אי שם, מעבר לקשת

"אתה מדבר עליו כעל חבר" אמר גימלי. "חשבתי שפנגורן מסוכן".

"מסוכן!" קרא גנדלף. "והרי גם אני מסוכן, מאד מסוכן: מסוכן יותר מכל מה שתפגוש בימי חייך, אלא אם יביאוך בעודך חי בפני כס השר האפל. וארגורן מסוכן, ולגולס מסוכן. הנך מוקף סכנות, גימלי בן גלואין, כי גם אתה מסוכן, בדרכך שלך."

(ג'. ר. ר. טולקין, "שני המגדלים", 1954)

לו היה פיט רוזל, הקומישינר הגדול מכולם, עדיין חי בינואר 2000, היה ודאי מחכך ידיו בהנאה למראה ההרכב חסר התקדים של משחקי יום ראשון, ה-23 בחודש, הלא הוא יום ראשון של משחקי הגמר.

ארבע הקבוצות שהשתתפו במשחקים, ארבע הקבוצות המצטיינות של הליגה לעונת 99', סימלו את כל מה שניסה להשיג מאז מונה לתפקידו בשנת 1960. כפי שציינתי בפרק המבוא לסדרה, פעולותיו המהפכניות של רוזל הניבו פירות בהדרגה, לאורך זמן, והפכו את המשחק למרגש יותר, מותח יותר, מסעיר יותר – וכתוצאה מכך, פופולרי הרבה יותר. ובשום יום לא ניכר רישומו של חזון רוזל כמו ב-23 בינואר 2000.

ארבע הקבוצות ייצגו שלושה שווקים קטנים ושוק בינוני אחד (טמפה ביי). כל הארבע שיחקו בעירן הנוכחית לא יותר מ-24 עונות (שוב, טמפה ביי), ושלוש מהארבע – לא יותר מ-5 עונות. אחת מהן הוקמה רק לפני 5 עונות. כל הארבע הגיעו לעירן הנוכחית לאחר תקופה בה לא שיחקה שם קבוצה מהליגה (7 שנים במקרה של הראמס, נצח נצחים במקרה של היתר), ואף לא קבוצה מליגה בכירה אחרת (בג'קסונוויל שיחקה שנתיים קבוצה מליגת USFL, אך זאת 10 שנים לפני הגעת הג'אגוארס). כל הארבע זכו לארח משחק פלייאוף ראשון בעונת 97' לכל המוקדם, ושתיים מהן (הראמס והטייטאנס) בעונה הנוכחית בלבד. ואם לא די בכך, אחת מהארבע (הטייטאנס) היתה הנציגה הראשונה של הליגה במדינתה.
כל הארבע יחד חברו לזכות בארבע אליפויות בלבד (2 לראמס, 2 לטנסי), מתוכן שתיים (של טנסי כמובן) בימיה הראשונים והחלשים של ליגת AFL. האליפות האחרונה מבין הארבע התרחשה לפני 38 שנה! ושתיים מבין הארבע (שוב הראמס וטנסי) הגיעו בעונה זו לפלייאוף לאחר הפסקה של חמש עונות לפחות.

נראה כי אילו ניסתה הנהלת הליגה בכוונה לארגן הרכב אלמוני, כושל ו"אנדרדוגי" למשחקי הגמר – לא היתה מצליחה למצוא רביעייה מתאימה יותר. כפי שאמר פרופסור ב' בפרק המבוא, מי שמע בכלל על הראמס והטייטאנס? טמפה – אלה לא הפאשלונרים הנצחיים של הליגה? וממתי יש בכלל קבוצה מקצוענית ב.... מה זה? ג'קסונוויל? איפה לעזאזל נמצאת ג'קסונוויל?! לאן נעלמו הניינרס והפאקרס, דאלאס והרדסקינס, דנבר והצ'יפס, פיטסבורג ובפאלו? היכן ה"שושלות" האצילות של הפוטבול המקצועני? כיצד אירע שנשרו בזו אחר זו והשאירו את יום ראשון של הגמרים לארבע לכלוכיות שכאלו?

שני המשחקים של ה-23 בינואר הנחיתו סטירה מצלצלת על לחיה של אומת הפוטבול והכריחו אותה להתעורר ולהכיר בקיומו של עידן חדש: עידן השוויון. בהיעדר פייבוריטים ומסורת פלייאוף, בהעדר כוכבי על מוכרים וקבוצות עם רקורד מוכח רב שנתי, הופך הפלייאוף לממלכת אי הוודאות. הכל יכול לקרות, והכל קורה – כדבריו של ד"ר מלקולם בסרט "פארק היורה". וכמו מומחי תורת הכאוס, מזכיר לנו גם המכשף גנדלף, גיבור "שר הטבעות" של טולקין, כי חוסר הוודאות מצמיח סכנות מכל פינה, סכנות בלתי צפויות ולעתים בלתי נראות. חלק מהסכנות חיצוניות, וחלקן – באות מבפנים.

אל גנדלף החכם, ואל חוסר יכולתו להבחין בסכנה המתקרבת דווקא אליו, נחזור בהמשך הפרק. אך כעת נמהר אל אצטדיון "אולטל" בג'קסונוויל, שם עומד להתחיל בכל רגע גמר ה-AFC, בין... מי אמרתם? ג'קסונוויל ג'אגוארס וטנסי טייטאנס?

בפרק "שקיעה וזריחה" התוודענו להכנה המנטלית של הג'אגוארס בהנהגת טום קאפלין לקראת המשחק נגד מיאמי, הכנה שהתבססה על תחושת קיפוח ועלבון בעקבות ההתעלמות המוחלטת של התקשורת והציבור הרחב מעצם קיומה (שלא לדבר על הצלחתה) של הקבוצה. ציינו גם שבעקבות הניצחון שובר השיאים על דן מרינו וחבריו, עברו המארחים לקיצוניות השנייה: עודף ביטחון עצמי, תחושה של אני ואפסי עוד, אשליית החסינות מפני הפסד. בדומה אולי לקולטס (קבוצה שהזכירה בקווים כלליים את הג'אגוארס) הגיעה ג'קסונוויל למשחק הגמר כשהיא מניחה שהניצחון כבר שלה: שכל שעליה לעשות הוא להתייצב. אולי לא 55 הפרש הפעם, אך הפרש של יותר מעשר נקודות נראה מובן מאליו, נגד החד ממדיות המכוונת של התקפת הטייטאנס והיעדר "שמות" גדולים בהרכבה. האפרוריות של טנסי הייתה המלכודת המסוכנת ביותר שניתן היה להציב לקבוצה שזה עתה השיגה 62 נקודות במשחק פלייאוף; אך כדברי קאסיוס במחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר: "האשמה, ברוטוס היקר, אינה בכוכבים אלא בנו עצמנו". הייתה זו אחריותו של קאפלין וצוות המאמנים – כמו גם של שחקנים ותיקים כמו ברונל ומקארדל – להוריד את השחקנים אל הקרקע ולשכנע אותם שאין דבר מובטח בפלייאוף, ושהניצחון יושג רק עם אותה גישה שאפיינה את הקבוצה בסיבוב השני. אלא שלג'אגוארס לא היה מכשף חכם כמו גנדלף שיזהיר אותם מפני הסכנות החבויות בתוכם. לא היה אפילו מי שיזמזם באזנם ללא הרף את הסטטיסטיקה הפשוטה: מאזנם מול כל קבוצות הליגה חוץ מטנסי – 0:15; מאזנם מול הטייטאנס – 2:0....

מן העבר השני, טנסי היתה אותה טנסי: ללא שינוי, ללא סטייה מהדרך שהתווה פישר. הקבוצה ששיחקה שני משחקים כמעט זהים בהתקפה (בכל אחד מהם מהלך גדול אחד בלבד) לא ראתה שום צורך לשנות את הגישה. הטייטאנס שעלו לדשא הזוהר של "אולטל" ב-23 בינואר 2000 נראו והתנהגו בדיוק כמו בשני המשחקים הקודמים. הם באו כדי להציג את יכולתם המוכרת, ואם זו לא תביא אותם לסופרבול – יהי כך.

כמו נגד הקולטס, שם פישר דגש מיוחד על הסקנדרי הפיסי והנוקשה שלו, שישבש את משחקם של שני הכוכבים סמית' ומקרדל; אך במקביל התכוון להפעיל לחץ גדול יותר על ברונל החמקמק, שבניגוד למאנינג אהב לשחק מחוץ ל"כיס". מן העבר השני תכנן פישר להוסיף מימד נוסף למשחק הקרקע הדומיננטי של הקבוצה – מימד מפתיע שיקשה על הגנת ג'קסונוויל – שלא הייתה "רכה" כמו הגנת הקולטס – לעצור את אדי ג'ורג'.

בפרקים "רוחות של שינוי" ו"בין הנק לאלביס" סקרנו את פיתוח גישתו של פישר לתפקיד הק"ב ואת החלטתו להציב במרכז ההתקפה גרסה של ק"ב "רץ" בסגנון רנדל קנינגהאם בפילדלפיה. ק"ב "רצים" צמחו בקבוצות רבות בליגה במהלך שנות התשעים, מפיטסבורג ("סלאש") ועד סינסינטי (ג'ף בלייק). הצלחתם לא היתה אחידה, ואיש מהם לא הגיע לסופרבול עד כה. לאורך תקופתו של מקנייר בעמדת הק"ב הפותח של טנסי, עבר הדגש במשחקו מריצה למסירה, אולם במהלך הפלייאוף ויתר פישר כמעט לחלוטין על משחק האוויר והחזיר את מקנייר ל"שורשים". במשחק הגמר הגיעה המגמה לשיאה: פישר ומקנייר, בשידור חי מחוף לחוף, הוכיחו לאומת הפוטבול כולה כי ק"ב "רץ" יכול להתמודד על האליפות. אם מחפשים אוהדי אטלנטה את שורשי ההחלטה לבחור את ויק במס' 1 בדראפט 01', שנה ושלושה חודשים מאוחר יותר, אין עליהם אלא לצפות במשחק הגמר ולהבין הכל.

בפעם השנייה תוך שבוע התמלא "אולטל" עד אפס מקום, כשהפעם היו אלה כמעט רק האוהדים המקומיים שתרמו לתכולה: נאשוויל היתה רחוקה יותר מאשר מיאמי. השמש הנעימה שהייתה עדה למשחק האחרון של מרינו התחלפה ביום מעונן, אך מזג האוויר היה נעים ולא הייתה שום סיבה שתגביל את משחק המסירות המעולה של ברונל ושות'.

הקהל באצטדיון וצופי הטלוויזיה לא קיבלו כל רמז לשינוי כלשהו לעומת המשחק מול מיאמי, כשדרייב הפתיחה של ברונל נראה כמו המשך ישיר של השחיטה מהשבוע שעבר. הק"ב פתח במסירה של 18 יארד לג'ימי סמית', ומייד במהלך הבא עירב במשחק את הכוכב הנוסף, פרד טיילור, שרץ במיטב סגנונו הדורסני למרחק 33 יארד והביא את הכדור עמוק לתוך הרד-זון של טנסי. לאחר שני מהלכים קצרים לשיפור העמדה, מסר ברונל בדאון שלישי לתוך האנד זון ומצא את המטרה הגדולה ביותר שלו, הטייט אנד קייל בריידי (1.98 מ'), כדי להעלות את הג'אגוארס ליתרון ראשון. מאחר שטנסי לא הייתה קבוצת התקפה דומיננטית, ההנחה הייתה שהפתיחה המהירה של אלופי בית המרכז תחייב אותה לשחק "תופסת" בהתקפה ותשבש את תכנית המשחק של פישר.

אלא שלדרק מייסון היו תכניות אחרות: המחזיר המצטיין עדיין חש את הצורך להוכיח עצמו במהלכים גדולים, לאחר שפציעה "שדדה" ממנו את התהילה של "נס עיר המוסיקה". את הקיקאוף של הוליס החזיר מייסון עד למחצית המגרש. מקנייר ניהל דרייב של מהלכים קצרים, כולל שני סקרמבלים ל-14 יארד, וקינח במסירת טאצ'דאון משלו, תשעה יארד לת'יגפן. בכך השקיט מעט את הקהל הנלהב והבהיר לג'קסונוויל שלא תהיינה כאן ארוחות חינם בסגנון מיאמי: רוצים להגיע לסופרבול? בשביל כבוד צריך לעבוד.

ברונל "התרגז" וניהל דרייב מרשים נוסף, זולל את השעון בסיועו של טיילור, והגיע שוב לצל עמודי השער, על קו 5 היארד של טנסי. הוא חיפש את מקארדל באנד זון – והסייפטי מרקוס רוברטסון חטף את הכדור. טאצ'בק – והזדמנות למקנייר להעלות את הטייטאנס ליתרון. הגנת הג'אגוארס התעלתה הפעם ועצרה את טנסי מייד. לאחר שקרייג הנטריך הרחיק, קיבל ברונל מקצה שיפורים וניצל אותו היטב. טעות בחיפוי של הליינבקרים במחצית המגרש של טנסי הביאה לריצה משולחת רסן של ג'יימס סטוארט, ולאחר 33 יארד היתה התוצאה 7:14 למארחים. הקהל התלהב עוד יותר כשטנסי נאלצה להרחיק שוב, והמחזיר רג'י ברלו עמד להחזיר את הפאנט – כשלפתע השמיט את הכדור, וסטיבן ג'קסון מהטייטאנס השתלט עליו, על קו 19 היארד של הג'אגוארס. גם הפעם הצליחה הגנת המארחים לעצור את מקנייר, אך הטווח הקצר אפשר לדל גרקו לצמצם ל-10:14, סמוך לתום המחצית.

בפרק הקודם ראינו כיצד לאחר מחצית ראשונה שקולה עלו הראמס למחצית השנייה וטאטאו מדרכם את מינסוטה. זה בדיוק מה שקרה גם לטייטאנס – אך האופי השונה של שתי הקבוצות הכתיב גם אופי שונה של שחיטה.

במהלך ההפסקה החליט פישר, כדרכו, שלא לשנות דבר. הוא הניח שהגנת ג'קסונוויל, שהצליחה להגביל את התקפתו לדרייב מוצלח אחד בלבד לאורך המחצית כולה, וגם הוא – בעקבות עמדת שדה נוחה מאד, תלך ותתעייף לאורך המחצית השנייה, בעיקר אם ימשיך להדגיש את משחק הריצה הדומיננטי. הוא גם שיער שכמו הגנת הקולטס, תקרוס הגנת המארחים ותאפשר מהלך גדול על הקרקע. והוא סמך על ההגנה החזקה שלו, על הזמן הרב שנותר, ועל ההפרש הקטן. לא הייתה לו שום סיבה להיכנס לפאניקה. לכן השאיר את תכנית המשחק כפי שהייתה, ושלח את מקנייר וג'ורג' לעשות רק את מה שהם יודעים.

הטייטאנס החלו את המחצית השנייה במהלכי ריצה, ועד מהרה התקרבו לקו האמצע. בדאון שלישי נאלץ מקנייר למסור – והמסירה הצליחה, 15 יארד לג'ורג'. אלא שהדאון הראשון שהושג היה רק ההתחלה: טוני ברקנס, מלך הסאקס של הג'אגוארס, הגיע למקנייר לאחר המסירה ולא התאפק: הוא הטיח את הק"ב לקרקע, וספג עבירה של 15 יארד נוספים. לפתע הגיעו הטייטאנס לתוך מחצית המגרש של ג'קסונוויל. מקנייר ניצל את הכעס והתסכול של הגנת המארחים, שגרמו לחוסר ריכוז, ואיתר את קווין דייסון עמוק בתוך הרד-זון, מכוסה אישית על ידי הקורנרבק הצעיר פרננדו בריאנט. בריאנט מנע מדייסון לתפוס את הכדור, ספג עבירת הפרעה למסירה, וכהרף עין התקדמה התקפת הטייטאנס עוד 28 יארד, עד לקו 6 היארד של הג'אגוארס.

במצב של דאון ראשון לטאצ'דאון עשה פישר בדיוק את הדבר הצפוי – ולמרות זאת לא הצליחו המארחים למנוע את הטאצ'דאון. ריצה של ג'ורג' ל-5 יארד מאחורי חסימה של אולסון, וריצה משלימה של מקנייר לאנד זון – יתרון ראשון לטנסי במשחק. במצב של 14:17 עברה רשות הדיבור להגנת טנסי, וזו העבירה מסר רם וצלול שנשמע מחוף אל חוף. מה שעשתה התקפת הראמס במחצית השנייה נגד מינסוטה, עשתה הגנת הטייטאנס כעת.

לאורך מחצית שלמה, לעיני עשרות מיליוני צופים, הבהירו הטייטאנס לכל מי שעוד הטיל ספק כי הם – ואף אחד אחר מלבדם – ראויים לשחק בסופרבול. התקפת הכוכבים של ג'קסונוויל, בבית, במשחק החשוב ביותר בתולדותיה – נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. את תצוגת התכלית ההגנתית השלים מקנייר בניהול שעון מבריק וביכולת אתלטית שאוהדי טנסי כבר הכירו, אך רוב הצופים נחשפו אליה לראשונה.

כבר בדרייב הראשון של הג'אגוארס במחצית השניה הסתער רוברטסון על בריידי, ובמהלך הגדול השני שלו במשחק גרם להשמטה, אותה אסף התאקל ההגנתי ג'ייסון פיסק. מקנייר קיבל את הכדור על קו 35 היארד של המארחים, בעמדה מצוינת לפתוח פער משמעותי. אלא שגם הגנת ג'קסונוויל עדיין באה לשחק, והפעם היה זה תורו של הטייט אנד האורח, ווייצ'ק, להשמיט את הכדור לאחר תיקול של קווין הרדי. הליינבקר האמצעי לוני מארץ השתלט על הכדור – על קו היארד האחרון...

מהלכי ההגנה הגדולים המשיכו בקצב מדהים. טיילור ניסה לפרוץ את המצור ולתת לברונל מעט מרווח נשימה – הליינבקר האמצעי שמנגד, ברון וורת'הם, עצר אותו על קו ההתנגשות. ברונל נסוגל לאחור על מנת למסור – ופיסק, בסיוע התאקל ג'וש אוואנס, הפיל אותו באנד זון. סייפטי! הטייטאנס עלו בסיום סדרת המהלכים הנדירה הזו ליתרון 14:19, וגם עמדו לקבל בחזרה את הכדור לאחר הקיקאוף של הוליס.

אחרי רוברטסון ופיסק, היה זה תורו של מייסון לבצע מהלך גדול שני במשחק. הוא תפס את הבעיטה הקצרה על קו 20 היארד, הסתער קדימה – ונעצר רק בתוך האנד זון, לאחר שעבר 80 יארד, 5 יארד יותר מדייסון בנאשוויל... היה זה מהלך הטאצ'דאון השישי בהחזרת בעיטה בפלייאוף 99', שהמשיך להתברר כסיוט לבועטים. ביתרון 14:26, לאחר שהתקפת הטייטאנס עדיין לא עשתה כמעט דבר ונהנתה מעבירות, מהלכי הגנה גדולים והברקה של קבוצת ההחזרה, הוכחה הטקטיקה של פישר כנכונה לחלוטין. נותר לו רבע אחד בלבד להחזיק ביתרון – והוא מעפיל לסופרבול, לראשונה כמאמן ראשי, ולראשונה בכלל – מאז ינואר 86'.

הרבע האחרון נמשך 15 דקות נטו של ייאוש טהור עבור הג'אגוארס ו-75 אלף האוהדים ביציעי ה"אולטל". ברונל הגיע בדרייב הבא עד קו 36 היארד של טנסי, ובמצב של דאון רביעי החליט קאפלין לנסות להתקדם במקום להסתכן בבעיטה מ-53 יארד. היה על ברונל לעבור 2 יארד – והמסירה שלו נכשלה. הכדור חזר לטנסי, שזללה בתיאבון את השעון והרחיקה את הכדור.

תיק תק... תיק תק... העונה המופלאה של ג'קסונוויל הלכה ואזלה כגרגירים בשעון חול. ברונל ניסה למסור, הופל על ידי קני הולמס והשמיט את הכדור. "הפריק" הסתער ותפס אותו על קו 15 היארד. אך הרוקי הנלהב ניסה לעשות יותר מדי. במקום ליפול על הכדור ולהניח להתקפת הטייטאנס לאכול את השעון, החליט האנד הצעיר והמוכשר להמר, ומסר מסירת רוחב לחברו למחזור, סמארי רול, שנע קדימה בעקבות ההשמטה. רול המופתע לא הצליח להשתלט על הכדור, והשחקן המבוגר ביותר בהתקפת הג'אגוארס, מקארדל, החזיר אותו למארחים. ההשמטה הדו צדדית הייתה יכולה להיות מהלך משנה מומנטום, אלמלא מסר ברונל מסירת עומק אל מעבר למרכז המגרש – ונחטף על ידי הסייפטי הרוקי דונלד מיצ'ל, ששיחק בהרכב ה"דיים" של טנסי.

מקנייר ידע שהשעה הגיעה. ג'קסונוויל, שאיבדה 4 כדורים ולא הצליחה להשיג שום נקודה מאז ההפסקה, הייתה בשלה למכת המוות. הוא לקח את הכדור מאחורי הסנטר, פתח בסקרמבל מפתיע, ובסיוע חסימות של מת'יוס ופרנק ווייצ'ק פרץ אל המגרש הפתוח. הוא רץ כמו קטר שיצא משליטה, שועט ללא מעצורים מעבר לקו האמצע, ונבלם רק לאחר שעבר 51 יארד!

התחזית של פישר התגשמה: כמו ג'ורג' באינדיאנפוליס, הפעם היה זה הק"ב ה"רץ" שלו שהשיג את מהלך הריצה הגדול, ושבר את גבם של המארחים הפייבוריטים. הגנת הג'אגוארס הניפה את הדגל הלבן: מקנייר רץ ממרחק יארד אחד לאנד זון וקבע את תוצאת המשחק, 14:33.

טנסי טייטאנס, בעונתם השלישית בלבד במדינתם החדשה, הצליחו במקום בו נכשלו יוסטון אוילרס במשך 31 עונות, וקיבלו כרטיס לסופרבול XXXIV. מקנייר הוביל את טנסי הן במסירה (112 יארד בלבד) והן בריצה (92 יארד ב-9 נשיאות בלבד), עם טאצ'דאון באוויר ושניים על הקרקע. ג'ורג' השלים את חלקו עם 86 יארד על הקרקע. הטייט אנד המחליף ג'קי האריס היה התופס המוביל של האורחים, עם 33 יארד בלבד. כמעט כמו ת'יגפן נגד הקולטס. טנסי שיחקה שני משחקים כמעט זהים נגד שתי יריבות דומות ועדיפות, וניצחה בשניהם – אחרי שבקושי רב צלחה את השלב הראשון. המהפך המפתיע הזה קנה לקבוצה מיליוני אוהדים טריים ברחבי היבשת, שמצאו להם אנדרדוג קלאסי לתמוך בו, ומקנייר – בזכות ההצגה הגדולה שלו כק"ב "רץ" – היה לפניו המזוהות ביותר של האנדרדוג. הוא גם הפך לק"ב השחור הראשון שמוביל את קבוצתו לסופרבול כשהוא בהרכב הפותח מתחילת העונה (שהרי דאג וויליאמס, כפי שסיפרנו בפרק "השורשים של קוסבי", היה ק"ב מחליף שנזרק להרכב בעקבות פציעה).

אצל הג'אגוארס ההמומים מסר ברונל ל-226 יארד, כפליים ממקנייר, עם טאצ'דאון ושתי חטיפות. סמית' השיג 92 יארד באוויר, וטיילור שרף 110 יארד על הקרקע. הם נותרו מאחור ללקק את הפצעים ולהפיק את הלקחים מהתנהגותם השחצנית והמשפילה נגד מיאמי. עונשם לא תם באותו יום: הם לא שבו לפלייאוף עד עונת 2005, וכאשר חזרו – כבר היו ללא ברונל, מקארדל וכמובן קאפלין. המאמן הכל יכול עזב בסופו של דבר את הקבוצה שהקים מאפס מאוכזב ופגוע, והמתין 8 שנים נוספות עד שזכה להניף את גביע לומברדי.

ב-23 בינואר 2000 הגיע שון קינג לסט. לואיס כדי לעשות היסטוריה: להפוך לק"ב הרוקי הראשון שמגיע לסופרבול. בפרק "שקיעה וזריחה" ראינו כיצד היה קינג לרוקי הראשון שמנצח משחק פלייאוף מאז עונת 76'. ההגעה לסופרבול נחשבה למכשול בלתי עביר: ראינו בתחילת השבוע כיצד סאנצ'ז הצעיר משחק מצוין במשחק חוץ – ובכל זאת מודח.

זה לא היה המשא ההיסטורי היחיד על שכמו של קינג: כפי שציינתי בפרק "פצצות חכמות", לא הייתה זו הפעם הראשונה ששתי הקבוצות נפגשות בגמר החטיבה. המשחק הקודם, שהיה רב משמעות עבור שתיהן, התקיים 20 שנה קודם לכן, ב-6 בינואר 1980, באצטדיון הוליהן המיושן בטמפה – אותו אצטדיון שוורן סאפ דרש את השמדתו (בפרק "ורד בשם אחר") ונענה בחיוב.

כפי שתיארנו בהרחבה בפרק "אורות אדומים בקצה המנהרה", הגיעו הראמס לאותו משחק לאחר עשור של דומיננטיות מוחלטת בבית המערב, שכלל לא פחות מארבעה הפסדים בגמר החטיבה (2 למינסוטה, 2 לדאלאס). הפעם היו בטוחים כי יצליחו סוף סוף להתגבר על המכשול האחרון בדרך לסופרבול – כי הפעם לא ניצבה מולם האימפריה של טום לנדרי (5 הופעות בסופרבול במהלך העשור) או של באד גרנט (4 הופעות). הפעם היה עליהם להתגבר "רק" על קבוצת האקספנשן הצעירה, טמפה ביי באקנירס, שרק שתי עונות קודם לכן נחשבה עדיין לבדיחה של הליגה.

בהנהגת המאמן ג'ון מקיי, ועם הק"ב השחור דאג וויליאמס – שאת הרקע שלו ואת הצלחתו בהמשך הקריירה תיארנו בפרק "השורשים של קוסבי" – ביצעו הבאקנירס מהפך מקצועי ותדמיתי משמעותי, ולאחר שהחלו את פעילותם בליגה עם 26 הפסדים רצופים – ניצלו בעונת 79', עונתם הרביעית בלבד, את עזיבתו של הק"ב פרן טרקנטון, המנהיג האגדי של מינסוטה, כדי ללכוד את אליפות בית המרכז עם מאזן 6:10 – טוב בניצחון אחד יותר מזה של הראמס, אלופי המערב. התקפת טמפה ביי, בכיכובו של הרץ ריקי בל, הייתה הגלגל השני בקבוצה – הכוח האמיתי היה בהגנה, שדורגה באותה עונה במקום הראשון בליגה (גם בנקודות וגם ביארדים!), ובעמדת האנד – שם הטיל לי רוי סלמון את חיתתו על כל ק"ב שאתרע מזלו להתייצב נגד הבאקנירס. עד הופעתו של דרק ברוקס נחשב סלמון לגדול שחקני טמפה ביי, ובאותה עונה נבחר לשחקן ההגנה של השנה (לימים הפך גם לבאקניר הראשון – והיחיד עד כה – בהיכל התהילה).

הראמס שהגיעו לאצטדיון הוליהן לא היו כבר הקבוצה החזקה של אמצע העשור, למרות שבבית המערב החלש הצליחו לזכות באליפות גם במאזן מאכזב (7:9). מרלין אולסן, מנהיג ה"פירסם פורסם" המיתולוגי, וטום מק, הגארד המצוין, כבר פרשו, ובעמדת הק"ב התחלקו פט היידן (הרוקי האחרון שניצח בפלייאוף עד שון קינג, כזכור) ו-וינס פרגאמו – לא בדיוק שמות מהשורה הראשונה. שני כוכבים נותרו בסגל – התאקל ההתקפי ג'קי סלייטר והאנד ההגנתי ג'ק יאנגבלד. ההתקפה נשענה על משחק הריצה של וונדל טיילר (1,100 יארד), וכמקובל בעידן הריצה – היה לה רק תופס אחד עם יותר מ-40 תפיסות (על תופס 1,000 יארד הס מלדבר), פרסטון דנארד. המאמן, שהחליף את מייסד השושלת צ'אק נוקס, היה ריי מלבאסי.

למרות הסגל האפור, כאמור, חשו הראמס כי הגיעה שעת הכושר הנדירה להגיע לסופרבול, נוכח חולשתן של דאלאס ומינסוטה ששלטו בחטיבה לאורך העשור. העונה המרשימה של טמפה ביי לא הדאיגה אותם – ברחבי הליגה עדיין היתה תחושה שמדובר בעניין אקראי וחולף ועד מהרה יתגלה פרצופה האמיתי של קבוצת האקספנשן הכושלת מעונת 76'.

צופי הפוטבול של היום ודאי היו מעבירים ערוץ בחפזון לו נתקלו בטעות בשידור הגמר. ספק אם היו מזהים את המשחק האהוב עליהם, בגרסתו שלפני השפעתן של שיטות "החוף המערבי" ו"אייר קורייל". מלחמת חפירות בקו ההתנגשות, ריצה ועוד ריצה, עוד קצת ריצה לגיוון, יכולת מסירה של בית ספר תיכון, פציעות קשות וענני אבק שעלו מה"דשא" המצהיב של הוליהן. טמפה ביי ניסתה שלושה שחקנים שונים בעמדת הק"ב במהלך המשחק, לאחר שהתברר שוויליאמס אינו עומד בלחץ שהפעיל ינגבלד. שלושת המוסרים השיגו יחד (!) 5 מסירות מושלמות מ-27 ניסיונות, ל-96 יארד, ללא טאצ'דאון – וחטיפה אחת שמסר וויליאמס... מנגד לא נראה פרגאמו טוב בהרבה, אך הצליח בקושי רב לעבור את 50% הדיוק ולהימנע מחטיפה (לא להגזים ולבקש טאצ'דאון במסירה...), תוך שהוא צובר לא פחות מ-163 יארד.

המשחק המכוער, המונוטוני והאלים הסתכם בשלוש בעיטות מוצלחות של פרנק קורל מהראמס, שהארוכה ביניהן עברה טווח מדהים של 25 יארד... טמפה ביי מצדה תרמה 0 נקודות לתוצאה הסופית. הראמס ניצחו סופסוף בגמר, 0:9, וקיבלו את הזכות להגיע לסופרבול – ולהיכתש עד דק בידי האלופים מפיטסבורג.

עשרים שנה חלפו מאז. טמפה לא זכתה שוב באליפות הבית – עד עונת 99'; והראמס זכו באליפויות בית, הגיעו למשחקי גמר – ונכשלו שוב ושוב. אחת הקבוצות תוכל בעוד 60 דקות לשנות את גורלה: מי תהיה המאושרת?

אולי הדבר המדהים ביותר לגבי המשחק שעמד להתחיל, הדבר שאיש לא היה מעלה בדעתו שאפשרי – 20 שנה מאוחר יותר, בשיאו של עידן המסירה עתיר הנקודות, וכשעל המגרש נמצאת ההתקפה מס' 1 בליגה – היה שהתוצאה הסופית בו לא תהיה רחוקה כל כך מזו של ינואר 80'.

ראיתי בחיי כמה עשרות משחקי גמר, רובם בשידור ישיר. נראה לי כי ממרחק השנים, לכל אחד מהטובים שבהם יש תמונה אחת שמסמלת אותו, מראה אחד שנחרת בזיכרון. כאשר אני חושב על משחקי הגמר החטיבתיים הם עולים בעיני רוחי בשרשרת: מרטי שוטנהיימר, עומד קפוא על הקווים ומבט המום על פניו – לא בגלל הקור הנורא ב"טעות לחוף האגם", אלא משום שג'ון אלוויי מנהל דרייב של 98 יארד ומזניק את קריירת הפלייאוף של המאמן המוערך ברגל שמאל, פתיחה ממנה לא ישתחרר לעולם. ג'ים "קפטן קאמבק" הרבו (אחיו הבכור של מאמן בולטימור הנוכחי) זורק "הייל מרי" לתוך האנד זון ופוגע במטרה – רק כדי לראות את הכדור ניתז מחזהו של התופס, נופל לקרקע ושולח את הצ'ארג'רס לסופרבול. לנארד מרשל מרסק את צלעותיו של מונטנה הגדול ומונע "ת'ריפיט" משושלת הניינרס. דווייט קלרק ממריא לשמיים על כנפי החלום וקוטף את המסירה הבלתי אפשרית של אותו מונטנה – ובכך מוציא את אותה שושלת עצמה לדרכה. פייטון מאנינג ניגש לקו ההתנגשות וכתפיו מתקשחות כשהוא מבחין בתשישות של קו ההגנה של הפטריוטס – באותה שנייה בה הוא מחליט לתת את הכדור המכריע לג'וזף אדאי. ברט פארב במסיבת העתונאים לאחר ההפסד בסופרדום (כן, זיכרון טרי במיוחד), כשלראשונה העונה הוא נראה מעל גיל 40 – ולמעשה מעל 50.

המראה אותו אני נושא עמי מגמר ה-NFC של עונת 99' הוא יוצא דופן – כי מקורו לא במשחק עצמו, ולא בתגובות לאחר המשחק, אלא במה שאירע לפניו. הרגע המכריע בגמר החטיבה ארע בעת הצגת השחקנים בטרנס וורלד דום. לכן בטרם ניגש לתיאור המשחק עצמו, הבה נחזור לאותו רגע, ונעלה דווקא אותו באוב, ממעמקי הזיכרון.

תארו לעצמכם (או שחזרו, אם התמזל מזלכם לחזות במשחק) את הסיטואציה: השידור הישיר של רשת פוקס מתחיל בצילומי נוף מרשימים של "השער למערב", הלא היא סט. לואיס. רוב מוחלט של אוהדי הפוטבול מעולם לא ראו צילומים כאלה קודם לכן: הם מעולם לא חזו בשידור חי מהעיר, לא בימים האפלים של הקרדינלס בשנות השמונים ולא בעונות הקשות של הראמס. מאז הגעתם לסט. לואיס לא שודרו משחקי הראמס בפריים טיים ורוב התחנות האזוריות לא טרחו להעביר את משחקי הצהריים שלהם במלואם – וכמובן שבסרטי ההיילייטס לא היה מקום לצילומי נוף. אנו בשנת 2000, לפני המצאת לוח המשחקים הגמיש שמאפשר להעביר משחקי צהריים לערב, ולכן העונה הגדולה של הראמס לא גרמה לשום חשיפה מחוף לחוף – אוהדי הפוטבול התוודעו להישגי הקבוצה מהעיתונים ומהאינטרנט. כך שהמראה כולו זר מוזר לחובבי הפוטבול המקצועני.

התמונה עוברת למראה מספינת האוויר המרחפת מעל הדום – מבנה מלבני ומגושם, שאותיות אדומות – הלוגו המוכר של חברת התעופה (שבינתיים הספיקה להתפרק) – מתנוססות על כיפתו. גם מראה זה לא נראה מעולם על ידי רוב מכריע של הצופים. דומה כאילו השידור מגיע מארץ לא נודעת, דמיונית כמעט – כאילו המעמד כולו אינו מציאותי. הייתכן כי זהו באמת גמר החטיבה? מדוע אם כן הוא מתרחש במקום בלתי מוכר זה? מדוע אינו משודר ממקום הגיוני כמו טקסס סטדיום או קנדלסטיק?

כעת עוברים למצלמות שבתוך הדום. תחושת הניתוק וההזיה רק גוברת. 66 אלף איש צורחים מלוא גרונם, כשהם לבושים במדי הצהוב-כחול המוכרים כל כך של הראמס. מה עושים כאן כל רבבות האנשים האלה? מדוע אינם ביציעי הקולוסיאום או אצטדיון אנהיים לכל הפחות? האם הראמס המהוללים באמת משחקים בדום? וממתי לכל הרוחות הם נמצאים בעיר קטנה ושולית כמו סט. לואיס?

ג'ים בראון, מנחה השידור, מודיע לנו כי אחרי הפרסומות נצפה בהצגת השחקנים של הראמס, ולא כדאי לנו להפסיד את המחזה יוצא הדופן. אבל גם כל מה שראינו עד עתה אינו מתאים כלל לציפיותינו מגמר החטיבה. מה עוד יכול להתרחש?

כאן באה ההברקה הגדולה של דיק ורמיל: הנבואה שהגשימה את עצמה והבהירה לכל אומת הפוטבול מיהי אותה קבוצה אלמונית. שבוע לאחר שקבוצתו קבעה יחד עם מינסוטה שיא נקודות בכל הזמנים בפלייאוף, והרימה תצוגה התקפית חסרת תקדים של 35 נקודות במחצית השנייה – בחר ורמיל להציג לפני המשחק דווקא את הגנת הקבוצה. אם היו כמה צופים נייטרליים שכבר שמעו על וורנר ופולק, ברוס ואפילו הולט – הרי שהגנת סט. לואיס הייתה תעלומה מוחלטת. והגנה זו, שאיש לא הקדיש לה תשומת לב כלשהי – היא שייצגה את הראמס בפעם הראשונה מזה עשר שנים בה הופיעו על הבמה המרכזית של הפוטבול המקצועני.

הצוות הלוגיסטי של הראמס טרח רבות על הצגת השחקנים, במטרה להחדיר את קיומה של הקבוצה לתודעת הצופים באופן מיוחד שייזכר עוד זמן רב. הוא קיבל השראה מהצגת השחקנים הדרמטית והבומבסטית של שיקגו בולס, קבוצתו של אייר ג'ורדן האלוהי, שכידוע עלתה לפרקט ביונייטד סנטר לצלילי השיר "סיריוס" של "הפרויקט של אלן פרסונס", בחשיכה מוחלטת המופרת רק בזרקורים ולייזרים. עובדי הדום התבססו על הדוגמה של הבולס, אך מאחר שהאולם היה גדול בהרבה, השתמשו בהרבה יותר זרקורים, הרבה יותר לייזרים, מוסיקה יותר רועשת – והוסיפו גם מכונות עשן להגברת האפקט.

כאשר שב השידור לאולם מהפסקת הפרסומות נשמע הכרוז מודיע על "אלופת המערב, סט. לואיס ראמס" – והתקפת הקבוצה הגיחה כאיש אחד ממנהרת השחקנים כשהיא שטופה באורות כחולים ואפופת עשן, בעוד רבבות הצופים באפילת האולם מקימים רעש הגובר על המראת מטוס של "טרנס וורלד". שחקני ההתקפה הסתדרו בחצי גורן מול פתח המנהרה כדי לקבל את שחקני ההגנה שיוצגו אחד אחד, בשמותיהם, וכרגיל במעמדים כאלה – פתח הכרוז בעמדת האנד השמאלי.

המצלמה התמקדה בפתח, שהואר באור כחול, ודמותו המטושטשת של ורמיל נראתה סמוך למרכזו. לפתע הופיע צל ענקי מבעד לאורות, שהפכו בן רגע לצהובים- כתומים, כאילו הוצתה אש מתחת למסך העשן.

"אנד שמאלי" הרעים הכרוז, "קווין קרטר!"

הצל הענקי התקדם, והתעכב לרגע בפתח לפני שפרץ קדימה ורץ בין שורות שחקני ההתקפה והמחליפים המוחאים כפיים. דמותו עצומת הממדים של קרטר – 2 מטרים, 140 ק"ג – נראתה גדולה עוד יותר הודות לקסדה, רפידות הכתפיים והחזה, והתאורה הדרמטית. לצדו של ורמיל ה"נורמלי" הוא נראה על אנושי, גרוטסקי כמעט – חזיון מאיים וסוריאליסטי, שכמו יצא מסיפור מיתולוגי...

בשנת 99' היה הסרט "שר הטבעות" של פיטר ג'קסון עדיין בגדר פרויקט עתידי, ציפייה ולא מציאות. מראות הייחודיים המתוארים בספרו הקלאסי של טולקין נותרו לדמיונו של כל קורא, והסופר – אמן של תיאורים רבי עוצמה – ידע לאזן בין פרטים לבין תחושות, משאיר את הדברים מטושטשים דיים כדי שהדמיון ישלים את החסר. כשראיתי את צלו האימתני של קרטר בפתח המנהרה, חשבתי רק על דבר אחד: העימות בגשר קהאזאד-דום בין גנדלף לבין הבלרוג, אותו שד שאול שעלה ממעמקי מכרות מוריה לאחר תרדמה של 5000 שנה, והרס את מושבת הגמדים האגדית. רשות הדיבור לסופר האנגלי הדגול, מתוך הספר "אגודת הטבעת":

"לגולס הסתובב והניח חץ על המיתר, אף שהטווח היה רחוק מדי עבור קשתו הקטנה. הוא דרך – אך ידו נשמטה והחץ החליק לקרקע. הוא זעק בתדהמה ופחד. שורות האורקים נפתחו והם נדחקו הצדה, כאילו פחדו בעצמם. משהו הגיח מאחוריהם. לא ניתן היה לראות מהו: זה היה מעין צל גדול, שבמרכזו גוף אפל - אולי בדמות אדם, אך ענקי; וכוח ואימה כמו נבעו ממנו והלכו לפניו.

הוא הגיע לסף האש והאור דעך כמו כוסה בענן, ואז חצה את התהום בקפיצה. הלהבות זינקו מעלה לקראתו ונשזרו סביבו, ועשן שחור עלה בחלל האוויר. רעמת שערו הגלי נדלקה ובערה על גבו. בידו הימנית היה להב כלשון אש, ובידו השמאלית שוט רב רצועות.

"איי! איי!" יילל לגולס. "בלרוג! בלרוג מגיע!"

גימלי בהה בעיניים קרועות. "קללת דורין!" זעק, שמט את גרזנו וכיסה פניו בידיו.

"בלרוג!" מלמל גנדלף. "עכשיו הבנתי". הוא מעד ונשען בכבדות על מטהו".

הופעתו של קרטר בתחילת הצגת השחקנים רק הוסיפה לתחושת הבלבול של הצופים. מי היה האיש הזה? מהיכן הגיע? מדוע דווקא הוא מוצג לפני הגמר? האם מדובר באמת במלך הסאקס העונתי? כיצד אם כך לא ראינו אותו מעולם?

התמונה עברה אל השדרים פט סמרול וג'ון מאדן. סמרול הוותיק, ששיחק ב"משחק הגדול בהיסטוריה" לפני 41 שנה וראה כבר הכל, נראה המום יותר מלגולס וגימלי. הוא בהה במצלמה ואמר: "מימיכם לא ראיתם דבר כזה..."

דיק ורמיל שלח לצופים ברחבי היבשת מסר חד וברור: הראמס אינם אפיזודה חולפת, הם אינם צירוף מקרים, הם אינם קבוצה חד ממדית של התקפה קרקסית, הם לא יתמוטטו בלחץ של הגנת טמפה ביי המעולה, הם לא יתמוססו בפלייאוף. הם קבוצה קשוחה, מאוזנת, מוכנה לכל. עליכם להתייחס אליהם ברצינות, 60 דקות לפני הסופרבול. ומסר חד לא פחות נשלח מעבר למגרש אל הבאקנירס ובעיקר לק"ב הרוקי שלהם, מסר המוכר היטב לבאי אצטדיון "עלי סמי יאן" באיסטנבול: "ברוכים הבאים לגיהינום".

בסרט המוסיקלי המפורסם "הקוסם מארץ עוץ" שרה דורות'י (ג'ודי גארלנד) את השיר "אי שם מעבר לקשת" – שיר המייצג את כל תקוותיו וחלומותיו של האדם לחיים טובים יותר ומרגשים יותר. קורט וורנר, בן המישורים הגדולים כמו דורות'י, הגיע לסט. לואיס, שסמלה הוא קשת הגייטוויי הענקית שעל גדת המיסיסיפי, לא הרחק מהדום, ומצא שם תהילה בלתי צפויה. מעבר לקשת ולנהר המתין לו הסופרבול, התגשמות חלומו. נותר לו רק מכשול אחד על דרך הלבנים הצהובות-כחולות המובילה למחוז חפצו: הגנת טמפה ביי בהנהגתו של דרק ברוקס.

יחלפו עוד שלוש עונות בטרם תזכה ה"טמפה 2" באליפות היחידה שלה, כבר ללא המאמן הראשי דאנג'י. אך ניתן לומר כי שעתה היפה ביותר של ההגנה המפורסמת היתה דווקא ב-23 בינואר 2000, כשהתייצבה מול התקפת הראמס, ובמשך 60 דקות נאבקה בה כמו דוד הנאבק במלאך. בהרכבה המלא, השיגה התקפה זו לפחות 20 נקודות בכל משחק העונה – גם בהפסדים. המטרה של דאנג'י, קיפין וברוקס היתה ברורה – אך גם בלתי אפשרית לכאורה: להוריד אותה לפחות משני טאצ'דאון, כדי לתת לק"ב הרוקי סיכוי להכריע את המשחק – ממש כמו בניצחון 13:14 על וושינגטון בסיבוב השני.

מנגד התכוונה הגנת הראמס, שלא עשתה הרבה נגד מינסוטה, לפרוע את השטר של ורמיל בהצגת השחקנים, ולהראות שהאמון שנתן בה לא היה לשווא. התוצאה היתה משחק פלייאוף "כמו פעם", שנראה כמו שריד משנות השבעים, כאילו לא היתה בינתיים מהפיכה.

וורנר קיבל הגנה מעולה מהקו בראשות פייס, ולא הופל לאורך המשחק כולו. אך ברוקס וחבריו עצרו את משחק הריצה של הראמס על 51 יארד עלובים, והכריחו את וורנר למסור יותר ממה שתכנן, כולל זריקות מאולצות. התוצאה היתה תצוגת המסירה הגרועה ביותר של הק"ב לאורך העונה כולה, עם רייטינג 56. רונדה ברבר הצעיר חיסל את ברוס, והגביל מאד את יכולת התמרון של וורנר. קיפין ניצל את יכולת הכיסוי של ה"טמפה 2" עד המקסימום והרבה להעלות למגרש הרכבי "ניקל" ו"דיים" שהקשו מאד על וורנר לעבור ממטרה למטרה ("צ'קדאון"). הגנת הראמס מצדה דווקא חגגה על שון קינג, והפילה אותו ללא הרף. רצי טמפה ביי שניסו לחפות על הרוקי נתקלו בחומת הליינבקרים בראשות לונדון פלטשר.

המהלך הראשון בהתקפה היה סימן לבאות: וורנר מסר והאנד סטיב ווייט חטף. קינג קיבל הזדמנות פז על קו 20 היארד של הראמס, והיה צריך להשתיק את הקהל. אך התקפת הבאקנירס נתקעה בניוטרל ונאלצה להסתפק בשער של "אוטומטיקה" גרמטיקה. הראמס ענו בדרייב של 74 יארד – רק כדי להשמיט את הכדור בהעברה מוורנר לפולק למהלך ריצה. הם השתלטו על הכדור – אך אבדן הדאון והיארדים אילץ אותם להסתפק בשער של ווילקינס.

קינג הוביל דרייב מוצלח עד לסף הרד-זון של הראמס, וכאן התערב סגן ה"בלרוג" הראשי, גרנט וויסטרום, שהפיל את הרוקי וגרם להשמטה. כמו הראמס קודם לכן, גם הבאקנירס הצליחו להשתלט על הכדור שהפיל הק"ב שלהם, אך המהלך גרם לאבדן של 12 יארד, הוציא אותם מטווח בעיטה של גרמטיקה, והם נאלצו להרחיק. הראמס הגיעו גם הם לסף הרד-זון, העלו למגרש את ווילקינס – אך הבועט החטיא מ-44 יארד. ממש לפני תום הרבע הראשון ניסה קינג להזיז את העניינים עם מסירה לתוך הרד-זון – שנחטפה על ידי הקורנרבק טוד לייט. הרבע הראשון המבולבל והמסורבל הסתיים בתוצאה 3:3, כששתי הקבוצות מחקות זו את זו ועושות ממש את אותן הטעויות.

הרבע השני לא היה טוב יותר: הוא הורכב בעיקר מבעיטות הרחקה וכישלונות על הקרקע. הרחקה מוצלחת במיוחד של הפאנטר עתיק היומין, מייק הוראן, תקעה את התקפת טמפה ביי בתוך הרד-זון שלה. קינג נעמד בשאטגאן כדי להחלץ מהמצב הלוחץ – והסנטר מייברי נכשל בסנאפ הרחוק, כשהוא מעלה את הכדור הרחק מעל ראשו של קינג – שגם כך לא היה מהק"ב הגבוהים בליגה. הכדור קפץ והתגלגל לתוך האנד זון, כשקרטר ופלטשר עטים עליו להשגת טאצ'דאון הגנתי. ברגע האחרון הצליח קינג להקדים אותם, והדף את הכדור החוצה – סייפטי! והראמס עלו ליתרון מרשים של 3:5, שהחזיק מעמד עד המחצית.

מייק מארץ ניסה לחזור על הצלחתו מהמשחק הקודם נגד מינסוטה, ולשנות את הטקטיקה במחצית – אך ללא הועיל. ברוקס וניקרסון המשיכו להנהיג עמידת גבורה, התופסים המצטיינים של הראמס נעלמו תחת השמיכה של ברבר ודוני אייברהם, וג'ון לינץ' היכה כל מה שזז. למרות הצלחתו של טימרמן מול וורן סאפ, שהשאירה את וורנר נקי מהפלות, לא הצליח ה- MVP של העונה הסדירה למצוא את מטרותיו המועדפות, ושוב ושוב נאלץ להסתפק במסירות קצרות לתופס הרביעי שלו, ריקי פרול, האיש הנשכח בהתקפת הראמס. קינג מצדו לא ליקק דבש, כאשר חוליית הבלרוגים של הראמס השליכה אותו שוב ושוב לתהום. קרטר, פאר והתאקל המחליף זגונינה – כולם קיבלו את ליטרת הבשר שלהם. קינג הצליח בכל זאת להשלים מסירת עומק לג'קווז גרין, שהביאה את הבאקנירס לטווח בעיטה – וגרמטיקה הצליח להבקיע ולהעלות אותם ליתרון מוזר, 5:6. וורנר יצא למתקפת נגד אך כל שהצליח היה להיחטף פעמיים – תחילה על ידי הניקלבק הצעיר, בריאן קלי, ולאחר מכן על ידי ניקרסון, שהצליח להרוג דרייב מאיים של הראמס על קו 3 היארד של טמפה ביי. נראה היה כי ה"טמפה 2" מחדשת את תוקפן של קלישאות הפלייאוף, אותן הצליחו הראמס לבטל לאורך העונה, ואולי תוכיח שוב כי "הגנות לוקחות אליפויות". אלא שבעקבות החטיפה של ניקרסון יצא קינג לדרייב משלו – ונחטף בידי הניקלבק הרוקי של הראמס, דרה בליי. החיקוי ההדדי נמשך, אם כן, והתוצאה נותרה צמודה.

נותרו פחות מחמש דקות על השעון, לאחר החטיפה של בליי, כשקורט וורנר עלה למשטח הסינתטי לעוד ניסיון להתגבר על חומת ה"טמפה 2". המשחק הסיוטי שעבר עליו – שונה כל כך מהשוט אאוט בשבוע הקודם – פגע מעט בביטחונו, אך הוא ידע שאין ברירה. כמה מהלכים קצרים הביאו אותו לקו 30 היארד של הבאקנירס, עדיין רחוק עבור ווילקינס, שכבר החטיא מטווח קרוב יותר. הוא לקח את הכדור מאחורי הסנטר, נסוג לאחור וסרק את המגרש: כרגיל, היו כל המטרות מכוסות היטב. וורנר העביר את משקלו לרגל הקדמית ומסר כדור קשתי – כדור שמסלולו צייר בדיוק את צורתה של קשת הגייטוויי הסמוכה. הוא עלה לגבהים, השתהה מעט תחת כיפת האולם, ואז צנח בתלילות היישר אל צדו השמאלי של האנד זון.

דמארקו פאר, שצפה במתרחש במתח מהספסל, תיאר את הרגע כך: "ראיתי שברוס מסתכל על הכדור, ואז ראיתי שהולט מסתכל על הכדור, וראיתי שפולק מסתכל על הכדור, ממש כמוני. אז מי יתפוס אותו? הייתי בטוח שוורנר זורק אותו החוצה..."

והנה הופיע בשולי האנד זון ריקי פרול, התופס הרביעי המקופח, שלאורך העונה כולה לא תפס ולו טאצ'דאון אחד. הוא כוסה הרמטית על ידי הניקלבק קלי, שלא השאיר לו מרווח של אינץ' אחד. קלי הרים את ידו בזמן כדי להדוף את הכדור, ופרול האט ריצתו כדי להגיע לעמדה. הכדור שנפל כמו משמיים חלף על פני ידו המושטת של קלי ונחת היישר אל בין זרועותיו של פרול. התופס נפל לקרקע, ברכו האחת נוחתת בתוך האנד זון, והתגלגל החוצה. טאצ'דאון, ראמס. 6:11.

וורנר מסר כדור פאראבולי שנחת בדיוק של מילימטר, ולמרות שהכיסוי של קלי היה מושלם – רק פרול יכול היה לתפוס אותו. זו הייתה המסירה החשובה ביותר של וורנר מאז תחילת העונה, ולמעשה המהלך המוצלח הראשון שלו במשחק כולו. והוא הגיע ברגע הנכון. פרול, מצדו, קיבל את התמורה ההולמת על סבלנותו, צניעותו והעדפת טובת הקבוצה על פני תהילתו האישית. הטאצ'דאון היחיד שלו בעונת 99' היה חשוב יותר מכל האחרים שהשיגו הראמס.

המארחים ניסו כמובן להמיר את הבונוס לשתי נקודות כדי לפתוח פער של טאצ'דאון אחד, ונכשלו. התוצאה נותרה 6:11 – תוצאה יחידה במינה בתולדות הליגה. במשך כל 90 העונות שחלפו מאז הקמת ה-NFL, לא הסתיים שום משחק בתוצאה זו. הרוקי קינג קיבל את הכדור מהקיקאוף של ווילקינס כשלרשותו די זמן לשנות אותה, ולחולל מהפך שלישי במשחק. הוא כבר עשה זאת במשחק הביתי נגד וושינגטון, שהסתיים בתוצאה 13:14; האם יצליח להתמודד עם הלחץ והקהל הרועש ולקבוע 11:13?

קינג נענה לאתגר, ובסדרת מסירות מוצלחות שכמוהן לא מסר לאורך המשחק כולו התקדם לעומק המגרש של סט. לואיס. הראמס רדפו אותו בחמת זעם, משיגים נגדו עוד שני סאקס; אך הוא לא ויתר, המשיך להמיר דאון שלישי, וכשנותרו 47 שניות לסיום מצא עצמו על קו 22 היארד של המארחים, בדאון שני. בעיטה לא תספיק כאן, ידע: אך טאצ'דאון יביא לניצחון.

קינג חמק מהפס-ראש, יצא מהכיס ומסר מסירה קשה לברט אמנואל. התופס שהגיע מאטלנטה כתקווה הגדולה של התקפת טמפה ביי ואכזב קשות מהרגע הראשון התעלה ברגע המכריע – ותפס את הכדור על קו 11 היארד. דאון ראשון, ולקינג נותר די זמן להנדס כניסה לאנד זון ומקום בסופרבול!

או שמא לא?

שופט הטלוויזיה בדק את המהלך (נותרו פחות משתי דקות לסיום) וקבע כי אמנואל אמנם תפס את הכדור, אך לא מנע ממנו לפגוע בקרקע. מחאות הבאקנירס לא עזרו, והפסיקה השתנתה ל"מסירה לא מושלמת". בעקבות האירוע שונה החוק כבר בפגרה הבאה, וכיום קובע "חוק ברט אמנואל" כי המסירה תיחשב גם אם הכדור נגע בקרקע, כל עוד התופס שומר על שליטה מלאה בו לפני, תוך כדי ואחרי הנגיעה. מאוחר מדי, כמובן, עבור שון קינג וטמפה ביי.

פסיקת השופטים החזירה את הבאקנירס לקו 22 היארד. קינג מסר פעמיים, והחטיא פעמיים: הכדור עבר לראמס, שאכלו את השעון – ומנעו מקינג להיות הק"ב הרוקי הראשון (והיחיד...) בהיסטוריה שמגיע לסופרבול בהרכב הפותח. וטמפה ביי, למרות הצגה הגנתית בלתי רגילה, החמיצה את ההזדמנות לנקום בראמס על ההפסד מלפני 20 שנה. הבאקנירס ימתינו עוד 3 עונות כדי להגיע לסופרבול, והפעם – עם קינג כמחליף.

וורנר, לעומתם, הצליח לחצות את הקשת, ולהגיע לפרס שמעברה השני. הוא היה בדרכו לאטלנטה, למעמד שאיש – מלבד אולי ברנדה – לא האמין שיגיע אליו. הוא ניצח תוך שבוע במשחק עם מספר הנקודות הגבוה בתולדות הפלייאוף ובמשחק הגנתי שבו מהלך גדול אחד עשה את ההבדל. הראמס שילמו את שכר הלימוד, עמדו בכל המבחנים, ו-20 שנה לאחר שנשחטו בידי "מסך הפלדה" – קיבלו הזדמנות שניה בנשף הגדול.

מעל קשת הגייטוויי והקשת בענן יכול היה פיט רוזל לרשום לעצמו "וי" אדום במחברת. המהפכה הושלמה: סופרבול XXXIV – סט. לואיס ראמס נגד טנסי טייטאנס.

*בפרק הבא – "משחק של אינצ'ים"