היה כאשר ג'ו מונטנה והתקפת המסירות הקצרות של "החוף המערבי" גברו על זרוע התותח של דן מרינו; כך היה כשהג'איינטס והרדסקינס, שתי קבוצות שהתבססו על ריצה ושליטה בשעון, הביסו את התקפת דנבר נטולת מימד הקרקע; וכך היה כמובן כשהתקפת הפליי אקשן של דאלאס, שבמרכזה מלך הריצה של כל הזמנים, שחטה את ההתקפה המורכבת וה"אנכית" של ג'ים קלי והבילס. מוסרים גדולים כמו קלי, מרינו, אלוויי ומון אפיינו את התקופה בחטיבה הצעירה והעניקו לה דימוי הקרוב לזה של ליגת האם שלה, ה-AFL. גם הליגה ההיסטורית, אחרי הכל, הורכבה מהתקפות מסירה באוקטן גבוה, והתקשתה תחילה בהתמודדות מול הכח והמסיביות של התקפת גרין ביי בימי לומברדי.

והנה, בעונת 99' כמו התהפכו היוצרות. את ה-NFC ייצגה קבוצה שהתקפת המסירה שלה הייתה מעין גרסה מוקצנת ומתוחכמת של "המשחק הפתוח", ואילו את ה-AFC ייצגה קבוצה "מסורתית" במובן המקורי שלו: קבוצה שבשלושת משחקי הפלייאוף שלה כמעט ולא מסרה, והתבססה בעיקר על משחק ריצה – הן של הרץ האחורי והן של הק"ב. במקרה או שלא במקרה, שחזרו שתי הקבוצות כמעט במדויק את האופן בו זכו באליפויות האחרונות שלהן, אי שם בערפילי העבר. במובנים רבים, עמדו הראמס של גמר 1951 לפגוש את האוילרס של גמר 1961. מפגש כמוהו לא אירע מעולם בפלייאוף עמד להיפתח, מגשר בין העבר וההווה, ומביא לשיא את שתי המגמות המנוגדות בפוטבול המקצועני מאז שנת 79'.

לאורך עשרות שנים התעקשו הפרשנים לטעון כי קבוצה הבנויה כמו הראמס לא תזכה לעולם באליפות, וכי המפתח להצלחה בפלייאוף תלוי בצרור של ג'ף פישר ומורו באדי ריאן (כפי שראינו לאחרונה, המפתח עבר בירושה לבן רקס). הגנת ריצה, התקפת ריצה, הימנעות מטעויות והימורים מסוכנים, יציבות בקבוצות המיוחדות – לטייטאנס היו את כל אלה במינון המדוייק, לראמס לא היה כמעט דבר מתוכם.

מה יגבר, אם כן: המסורת – או הפנטזיה?

"בקבוצה הזו אנו נלחמים על האינץ'. בקבוצה הזו אנו קורעים את עצמנו ואת כל מי שסביבנו לגזרים – כדי להשיג את האינץ'. אנחנו נאחזים בציפורניים כדי להשיג את האינץ'. כי אנחנו יודעים שאם נחבר את כל האינצ'ים האלה – זה יהיה ההבדל המזויין בין נצחון להפסד! בין חיים למוות!"

הג'ורג'יה דום באטלנטה לא היה חדש כמו הטרנס וורלד – אך גם טרם הספיק להתבלות מאז נפתח בשנת 92' במקומו של אצטדיון פולטון הרב תכליתי. האולם הענקי – גדול מהסופר דום והמטרודום ושני רק לסילברדום בפרברי דיטרוייט במספר המושבים – אירח כבר סופרבול אחד (דאלאס נגד בפאלו), שימש כאכסניה זמנית להוקס בעת בניית אולמם החדש, והיה גם זירת משחקי הכדורסל, הכדוריד ותחרויות ההתעמלות בזמן האולימפיאדה. אך יותר מכל נועד להעלות את הפאלקונס לדרגת מתמודדים על התואר. אלא שהקבוצה "פספסה" בשנה, ואת טיולה ההיסטורי לנשף הגדול עשתה בעונה הקודמת, במשחק שנערך במיאמי (ובו ניגפה). בעונת 99' נכשלה אטלנטה באופן מוחלט (כמו יריבתה בסופרבול, דנבר) ולא הגיעה כלל לפלייאוף, שלא לדבר על המשחק המכריע שנערך באולמה הביתי. ב-7 בפברואר 2000 אירח הדום קבוצה אחרת ששיחקה באולם: סט. לואיס ראמס. חמישה חודשים קודם לכן לא היית מוצא סוכן הימורים אחד בלאס וגאס שייתן לך ליין על זהותה הנכונה של קבוצת הדום שתגיע לסופרבול. ויותר מכך: קבוצת דום מעולם לא זכתה בסופרבול – ואטלנטה הייתה הקבוצה הראשונה שבכלל הגיעה למשחק הגדול. האם העובדה שהמשחק נערך כעת בדום תיתן סיכוי משופר לראמס? האם יתקנו את הרושם שהשאירו הפאלקונס בשנה שעברה?

73 אלף צופים מילאו את האולם, שלא היה רגיל לארח קהל כה גדול למשחק פוטבול מקצועני. יום ראשון של הגמרים הסיר את מסווה האלמוניות מעל שתי הקבוצות המשתתפות, ועובדה זו – יחד עם הילת הכוכב של מרשל פולק – משכה 88 מיליון צופים להצטרף לשידור של צוות "מאנדיי נייט פוטבול", אל מייקלס ובומר איזייסן. מייקלס, כמובן, שידר בשעתו את סופרבול XXV, שהסתיים בדרך דרמטית – עם החטאת השער של סקוט נורווד מבפאלו בשניות הסיום (מייקלס אמר את המילים "ווייד רייט" שנכתבו באותיות של אש בתולדות בפאלו). אולי הייתה זו יד הגורל שהושיבה אותו בתא השידור גם בסופרבול XXXIV.

המשחק החל בטקס הטלת המטבע, בו השתתפו כמה אגדות חיות: נציגי הצ'יפס ומינסוטה שהשתתפו בסופרבול IV שלושים שנה קודם לכן. היו שם בין היתר למאר האנט, הוגה רעיון הסופרבול, מייסד ה- AFL וחברו הטוב של באד אדאמס; באד גרנט, מאמן מינסוטה; הסייפטי פול קראוס – מלך החטיפות של כל הזמנים; והנורבגי יאן סטנרוד, הבועט ה"טהור" היחיד בהיכל התהילה.

לאחר מחווה זו להיסטוריה – ולתקופה בה היו הטייטאנס מודל 99' מרגישים כמו בבית – ניגש דל גרקו לבעוט את הכדור הראשון במשחק. הראמס פתחו את המשחק היטב וקורט וורנר הוביל את הדרייב הראשון עד לקו 17 היארד של טנסי. בדאון שלישי עמד וורנר למסור, אך בליין בישופ נשלח לסייפטי בליץ (מהלך יוצא דופן שפישר "שמר" לסופרבול), הלחיץ את הק"ב, גרם למסירה מוקדמת מדי – וסט. לואיס נאלצה להסתפק בניסיון בעיטה. מייק הוראן, הפאנטר שזה עתה חגג יום הולדת 41, כרע על הדשא כדי להחזיק את הכדור עבור ווילקינס – אך לא הצליח להשתלט על הסנאפ הארוך, השמיט – והטייטאנס השתלטו על הכדור.

כעת הגיע תורו של מקנייר, שהוביל דרייב מסורתי של ריצה ומסירות קצרות, עם שבירת שגרה באמצע – מסירת 32 יארד לג'ורג'. ההתקפה נתקעה על קו 29 היארד של הראמס, ודל גרקו עלה לבעוט מ-47 יארד, טווח גבולי עבורו. הפעם היתה החזקת הכדור ללא דופי – אך דל גרקו החטיא! והתוצאה נותרה 0:0.

נראה היה שהמשחק החל בדרך הטובה ביותר עבור הטייטאנס: תוצאה נמוכה עבדה לטובתם, בהתחשב בהתקפת הראמס העוצמתית. אך התקפת טנסי נכשלה בכל ניסיונותיה לאורך המחצית הראשונה: ההחטאה של דל גרקו הייתה ההזדמנות הטובה ביותר שלהם לעלות על הלוח עד ההפסקה. בכל שאר החזקות הכדור שלהם נאלצו הטייטאנס להרחיק את הכדור, כשקרייג הנטריך עובד במשרה מלאה.

מנגד, לא נהנה גם וורנר מדרך סלולה במחצית הראשונה. ארבע פעמים נוספות הוביל את סט. לואיס לתוך הרד-זון של טנסי, ובכל פעם – נאלץ לרדת מהמגרש במבט מתוסכל ולפנות את הדרך לווילקינס וחוליית שומרי ראשו. הבועט הצליח להבקיע שלוש פעמים, החטיא מ-34 יארד, והמחצית הסתיימה בתוצאה 0:9 – ממש כמו משחק הגמר בעונת 79', עליו סיפרנו בפרק הקודם... לאן נעלמה התקפת הראמס? זו הייתה השאלה שעמדה בחללו העצום של האולם, לאחר שמשחק שני ברציפות נראה היה ש"הקרקס של קורט" מקורקע, ונותרו ממנו רק כמה ליצנים.

בעוד הקבוצות יורדות לנוח, עלו על האסטרוטרף פיל קולינס, כריסטינה אגילרה (אז עדיין נערה צעירה וצנועה מ"מועדון מיקי מאוס"...) ואנריקה איגלסיאס (בנו של שוער הכדורגל והזמר החובב חוליו) למופע אנמי ומשעמם בהשראת דיסניוורלד – אולי כדי "להזכיר" לשחקנים את היעד המסורתי של המנצחים במשחק. בשלב זה נעזוב אותם לנפשם ונשמע כמה מילות סיכום מהעד המומחה המקורי שלנו, יחד עם פתח מפתיע לתקווה.

ביום סתיו סגרירי אני מתקשר בדאגה אל הפרופסור, אי שם במגדלי השן של האקדמיה הציונית.

אני: שמעת מה קרה באוניברסיטה שלך?

פרופסור ב': מה? מה קרה?

אני: לא שמעת על האסון הגדול?

פרופסור ב': מה?! גם שם היו יריות כמו בווירג'יניה טק?

אני: איזה יריות בראש שלך?

פרופסור ב': אז מה? שריפה או משהו?

אני: תגיד לי, נראה לך שמישהו שם מתרגש משריפה או יריות? הם הפסידו ליריבה המסורתית שלהם! פעם שישית ברציפות! הקמפוס באבל...

פרופסור ב': נו, עזוב אותי עכשיו מפוטבול, אני כאן עם סטודנטים.

אני: סטודנטים או סטודנטית?

(קליק)

המצב הולך ומחמיר: חברי ד"ר ק', רופא בבית חולים ידוע בניו יורק, מגיע לארץ הקודש לחופשת מולדת קצרה לכבוד החנוכה. לפני שהוא עולה על הטיסה הוא שולח לי אימייל תמציתי בזו הלשון: "אני נהנה מאד לקרוא את הכתבות שלך, אבל מקווה שבעתיד תמצא נושא יותר מעניין מפוטבול"... וזה בא מאדם שחי ועובד במרחק אפסי מזירת "המשחק הגדול בהיסטוריה"!

ובכל זאת, ממש כמו עבור הראמס והטייטאנס, לפעמים נפתחים העננים בשולי השמיים וקרן אור כסופה מתגנבת לה אל הקרקע. כמו אוהדי ליברפול בשנות השישים, לפני שביל שאנקלי הגדול הוציא אותם מחושך לאור, אני נאלץ לפזם לעצמי את "לעולם לא תצעד לבד" ולקוות לטוב. ומי יכול לפתוח את הצוהר הזה אם לא רקס ריאן השמן, בנו של באדי והמאמן הרוקי של הג'טס? סמוך לפני חג המולד הוא מודיע לעיתונאים העצבניים בתפוח הגדול כי יש לו רשימה של משאלות לחג, שאינה אלא רשימה של כוכבי הקולטס שהוא רוצה לראות על הספסל במשחק נגדם. "סנטה קאלדוול" מחליט שרקסי היה ילד טוב ועושה כבקשתו, והג'טס מוצאים עצמם עם ניצחון חוץ בלתי צפוי וסיכוי טוב לפלייאוף.

למחרת היום מדווחת לי אשתי שמספר רב להפתיע של הודעות בנושא הג'טס הופיע בפייסבוק, והיא לא מבינה למה... נזעם לנוכח פלישת הברברים לחצרי האחורית, אני מתקשר אל מעבר לאוקיינוס אל אמה, גב' ס' – תושבת מדינת ניו יורק מאז שג'ו ניימת' עוד היה הכוכב הגדול של הג'טס. לא ברור מדוע אני בכלל טורח : עד כמה שידוע לי, בני הזוג ס' אוהבים לצפות בארועי ספורט – בתנאי שמדובר במשחק של פדרר נגד נדאל, ארגנטינה נגד ברזיל בכדורגל, או טורניר נידח ושולי המכונה "אולימפיאדת החורף". השיחה שמתפתחת בינינו שקולה לטיפול בהלם חשמלי.

אני: (מתבכיין ללא בושה) היא ממש מתפלאת שכולם מדברים על הג'טס...

גב' ס': אה, כן, ראינו את המשחק שלהם.

אני: (שתיקה מזועזעת. מנסה להיזכר איך קוראים לי)

גב' ס': הלו?

אני: ראיתם... את... המשחק... של... הג'טס... נגד... הקולטס???

גב' ס': כן, בדרך כלל אנחנו רואים משחקים בשעות האלה ביום ראשון.

אני: (מתקשה למצוא מילים) אה... אז את יודעת... ש... אה, הג'טס ניצחו?

גב' ס': בטח! זה בגלל שהוא הוציא את מאנינג.

אני: (ממלמל בשפה לא קיימת ובלתי ניתנת להדפסה. אילו היו מצלמים אותי היו מקבלים תמונה של מרטי שוטנהיימר בפלייאוף)

גב' ס': היה כאן אורח ששאל מה פתאום הוא מוציא אותו, אז אדון ס' אמר לו "נו מה אתה רוצה? הוא מפחד שהוא ייפצע, והמשחק הזה לא חשוב להם".

(חבטה קלה כשהטלפון פוגע ברצפה. חבטה כבדה כשהראש שלי פוגע ברצפה).

"אני אגיד לכם דבר אחד: בכל קרב, האיש שמוכן למות הוא שישיג את האינץ'. ואני יודע שאם אני עדיין חי בכלל, זה רק משום שאני עדיין מוכן להלחם ולמות עבור האינץ'. כי זו משמעות החיים: ששת האינצ'ים שמול פניך!"

מרגע שנטלו הראמס יתרון בלתי מחיק נגד מינסוטה במחצית השנייה של משחק הסיבוב השני, לחץ מישהו על מתג ההפעלה וכיבה את "ההצגה הגדולה בתבל". ברבע האחרון של המשחק אפשרו הראמס לווייקינגס להשיג שלושה ט"ד ללא מענה, שלא שינו כמובן דבר. לאורך משחק הגמר כולו הצליחה ה"טמפה 2" לנטרל את התקפת הראמס ולהגבילה ל-11 נקודות. וכעת, לאורך מחצית שלמה, קורקעה שוב ההתקפה המפחידה ועמדה על 9 נקודות ללא ט"ד. כמעט שני משחקים נטו חלפו מאז ריצת 35 הנקודות הרצופות נגד מינסוטה, ובפרק זמן זה השיגו הראמס 20 נקודות בלבד! היה ברור שהדבר לא יימשך לנצח.

מתוך ידיעה זו עלו הטייטאנס למחצית השנייה נחושים לעלות סופסוף על הלוח, ומקנייר הוביל אותם לקו 29 היארד של הראמס. דל גרקו עלה לבעוט בתקווה שהפעם לא יחטיא – אלא שהקורנרבק טוד לייט עקף את הקו מימין והצליח לחסום את הבעיטה! וורנר קיבל את הכדור בעמדה נוחה יחסית, ובאותו רגע שבה התקפת הראמס המוכרת והופיעה על המשטח. פצצה אחת לאייזק ברוס, פצצה שנייה לטייט אנד החוסם גדל הגוף, ארני קונוול – והנה דאון ראשון לט"ד. הפעם וורנר לא נכשל: מסירה של תשעה יארד לטורי הולט העלתה את התוצאה ל-0:16, והמשחק נראה אבוד עבור ההתקפה השמרנית והאטית של טנסי. בכך לא תמו צרותיהם של הטייטאנס: במסירה לקונוול נפצע בליין בישופ ועזב את המשחק.

אבל הטייטאנס לא איבדו תקווה. ווילקינס בעט את הקיקאוף לתוך האנד זון, אך מייסון לא נבהל, רץ החוצה והגיע עד לקו 34 היארד. לפתע היתה גם למקנייר עמדת שדה נוחה, וכאילו התעורר למראה הדרייב המושלם של וורנר – הוביל גם הוא את קבוצתו סוף סוף לנקודות הראשונות שלה במשחק. אך כצפוי, עשה זאת בדרך שונה לחלוטין משלוש המסירות של וורנר. היה זה דרייב שכמו יצא באופן מושלם מספר התרגילים הבסיסי של פישר: ריצות של ג'ורג' דרך האמצע, מסירות ברול-אאוט לווייצ'ק, ובקרבת הרד-זון – סקרמבל מטורף של מקנייר למרחק 23 יארד! ג'ורג' לא התקשה לפרוץ לתוך האנד זון ממרחק שני יארד, 6:16 לראמס. טנסי עוד ניסתה להשיג המרה לשתי נקודות כדי לצמצם ל-8 הפרש, אך מסירתו של מקנייר לווייצ'ק בשולי האנד זון נפלה לקרקע, וההפרש נותר 10.

למרות הכישלון בהשגת הבונוס הכפול, היה ברור שהתקפת טנסי הגיעה סוף סוף למשחק, ממש כשם שהתעוררה במחצית השנייה של גמר החטיבה בג'קסונוויל. והצופים הנייטראליים שראו את המשחק ההוא כבר ידעו למה לצפות. לאחר פאנט של הוראן, הוביל מקנייר את הטייטאנס למרחק 79 יארד עם מסירות עומק לטייט אנד המחליף ג'קי הריס ולתופס החמישי אייזק בירד. בסיומו של הדרייב, בתחילת הרבע הרביעי, פרץ ג'ורג' בשנית לאנד זון ממרחק שני יארד – והפער בין הקבוצות היה לפתע שער שדה בלבד.

כאן היה הרגע הגדול של הגנת טנסי. במצב הקריטי ביותר התעלו שחקני קו ההגנה, ובעזרת סאק של "הפריק" עצרו את הראמס ללא דאון ראשון. הוראן "סייע" להם עם פאנט עלוב של 30 יארד, הפאנט האחרון בקריירה הארוכה שלו, שנמשכה אולי עונה או שתיים יותר מדי... ומקנייר התייצב לדרייב מעמדה מעולה – קו 47 היארד. בשלב זה היה ברור לכל מי שנכח בג'ורג'יה דום כי המשחק החד צדדי מת ונשכח. לא היה ספק כי הטייטאנס יצליחו להשוות, וכשנותר זמן כה רב ברבע הרביעי – מי יודע אם לא יספיקו גם לנצח?

מקנייר פתח את הדרייב בסקרמבל ארוך שהביא את טנסי מעבר לקו האמצע, ולאחר מכן מצא שוב את הריס וביארד, ויחד עם ריצות של ג'ורג' הגיע לקו 25 היארד של הראמס. דל גרקו עלה בפעם השלישית במשחק לניסיון בעיטה, הקריטי ביותר בקריירה שלו. ומכונת הנקודות הוותיקה פעלה הפעם ללא דופי – שער מ-42 יארד, ושוויון 16:16, כשנותרו רק שתי דקות ו-12 שניות לסיום! היה זה הקאמבק הגדול בתולדות הסופרבול. לא רק ששום קבוצה לא הצליחה מעולם לסגור פיגור 16 נקודות בנשף הגדול – שום קבוצה לא הצליחה לסגור פיגור של יותר מ-10.

הדום שתק. השדרים שתקו. המתח הכריע את כולם. מה עוד יכול לקרות במשחק הזה, אחרי שתי מחציות כה שונות זו מזו? והאם יספיקו הטייטאנס לקבל את הכדור בחזרה במקרה של ט"ד לטובת הראמס?

זה היה הרגע לו חיכה קורט וורנר במשך שבע שנים, מאז סיים את לימודיו בצפון אייווה. רגע שמעטים השחקנים שזוכים לחוות אותו. הוא הפך תוך חמישה חודשים מאלמוני לסופרסטאר, וברגע הזה היה עליו להוכיח שהשינוי לא קרה במקרה, אלא היה מוצדק.

כמו נורם ון ברוקלין, 48 שנים לפני כן, קיבל וורנר זמן למסור מהקו שלו, וסרק את המגרש. ברוס רץ מסלול "גו" ישיר לאורך הקו הימני. וורנר לא היסס, ובקשת יפהפיה העביר אליו את הכדור למרחק 35 יארד – כדור שממש בהתאם לעקרונות שלימד מארץ, אפשר לברוס להמשיך לרוץ מבלי להאט או להסתובב, ומבלי לתת סיכוי לשחקני הסקנדרי של טנסי להגיע אליו. ברוס חיבק את הכדור המושלם ורץ עוד 38 יארד אל האנד זון של טנסי – ט"ד של 73 יארד, בדיוק כמו הט"ד של טום פירס נגד קליבלנד. פירס העלה את הראמס ליתרון 17:24; ברוס העלה את הראמס ליתרון 16:23. אוקיינוס של זמן וזיכרונות הפרידו בין שני הרגעים האלה – אך הם היו כמעט זהים. זה היה רגע שמשנה גורל של קבוצה לאחר קרוב ליובל שנים. 73 היארד של ברוס העלו את וורנר ליותר מ-400 יארד במסירה – שיא סופרבול של כל הזמנים! וורנר השלים את המשימה שלו – סיפור הסינדרלה שלו הגיע לסוף הטוב...

אלא שנותרו דקה ו-54 שניות על השעון

"איני יכול להכריח אתכם לעשות זאת. עליכם להביט במי שלצדכם. הביטו בעיניו! אני מאמין שתראו אדם שישיג איתכם את האינץ'. תראו אדם שיקריב עצמו למען הקבוצה, כי הוא יודע שברגע האמת גם אתם תנהגו כך. זוהי קבוצה, רבותיי. או שנבריא עכשיו כקבוצה, או שנמות כיחידים.

זהו פוטבול, חבר'ה. זה הכל"

המהלך המדהים של וורנר וברוס היה כה מהיר, שנותר די והותר זמן למקנייר להוביל את טנסי לשוויון, בעיקר אם יצליח מייסון לסדר עמדת שדה נוחה. ווילקינס בעט, מייסון החזיר היטב – אך השופטים פסקו על עבירת "הולדינג", והטייטאנס נאלצו להתחיל את הדרייב מקו 10 היארד. מקנייר עמד במרחק 90 יארד מהצלת הקבוצה וכפיית הארכה.

זכינו לראות העונה את הק"ב "הרץ" הנוכחי של טנסי, וינס יאנג, מבצע דרייב "פישרי" מעולה למרחק 99 יארד כדי לנצח את אריזונה בשניה האחרונה. בדרייב המטורף הזה השיג יאנג את כל היארדים בעצמו – אם במסירה ואם בריצה, כשהרץ הכוכב כריס ג'ונסון מתפקד כצופה. דרייב מכריע זה לא הומצא על ידי פישר בעונת 09': הוא היה העתק כמעט מדויק של הדרייב האחרון בסופרבול XXXIV. גם כאן לקח מקנייר את כל האחריות על כתפיו. לאחר שהצליח להנהיג קאמבק של 16 נקודות, לא הייתה לו שום כוונה לוותר על המשחק. הוא השאיר לג'ורג' את תפקיד החוסם, יחד עם "לו דאדי" ושחקני הקו – ויצא לדרך הארוכה אל האנד זון של סט. לואיס.

תחילה השיג דאון שני קצר עם מסירה למייסון, ודאון ראשון במסירה לווייצ'ק. כעת יצא הק"ב לסקרמבל הראשון של הדרייב והשיג 12 יארד. הקורנרבק דרה בליי תיקל את מקנייר בסיום המהלך, תוך כדי תפיסת המסכה. הראמס ספגו עונש של 15 יארד ולפתע היה מקנייר במחצית המגרש של היריבה – ונותר לו זמן רב על השעון.

אוהדי הראמס לא הצליחו להרעיש בזמן הסנאפ של טנסי – המתח שיתק אותם. במקום להלחיץ את הטייטאנס ולגרום להם לעבירות – היו אלה דווקא הראמס שקפצו מוקדם מדי וספגו עונש של חמישה יארד נוספים. תודה רבה, אמר מקנייר, וניסה סקרמבל שני – הפעם קצר מדי. בדאון שני מסר לדייסון, שהגנת הראמס השאירה חופשי בשטח ההפקר שבין "הקופסה" לסקנדרי הנסוג לאחור. שבעה יארד, ודאון ראשון לטנסי על קו 31 היארד של הראמס, פחות מדקה לסיום הסופרבול. מקנייר הבין את הטקטיקה של יריביו וניסה לתפוס אותם לא מוכנים במסירות קצרות. שתיים רצופות נכשלו, אך עוד עבירת "אופסייד" של הראמס הביאה את טנסי לדאון שלישי לחמישה יארד. הראמס עשו מאמץ עליון לעצור את הדרייב כאן ועכשיו, ביודעם שרק ט"ד יציל את הטייטאנס. וויסטרום וקרטר הסתערו על מקנייר והגיעו אליו. אך הק"ב הקשוח חמק משניהם, נשאר על הרגליים – ושוב מצא את נקודת התורפה במרכז – 16 יארד לדייסון, ודאון ראשון לט"ד על קו 10 היארד.

פישר מיהר לקחת פסק זמן אחרון. השעון הראה שש שניות לסיום: זמן לשתי מסירות מהירות, אם הראשונה לא תושלם. מסירה מושלמת בתוך תחומי המגרש חייבת להסתיים בט"ד – לא יהיה זמן למהלך נוסף.

פעם שלישית גלידה, חשבו פישר ומקנייר בפסק הזמן האחרון. אם הסקנדרי נסוג להגן בתוך האנד זון, והליינבקרים מכסים את ווייצ'ק והריס – מדוע לא לנסות שוב למצוא את דייסון? ואכן, מרגע הסנאפ ביצע התופס הצעיר מסלול "סלאנט", מקנייר מיהר לשחרר את הכדור לשטח המת, דייסון תפס את הכדור בדיוק בסיבוב לכיוון האנד זון, ופנה להשוות...

מהצד החלש הופיע הליינבקר מייק ג'ונס, שהיה היחיד שקרא את המהלך, עזב את משימת הכיסוי שלו על ווייצ'ק ובא לסתום את החור. ג'ונס היה אולי השחקן הפחות מוכר בהגנת הראמס האלמונית ממילא. הוא שיחק שש עונות בריידרס לפני שעבר לראמס עם הגעת ורמיל, ולא התבלט כלל בשלוש העונות שלו בקבוצה, ודאי לא לאחר הגעתו של פלטשר הדומיננטי. אבל באותו רגע קריטי הבחין ג'ונס כהרף עין במסלול של דייסון, והיה מרוכז מספיק לשנות את כיוון ריצתו, להשיג את דייסון במרחק שני יארד מהאנד זון, וללפות בכוח את מותניו וירכיו, מפיל אותו לקרקע בטרם יגיע לקו המטרה.

דייסון חש יותר משראה את לפיתתו של גו'נס, ומכיוון שידע היטב את מצב השעון, הושיט מתוך אינסטינקט את זרועו קדימה, מותח אותה ככל האפשר, חודו של הכדור מתקרב ומתקרב לקו בעוד הוא שוקע אל האסטרוטרף. יארד אחד... שתי רגליים... רגל אחת...

כתפו של דייסון פגעה בקרקע. הדום התפוצץ ברעש של שמחה מעורבת באכזבה. "לא הגיע" סימן ורמיל בפסקנות על הקו – וכעבור שנייה או שתיים הסכימו עמו גם השופטים. המשחק נגמר – והתיקול המכריע של ג'ונס החזיר את האליפות לראמס ומנע הארכה ראשונה בתולדות הסופרבול. הקאמבק ההרואי של מקנייר נותר רגל אחת מחוץ לאנד זון – אולי הסיום הצמוד והשקול ביותר שניתן להעלות על הדעת. בשורה התחתונה נותרו הטייטאנס בצד המפסיד, וקורט וורנר נבחר ל-MVP בצירוף לתואר העונתי בו זכה כבר. שדר הקווים מייק טיריקו פילס את דרכו אל הק"ב המנצח, שחגג בתוך התקהלות של שחקני הראמס האקסטטיים. "דבר ראשון, קורט – אתה חייב לספר לי על הט"ד לאייזק!" צעק טיריקו לתוך המיקרופון מעל ההמולה. וורנר חייך וענה: "דבר ראשון, מייקל, אני צריך להודות למי שהביא אותי לכאן, אדוני ומושיעי ישו!".

בביתו בניו אורלינס על הספה, צפה ג'ייק דלהום, הק"ב השלישי של ניו אורלינס סיינטס, בחברו מימי אמסטרדם, שבאותו רגע נראו כאילו התרחשו לפני עשרות שנים. מאז החזרה לליגה הבכירה לא קיבל דלהום שום הזדמנות להוכיח את עצמו על המגרש, כפי שתיאר לעצמו. אך כשראה את וורנר המאושר חוגג על המסך ומקבל לידיו את גביע לומברדי ואת תואר השחקן המצטיין, קפץ את אגרופו ואמר לעצמו: "יום יבוא, יום יבוא..."

לאחר שהשלמנו את מסעם של וורנר ומקנייר אל רגעי ההכרעה של הסופרבול, הבה נחזור לתמונה שפתחה את הסדרה. היכנסו לפרק המבוא והביטו בה לרגע: שני גברים לכודים בתנועת ריקוד קפואה, מושכים לכיוונים מנוגדים, נאבקים כל אחד בנפרד על האינץ' הנוסף. שנים עשר אינצ'ים הפרידו בין דייסון לבין מהלך גדול נוסף, מהלך שיסגור את המעגל שפתח ב"נס עיר המוסיקה" ויהפוך אותו לאלוף. שנים עשר אינצ'ים שהשאירו את האליפות אצל ג'ונס – והנציחו אותו כאחראי למהלך ההגנתי החשוב ביותר בתולדות הסופרבול. כמה יופי וכאב, אושר ועצב יש ברגע הזה.

כדברי טוני ד'אמאטו, "זהו פוטבול, חבר'ה. זה הכל."