הכעס כבר נעול

כל שחקני ליגת העל עלו אתמול עם המספר 12 על החולצות, לציון המלחמה בסוכרת נעורים. מי שנראה קצת המום, ולא בגלל הטקס, הוא מיכאל זנדברג. ספק אם בתחילת העונה זנדברג ראה את עצמו משחק בקבוצה נטולת שאיפות, מגיע לבני יהודה דווקא אחרי המחצית היפה שלה, בדרך להתבטלות במרכז הטבלה. משחק ראשון בקבוצה חדשה הוא אף פעם לא אינדיקציה, אבל גם זנדברג יודע שהוא ובני יהודה יכולים להזין אחד את השניה בהתלהבות. מצד שני, כפי שהוכח אתמול בבלומפילד, הם יכולים לעשות גם את ההיפך

שחקני הפועל פתח תקוה זיהו מיד את מה שלנו היה ספק בו: הכדור לא נגע ביד של עמנואל מתיאס, ולא היה פנדל לזכות בני יהודה. מאותו רגע התקשה השופט הצעיר להשתלט על המשחק. זטמה הוא לא השופט הראשון ולא האחרון ששורק לבעיטת 11 מטר בלתי מוצדקת, אבל במקרה הזה בלט חוסר הניסיון שלו בהרגעת הרוחות. כל שופט, גם הבכיר שבהם, טועה, ההבדל הוא ביכולת להמשיך כאילו כלום לא קרה. זה עוד יבוא, זטמה

יש משהו גרוטסקי במחזה שבו שחקן בועט פנדל ונפצע, אבל האמת היא שבמקרה של אסי בלדוט מדובר בסימבוליקה לא משעשעת כלל. בלדוט היה אמור להיות המנהיג של בני יהודה, אבל דווקא משחק כמו אתמול מייצג את מה שהזהובים הפכו להיות עם בלדוט כקפטן: קבוצה שבעה שנוגעת בהצלחה אבל גם מפחדת ממנה, שאיבדה את היכולת לשמוח

נדמה שלגיא לוזון אין תשובה לבינוניות הזו. מאמן בני יהודה לא כל כך יודע איך להמריץ את שחקניו. חודש בלי ניצחון הוא יותר מדי עבור קבוצה שהרגילה אותנו לכדורגל מלהיב שנסמך על התשוקה של שחקניה. בני יהודה נראית כבויה, והמשחק של אתמול היה עוד תמרור אזהרה. עד סוף דצמבר נראה הפלייאוף העליון ודאי, עכשיו לוזון והזהובים רחוקים רק שלוש נקודות מהמקום השביעי

דני לוי הוא סוג של יוסאין בולט: בכל פעם שנדמה לך שראית הכל, הוא שובר שיא חדש ומשאיר אותך עם פה פעור. אפשר להסתכל על היציאות של דני לוי ("בני יהודה אפסים, השופט עוזר לאחי נצרת") כגימיק משעשע, אבל רצוי לשים את הצחוק בצד, ולקוות שבית הדין של ההתאחדות יעשה סוף, לפחות זמני, לפארסה הזו

לא סוד הוא שג'ובאני רוסו אוהב את ישראל, ובויאן ורוניצ'ה הוא עוד ניצן שמעיד על התפתחות הקריירה החדשה שלו כסוכן שחקנים. לא מעט קרואטים טובים עברו כאן - ננאד פראליה, טברטקו קאלה, דיאן רצ'וניצ'ה וכמובן, רוסו עצמו. עם טומיסלב בוסיץ' לא כל כך הלך לסוכן החדש, הצלחה עם ורוניצ'ה עשויה לסלול את הדרך לגל של שחקני חיזוק קרואטים, בשורה שיכולה להיות טובה מאוד לכדורגל שלנו

לדניאל דה רידר יש כדורגל, ובמחצית הראשונה אפשר היה להבחין בכך. אולי הוא ניסה להתחכם לפעמים יותר מדי, אבל בסך הכל הוא יכול לתת ערך מוסף לא קטן לקישור של הפועל תל אביב. הבעיה היא שדה רידר, כמו כל שחקן, צריך להתאקלם, והתאקלמות לוקחת זמן. בשני המשחקים הראשונים שלו חוסר התיאום עם שאר השחקנים ניכר, רק שבסוף העונה הוא מתכוון לעוף מכאן והשאלה היא מתי, אם בכלל, תושלם ההתאקלמות הזו

ב-90 הדקות בבלומפילד אפשר היה לראות את מכבי נתניה של ראובן עטר, לטוב ולרע. לטוב - כי זו כבר לא הקבוצה שבאה לקבל בראש (זוכרים את ה-3:0 מהפועל תל אביב בקופסה בסיבוב הראשון?). לרע - כי מכבי נתניה היא קבוצה צעירה ונאיבית שסופגת בפעם השניה ברציפות שלישייה בתוך פחות מחצי שעה. ועדיין, קשה למצוא מלים רעות על המאמן שהגיע לקבוצה במצב כמעט אבוד והפך אותה ב-180 מעלות. מתישהו יתחילו להעריך את העבודה של עטר גם מחוץ לגבולות נתניה

"מחפשים חלוץ" הייתה האמירה הפופולארית ביותר בחלון ההעברות הנוכחי, כשגם מכבי נתניה נכנסה למיקס והנחיתה בקופסה את דייויד גומז. אולי בגלל ההחתמה הזו, אחמד סבע היה חד יותר אתמול בבלומפילד. יחד עם הצמד אתמול, לסבע יש רק שישה שערים העונה, אבל בהתחשב בכך שמדובר בעונה ראשונה שלו בליגת העל, יש מקום לחשוב שבנתניה גדל, סופסוף, חלוץ שיודע גם להבקיע

האם יש תמונה מייצגת מזו למה שראינו בעשר הדקות האחרונות בבלומפילד? דרמה, שערים, סנסציה מרהיבה וקאמבק מטורף. לא פלא ששריקת הסיום של מאיר לוי שלחה את כולם מאוכזבים לחדר ההלבשה. לנו זה לא משנה, הלוואי עלינו משחקים כאלה בכל שבת