בסרט האלמותי "היום השלישי" העולם מותקף בידי חלליות ענק ורק וויל סמית' יכול להצילו. במגרשי הפוטבול היוצרות מתהפכות, כאשר סמית' הוא הענק האימתני המטיל חיתתו על יריביו ומחריב את משחק ההתקפה שלהם. ביום ראשון בסופרדום הגועש הייתה זו התקפת הויקינגים שטעמה מנחת זרועו ויצאה בשן ועין לאחר הפסד בהארכה, 31:28.
המשחק עצמו היה כמו לקוח מסרט הוליוודי - האורחים ממינסוטה הציגו גיבור טראגי גדול מהחיים, שגדל במיסיסיפי ואהד את ניו אורלינס כל חייו, סמל מובהק לאהבת הפוטבול ובעל נטיה אומללה לבעוט בדלי רגע לפני שהוא מתמלא (ברט פארב). לצדו רץ אחורי, שאילו חי באנגליה היה זוכה בוודאי לקבל מידי המלכה את התואר "הלורד פאמבלדור" (אדריאן פיטרסון). מולם התייצבו המארחים כשבשורותיהם ראנינג בק נערץ, בחירה ראשונה בדראפט ששמו כשל נשיא מושמץ (רג'י בוש) וקוורטרבק, שבדיוק כמו הקבוצה שלו, מעולם עוד לא הגיע לסופרבול (דרו בריס). הסופרדום, ששימש מחסה לפני ארבע שנים לאלפי ניצולים מההוריקן 'קתרינה', היווה תפאורה מושלמת לעלילה הדרמטית, שהייתה מתובלת בלא מעט רגעים קומיים וקליפים של פיספוסים, ומעל לכל הפינאלה שהובילה את הצופים לקתרזיס מופלא.
למרבה האירוניה, מי שנבלע קצת בים הסיפורים מסביב לשובר הקופות הזה הוא דווקא הכוכב בעל השם ההוליוודי וויל סמית', שסיים את המשחק עם 13 תיקולים, גרם לרוקי השנה פרסי הרווין לפמבל ולחטוף עוד מיגרנה, הרס לפארב את היום וגרם לבראד צ'ילדרס למרוט את זיפי זקנקנו בתסכול ולצאת קרח מכאן ומכאן. גבירותיי ורבותיי קבלו את הנסיך המדליק מניו אורלינס.
מרחף כמו פרפר, עוקץ כמו דבורה
סמית', בן ה- 28, גדל בשכונה קשת יום בקווינס שבניו יורק. בעוד חבריו מסתבכים בזה אחר זה עם נציגי החוק, סמית' התמקד בפוטבול ומגיל צעיר החל להתמקצע בתפקידו לעתיד כדיפנסיב אנד. את יכולותיו זכה להפגין לראשונה בתיכון פרוקטור שבאוטיקה, ניו יורק. במהלך ארבע השנים שלו שם זכה בשלל תארים אישיים ובשנת הסניור אף השיג 20 סאקים, שהפכו אותו למחוזר בידי המכללות השונות. הוא בחר באוניברסיטת אוהיו סטייט, שם החל לרדוף אחר חלומותיו.
כמו בסרט "גברים בשחור" של סמית', גם גיבורנו שואף להיות חלק מסוכנות חשאית. לשם כך הוא החל ללמוד באוניברסיטה קרימנולוגיה וכבר הצהיר כי לאחר שיפרוש מהמשחק הוא מעוניין להיות סוכן בשירות ה- FBI. כסיפור כיסוי, הוא שיחק גם קצת פוטבול ולאחר שלוש שנים במדים של "עיני הצבי" כבר נזקפו לזכותו 167 תיקולים ו-21 סאקים, בנוסף לכפיית חמישה פאמבלים, השתלטות עוינת על שניים וחטיפה בודדת. מלבד יכולות של רוצח שכיר על המגרש, בשלוש עונותיו הפגין סמית' אופי שלא היה מבייש את ג'ק באוור, כשלמרות פציעות שונות מהן סבל מפעם לפעם, התעקש לעלות לכל אחד מ-51 משחקי הקבוצה. כשמספר קבוצות ב-NFL החלו להביע בו עניין, סמית' החליט שאין טעם להתגרות בגורל ולהסתכן בפציעה ויצא לדראפט על חשבון שנת הסניור. כשהודיע על כך, נמלטה אנחת רווחה מפיהם של הקוורטרבקים בליגת המכללות ואפשר להבין אותם. אם מעולם לא נדרסתם בידי ממותה בגובה 191 ס"מ ו- 128 ק"ג תסמכו עליהם כשהם אומרים שזו חוויה מטלטלת- תרתי משמע.
אבל בסמית' יש הרבה יותר משם של כוכב ולוק של קיר בטון. מה שהופך אותו לשחקן משמעותי אלו הן יכולותיו האתלטיות והטכניות שלא היו מביישות את מוחמד עלי בימיו הגדולים ואת מקבילו ההוליוודי, שהיה מועמד לאוסקר לפני מספר שנים עבור תפקידו זה. כמותם, גם סמית' רוקד על הדשא כמו פרפר ועוקץ כדבורה, מה שהקנה לו בחירה במקום ה- 18 בסיבוב הראשון ע"י הקדושים. עם זאת, הבחירה הגבוהה לא הבטיחה לו שטיח אדום והוא נאלץ לקנות את מעמדו בעבודה קשה. כרוקי החל כמחליפו של דארן האוורד, הראה ניצוצות עם 30 תיקולים ו- 7.5 סאקים וזכה לתשואות כשגרם לפאמבל מכריע בניצחון על טמפה ביי, אך הסתפק בינתיים בעיקר בתפקידי משנה. לאחר שקיבל טעימה ראשונה מה-NFL הראה שיפור בעונת הסופומור ב-2005, שהתבטא ב-48 תיקולים ו-8.5 סאקים ובתצוגה מרשימה מול האלופים דאז מניו אינגלנד, מולם סיים עם 12 תיקולים, 1.5 סאקים על בריידי ופאמבל אחד שנגרם על ידו.
סיבה טובה להיות קפטן
האופי שהפגין סמית' במכללות בא לידי ביטוי גם בחדר ההלבשה של הסיינטס וחבריו לקבוצה טוענים כי הם נהנים לשחק לצדו ואוהבים את האנרגיות, הגישה הרצינית למשחק והקשיחות המנטלית שהוא מקרין. בצוות המאמנים וההנהלה שמחו לשמוע על השתלבותו המוצלחת והחליטו שלא להחתים מחדש את האוורד ולהעניק לסמית' את המפתחות לעמדת הדיפנסיב אנד כפותח. השחקן הצעיר תפס את ההזדמנות בשתי ידיים ומאז הוא לא לוקח שבויים. ב-2006, בשנתו הראשונה בהרכב הפותח, ביסס את מעמדו כאחד משחקני ההגנה הטובים בליגה, סיים עם 56 תיקולים, 10.5 סאקים ונבחר לפרו בול. גם במישור הקבוצתי הקדושים נחלו הצלחה והגיעו עד לגמר ה- NFC, אולם סיימו את העונה בטעם חמוץ והצטננות קלה לאחר הפסד בסולג'רפילד הקפוא לרקס גרוסמן והדובים משיקאגו. סמית' סיים עם 10 תיקולים באותו משחק, אבל כאמור ניו אורלינס פספסה הזדמנות היסטורית לעלות לראשונה לסופרבול, נגד הקולטס, במיאמי (מצלצל מוכר?). בעקבות אותו הפסד מרבית חבריו הגיעו לפתיחת האימונים עם הראש באדמה וסיפרו כי סמית' היה בין הבודדים שלא נכנע לדכדוך וניסה להחיות מעט את אווירת הנכאים ששררה באימונים.
התנהלותו באותו קיץ הביאה לבחירתו על ידי שחקני הקבוצה להיות אחד מחמשת הקפטנים שלהם. ב-2008 סמית' החליט שהוא לא רוצה להגיע למצבו של הנקוק, דמות הגיבור שאינו מקבל את התמורה לה הוא ראוי, וביקש לשדרג את שכרו. הסיינטס, שהיו מעוניינים בשורותיו בכל מחיר, הסכימו לתנאיו, פתחו את הארנק וחתמו איתו על חוזה של 70 מיליון דולר לשש שנים, מתוכם 26 מובטחים. העסקה הפכה אותו לשלישי במדד השכר מבין הדיפנסיב אנדים והפכה את השם וויל סמית' לרווחי במיוחד.
אך אליה וקוץ בה, מסתבר כי סמית' השתמש בכסף למטרות הלא נכונות. בדצמבר באותה שנה הוא נזכר כי מקבילו השתתף בעבר בסרט "בחורים רעים", ועל מנת להצדיק את המוניטין הורחק סמית', בצוותא עם דוס מקאליסטר, מארבעה משחקים עקב שימוש בחומרים אסורים. רק חבל שהשניים לא ממש בדקו מי הרעים בסרט. כדי לנקות את שמו ולמתג את עצמו מחדש כקדוש מעונה, סמית' הציב לעצמו מטרה לקראת העונה הנוכחית - להיבחר לפרו בול לראשונה מאז 2006. אחרי שרשם בעונה הרגילה 49 תיקולים ו-13 סאקים, גרם לשלושה פאמבלים והשיג חטיפה סמית' היה משוכנע שהצליח, וכשהתפרסמו שמותיהם של הנבחרים - ג'רד אלן, ג'וליוס פפרס וטרנט קול, לא הסתיר את אכזבתו, בעיקר לנוכח העובדה שלפחות על הנייר לא נפל מאף אחד מהם. אבל, כמאמר הקלישאה צוחק מי שצוחק אחרון, ואחרי הניצחון ביום ראשון סמית' יכול להתנחם בעובדה שג'רד אלן נוסע לפרובול בעוד שהוא יגיע למיאמי שבוע לאחר מכן.
הרבה מהקרדיט להגנה המשתפרת של הסיינטס, שהתפתחה ממקרה סעד לחולייה שאף חייל התקפי לא מעוניין לפגוש, יש לתת למתאם ההגנה החדש גרג וויליאמס, שהחליף בקיץ את גארי גיבס. השינוי אילץ את סמית', שהיה עד אז אחד מהצדיקים הבודדים שאשכרה עשו הגנה, ללמוד שיטה שונה לחלוטין מזו שהורגל אליה, אבל הוא לא מתלונן, להיפך. וויליאמס הביא איתו פילוסופיה הרבה יותר אגרסיבית ואקטיבית שספינת הדגל שלה היא איבודי הכדור של היריבה (למינסוטה, למשל, היו חמישה כאלה), הבליצים והלחץ המתמשך על הקוורטרבק שנאלץ להתמודד עם עדר קרנפים בראשותו של סמית' המסתערים לעברו כאחוזי אמוק, ואיכשהו תמיד דארן שארפר יוצא מבסוט מהאנדרלמוסיה כשהכדור מוחזק בבטחה תחת זרועו.
"אני אגדה"?
אך עם כל הכבוד לכל מיני בליצים למיניהם, הנשק הסודי של ניו אורלינס הוא הקהל. בעקבות הוריקן קתרינה התחזק עוד יותר הקשר המיוחד בין הקבוצה לעיר. כארבע וחצי שנים לאחר שהסופרדום נתן מחסה והציל את חייהם של אלפים מהסופות המתחוללות בחוץ, הסערה עברה לתוך האצטדיון שהתמלא ברבבות אוהדים שהרעישו כל כך שרמת הדציבלים במגרש הגיעה לסביבות 102, שזה שקול פחות או יותר לעמידה בצמוד למגברים בהופעה של "המי".
בעוד ששחקני מינסוטה נזקקו נואשות לאטמי אוזניים, סמית' אמר שהקהל והרעש הזה מטעינים אותו ואת ההגנה באדרנלין, שהיה כה דרוש עבורו ועבור חברו לקבוצה ג'ונתן וילמה, שהיו טרודים כל השבוע באיתור קרובי משפחה ומכרים של וילמה בהאיטי החרבה. בתחילה וילמה לא שיתף את חבריו לקבוצה במערבולת הרגשית שבה היה נתון, כדי שלא להפריע לאימונים, אבל היה אחד שבכל זאת התעקש לעזור ולתמוך- וויל סמית'. הוא עזר לוילמה בחיפושים והחל לאסוף תרומות למען נפגעי האסון. סמית' ספר כי ההיענות והרצון לעזור של תושבי ניו אורלינס, שחשים הזדהות עם נפגעי האסון בהאיטי, מאד נגעו ללבו.
זוהי מהותו של סמית' על רגל אחת. מצד אחד הוא התעלל בשבועיים האחרונים בשניים משחקני גיל הזהב, ששוקלים כעת להחליף את הפוטבול במשחקי בינגו בפלורידה ושלפחות אחד מהם צפוי להודיע בקרוב על קאמבק (אינשאללה!), ומצד שני, מחוץ למגרש הוא בחור מאד סימפטי ובעל לב רחב וטוב. עד כה, סמית' הקפיד ללכת בעקבותיו של מקבילו המפורסם, אלא שהחבר ההוליוודי עדיין לא זכה באוסקר ואילו הוא שואף לזכות בסופרבול. בעוד שבועיים נגלה במיאמי, שעליה, אגב, כתב סמית', בגלגולו כמוסיקאי, את אחד מלהיטיו הראשונים, האם כפילו בעל הקסדה יוכל לגבור גם על פייטון "אני, רובוט" מאנינג "במרדף לאושר" ולומר בסוף המשחק "אני האגדה".
