ב-1989 הפך נייג'ל מרטין לשוער הראשון באי הבריטי עליו משלמת קבוצה מיליון ליש"ט, כשהוא עבר מבריסטול רוברס לקריסטל פאלאס. שתי הקבוצות ניהלו מו"מ על שירותיו של השוער, אבל בתוך כך הוא נדרש על ידי פאלאס להסדיר את עניין שחרורו ולבסוף גם קיבל נתח כספי מהעסקה, 200 ליש"ט. זו לא טעות הקלדה וגם לא נשכחה כאן מילה. 200 ליש"ט זה הסכום.
21 שנים אחרי, עשרות ואולי מאות מיליוני צעירים בסביבות הגילאים 20-30 ניגשים לראיונות עבודה לבד, מנהלים את הקריירות שלהם בעצמם ומנסים לדאוג לאינטרסים שלהם ללא עזרה. עשרות ואולי מאות מיליוני צעירים, אבל בתוכם מעט מאוד כדורגלנים. להם יש סוכנים שידאגו להכל ובוודאי לא יסתפקו במענק של 200 ליש"ט.
"בכדורגל יש כל מיני תפקידים: יו"ר, מנכ"ל, מאמן, שחקן. אבל בגלל שמדובר בדמויות ציבוריות, צריך מישהו שיעבוד מאחורי הקלעים. הסוכן הוא תפקיד חשוב. בלעדינו זה לא יכול היה לעבוד", אמר לפני כמה שנים הסוכן האיטלקי תומאסו אנג'ליני וצייר חלק מהתמונה הרחבה והעגומה אודות התנהלות הכדורגל בימי פוסט חוק בוסמן.
ההיסטוריה של סוכני הכדורגלנים גולשת עד לסוף המאה ה-19. גם אם אז הם לא זכו לתואר בו הם אוחזים היום, כבר היו מקרים בהם מעבר של שחקן מקבוצה אחת לשנייה ושל משאים ומתנים, היה צד שלישי. המתווך, ה-middleman, אותו אחד שתמיד ידע איך להרוויח כסף מכל עסקה. אבל פעם זה היה נדיר יותר, פעם שחקנים באמת דאגו לעצמם ולמעברים שלהם. אבל הכניסה של אותו חוק בוסמן החדירה את אותם שמות מסתוריים וחסרי פרצוף לעובי הקורה.
מ-1995 שחקנים שסיימו חוזה הפכו לשחקנים חופשיים שזכאים לעבור מקבוצה לקבוצה בחינם. החירות שלהם ניתנה להם ובצדק, אבל הם שמו את עתידם בכפיהם של סוכנים, שגם אם יכחישו עד מחר, נמצאים בעסק אך ורק למען הכסף. עכשיו, כשהם נזרקו לשוק השחקנים החופשיים, הכדורגלנים היו זקוקים למישהו שיציע אותם למאמנים ולקבוצות. לרווח הזה נכנסו אנשי עסקים ממולחים.
עם השנים החלו לפתח שחקנים, מאמנים והנהלות אימפוטנציה בכל הנוגע ליכולת לבצע עסקה ללא סוכן מעורב והתלות הזו רק ביססה את מעמדם של אותם סוכנים כמי שהיום מושכים בהרבה מאוד חוטים בכדורגל העולמי. התוצאה? על פי הערכות, קבוצות הפרמיירליג האנגלית שילמו בעונת 2001/2, שכללה שני חלונות העברות, כ-46 מיליון ליש"ט על עמלות סוכנים. בשנת 2009, שכללה גם היא שני חלונות העברות, שילמו קבוצות הפרמיירליג כ-70 מיליון ליש"ט על עמלות סוכנים.
מעט מאוד אחריות על הקריירה
"היו לי הצעות מבשיקטאש, טרבזונספור, אז'קסיו. בולטון הציעה לי להיות השוער השני של יסקליינן", סיפר בראיון ל"מעריב" ב-2005 שוער בני יהודה דאז, וינסנט אניימה, על הגעתו לשכונה, "הייתי משוכנע שאני חותם על חוזה לא מחייב. הסוכן אמר 'אם לא יהיה טוב, אתה יכול לעזוב ברגע. ואז התברר לי שכאן אני אשחק. כעסתי מאוד על הסוכן, אבל אנחנו בני אדם, עושים טעויות". אבל המקרה של אניימה הוא רק אחד מלא מעט סיפורים של שחקנים שטענו שהולכו שולל על ידי סוכניהם. את מי הם יכולים להאשים? רק את עצמם.
לשחקנים פעם זה לא היה קורה בצורה כזו ודווקא מכיוונה של מנצ'סטר יונייטד, אחד מהסמלים הגדולים לקפיטליזם שפשט בענף הספורט הפופולארי בעולם, הגיעו בשנים האחרונות מחאות חוזרות ונשנות על תפקידם של סוכני הכדורגלנים. גארי ופיל נוויל יוצגו מיומם הראשון כמקצוענים על ידי אביהם והראשון נחשב היום לאחד מהדוברים הבכירים נגד אותם אופורטוניסטים שמצאו דרך להרוויח כסף מכל עסקה.
"הייתי רוצה שסוכני השחקנים ייעלמו מהכדורגל", אמר גארי לא פעם בשנים האחרונות, "הייתי רוצה לראות ששחקנים לא נשענים כל כך על סוכניהם. אחד מהדברים השנואים עלי זה שאני רואה שחקנים צעירים שיש להם סוכן שעושה בשבילם הכל. הם לא יודעים כיצד לנהל חשבון בנק, הם לא יודעים כמה כסף הם מוציאים והם לא מסוגלים לקבל החלטות בעצמם. כדורגלנים חושבים שהם צריכים סוכנים, אבל הם לא. שחקנים צריכים עצה טובה ורואי חשבון מיומנים, אבל לא אנשים שלוקחים מהם מאות אלפי ליש"ט".
אלא שהכיעור בהתנהלות הסוכנים לא מתחיל ונגמר בתמרון שלהם את השחקנים, אלא גם בניסיונות לתמרן את הצוותים המקצועיים של הקבוצות בהן הלקוחות שלהם משחקים. דברו היום עם כל סוכן שחקנים והוא יספר לכם שהוא פועל ללא שאת למענו של הכדורגלן אותו הוא מייצג. באיזו צורה? כדורגלן העבר והסוכן האנגלי ריי בלומפילד סיפר: "יש סוכנים שאם שחקן שלהם לא ייכלל בסגל של הקבוצה שלו, הם רק יטפחו את האגו שלו ויאשימו את כולם חוץ מאותו. אני לא עושה את זה. לפעמים הכדורגלנים שאני מייצג לא אוהבים את מה שאני אומר להם, שזה תלוי בהם אם הם ישחקו או לא".
אלכס פרגוסון, תחתיו עברו שחקנים קשוחים על המגרש וגם מחוצה לו כפול אינס, רוי קין גארי פליסטר וסטיב ברוס, סיפר אף הוא: "לכדורגלנים היום יש אופי שונה מפעם. הם יותר שבירים מהשחקנים ששיחקו לפני 25 שנים. היה לנו שחקן שהוזמן לנבחרת הצעירה של אנגליה ויום אחר כך הסוכן שלו התקשר אליי ואמר לי 'אני חושב שהגיע הזמן לשבת ולחתום חוזה חדש עם הילד'. ככה העולם עובד היום. הסוכנים שולטים ברוב ההעברות וזה לא צודק".
סיר אלכס שפך קצת אור על אותה טפיחה מוגזמת של הסוכנים על האגו של לקוחותיהם, אבל כפי שיתברר בהמשך, עסקאות שהוא ביצע הועמדו תחת עננה כבדה של חשדות לניגוד אינטרסים וזה משליך מיד על העובדה שהאשמה על חלקם הגדול של הסוכנים בכדורגל לא צריכה ליפול רק על ה-אין אונות של שחקנים שצריכים שיחשבו בשבילם. גם למאמנים והנהלות תאבי בצע חלק בכיר באותה מעורבות.
יותר מדי בעלי מניות מוזרים
בישראל מסתובבות שנים ארוכות שמועות על מאמנים שמרוויחים את חלקם מעסקאות במסגרתן הם מחתימים שחקנים. על כך שהם עובדים רק עם סוכן אחד שהבטיח להם אחוזים מרכישת שחקן, על כך שהם יחתימו רק כדורגלן שמהעסקה שלו הם ירוויחו כלכלית, לעתים גם על חשבון ההצלחה המקצועית. "גוזרים קופון". כאן קשה לצפות ממישהו שיחקור את השמועות הללו, אולי כי נכנענו לשחיתויות שנוגעות בכל רמה של החברה, אבל באנגליה התקשורת לקחה את העניינים לידיים.
ב-19 בספטמבר 2006 גברה בולטון 1:3 על וולסול בסיבוב השני של גביע הליגה, אבל מבחינת סם אלרדייס זה לא היה שיאו של הערב. בזמן שהמאמן רחב הכתפיים עמד על הקווים בבנקס סטדיום הצנוע, שידרה רשת הטלוויזיה BBC כתבת תחקיר שנשאה את השם "Undercover: Football's Dirty Secrets". במהלך התכנית תועדו שני סוכני כדורגל כשהם מספרים על כך שהעבירו לביג סם סכומי כסף דרך בנו קרייג, על מנת שיחתים שחקנים אותם הם מייצגים. בנוסף הועמדו פעילויות של אנשים כהארי רדנאפ ופרנק ארנסן בספק וההתאחדות האנגלית החלה לנהל חקירה, במסגרתה נבדקה גם המעורבות של סוכן בלתי מורשה במעברים של טל בן חיים ובלסינג קאקו לבולטון.
עוד לפני כן, במאי 2001, הנפיקה את עצמה בבורסה פרואקטיב, אחת מסוכנויות השחקנים הגדולות בבריטניה. בין האנשים שמיהרו לקנות מניות היו בובי רובסון, גרהאם סונס, מרטין אוניל, ג'ון גרגורי, קווין קיגאן, סם אלרדייס, פיטר ריד ואחרים. ריד, למשל, מכר את מניותיו אחרי כחודש וחצי, אבל לא לפני שהספיק להנחית בסנדרלנד את קלאודיו ריינה האמריקאי תמורת חמישה מיליון ליש"ט. ומי הייתה הסוכנות שטיפלה במעבר? פרואקטיב כמובן. כחצי שנה לאחר מכן רכש סונס, אז מאמן בלקבורן, את אנדי קול תמורת שמונה מיליון ליש"ט. החלוץ הפך לרכש מצוין, אבל גם זה לא הסתיר את העובדה שגם בעסקה הזו טיפלה פרואקטיב, בה היו לסונס מניות.
גם אלכס פרגוסון נחשד בעבר בניגוד אינטרסים כשאחד משותפיו של בנו הסוכן, ג'ייסון פרגוסון, היה מהמוציאים לפועל של עסקת ההעברה של יאפ סתאם ממנצ'סטר יונייטד ללאציו, ממנה חולק דיבידנד על סך של כ-1.2 מיליון ליש"ט לסוכנים שטיפלו בה. באנגליה נחקרים כמעט כל העת מקרים שונים של שימוש בסוכנים לא מורשים ושל ניגודי אינטרסים, אבל רבות מהעסקאות הללו נעות בתחומים אפורים. לפיכך התוצאות לא תמיד מעודדות ופעמים רבות מסתיימות בהמלצות בלבד או במסקנות בסגנון "המעורבות של קרייג אלרדייס בהעברות שחקנים לבולטון מדאיגה". לא הרבה יותר.
כבר לפני כחמש שנים היו שקראו באנגליה לחוקק חוק על פיו בכל העברה יהיו מחויבות הקבוצות לחשוף מי הוא הסוכן שטיפל בעסקה וכמה כסף הוא קיבל ממנה. כך, הם קיוו, יהיה קל יותר לפקח על עסקאות ועל המעורבים בהן ולמנוע מקרים בלתי חוקיים או לבסס חשדות על כך שמאמנים "גוזרים קופון" על רכישת שחקן לקבוצה שלהם. אלא שההצעה הזו נותרה בינתיים באוויר וכשיש כל כך הרבה בעלי אינטרסים שפועלים בשיתוף פעולה מלא עם הסוכנים, קשה לראות מתי העסק יהפוך לבהיר ונקי יותר.
"האם סוכני כדורגלנים מושחתים? לא כולם, אבל רובם כן", אמר פעם קולין גורדון, סוכנם של סטיב מקלארן, דייויד ג'יימס תיאו וולקוט ואחרים. מושחתים או לא, צריך לזכור שרוב הפעולות שלהם הן חוקיות ועל אלו שלא, אנחנו לא שומעים כי למעטים בעולם הכדורגל של היום יש רצון לחשוף אותן. העובדות היבשות, לעומת זאת, מספרות שהספורט הפופולארי בעולם נעזר באותם מתווכים שמסייעים להניע את הגלגלים הכבדים שלו, אבל הן גם מראות שאותם אנשים מתקדמים בצורה מהירה ומדאיגה, מהנעת הגלגלים לכיוון ההגה.