פצצות חכמות

"התקפה מנצחת משחקים – הגנה זוכה באליפויות"

אח, הפלייאוף... הזמן בו כל הקלישאות מקבלות עוצמה מיוחדת, תופסות מקום של כבוד בכל שיחה, בכל ויכוח, בכל כתבה ובכל שידור. "אם תצליח לרוץ ולעצור את הריצה של היריב, תנצח משחקי פלייאוף", יורה כל פרשן בשקל. והנה עוד אחת: "ק"ב חסר ניסיון בפלייאוף לא יגיע רחוק".

ככל שהדבר מרגיז, אין לנו אלא להודות שברוב המקרים קלישאות עתיקות אלו מתגשמות בפלייאוף. ויש גם מקרים ש... לא ממש. ב-16 בינואר 2000 נערכו שני המשחקים הנותרים בסיבוב השני של פלייאוף 99', והתחלקו באופן מושלם בין הוכחתן להפרכתן.

בפרק זה נתמקד בראש ובראשונה בקלישאה האחרונה, בדבר הניסיון ההכרחי להצלחה בפלייאוף בעמדת הק"ב. מחרתיים יעלה מארק סאנצ'ז הצעיר למשטח הסינתטי ב"לוקאס אויל" בניסיון לעשות מה שלא עשה עד היום שום ק"ב: להגיע לסופרבול בעונת הרוקי. 43 שנה של סופרבול – וכל הרוקיס ששיחקו בעמדת הק"ב נפלו לכל המאוחר בשלב גמר החטיבה. אך לא רק רוקיס סובלים בפלייאוף: גם ק"ב ותיקים שטרם טעמו את טעם הטורניר נוטים לעוף ממנו מהר. הלחץ הנוסף, תשומת הלב החיצונית והפנימית, מזג האוויר בחלק מהמשחקים, השיפוט הנוטה לטובת ההגנה, וכמובן המבנה הייחודי של הפלייאוף בליגה – אין סדרות, אין משחקי גומלין, הזדמנות אחת וזהו – ממוטטים את המוסרים הירוקים והופכים את הופעות הבכורה שלהם לסיוט.

בפרקים הקודמים כבר נפרדנו מכמה ק"ב שגילו בדרך הקשה מדוע הניסיון בפלייאוף כה חשוב. גאס פררוט, ג'ון קיטנה, רוב ג'ונסון – כולם עפו בסיבוב הראשון, למרות היותם שחקנים בעלי ותק של שלוש עונות ומעלה. ולעומת זאת, ראינו כיצד דווקא הצעיר שבחבורה, שון קינג האלמוני, מצליח לרשום הישג נדיר – להיות הרוקי הראשון שמנצח בפלייאוף מזה 23 עונות. גם מקנייר, שבעונתו החמישית הגיע סופסוף למשחק הפלייאוף הראשון שלו, שרד את המותחן נגד בפאלו (אם כי במקרה זה שני הק"ב היו ירוקים בפלייאוף...). לשני אלה הצטרפו בניצחון פלייאוף המוסרים המנוסים יותר: דן מרינו, ג'ף ג'ורג', בראד ג'ונסון ומארק ברונל.

אולי הדוגמה הטובה ביותר לתסמונת "ליל הבכורה" ניתנה בפלייאוף 2005. באותה עונה הגיעה מגמת השוויון של הליגה לשיאה כאשר קבוצות רבות הגיעו לפלייאוף לאחר שנעדרו ממנו בעונה הקודמת, וכמובן שבאותה עונה זכתה פיטסבורג באליפות, למרות שדורגה במקום החמישי בחטיבה, לאחר שהייתה הקבוצה הראשונה בהיסטוריה לנצח שלושה משחקי חוץ בפלייאוף וגם את הסופרבול. סיבוב הוויילד קארד של עונת 05' היה איור חד וברור לכלל הניסיון ההכרחי: 4 ק"ב פתחו בפלייאוף לראשונה בחייהם – וכל הארבעה הובסו מול ק"ב בעלי ניסיון בפלייאוף. היו אלה איליי מאנינג מהג'איינטס (נגד ג'ייק דלהום הוותיק), קרסון פאלמר מסינסינטי (נגד ביג בן רותל'סברגר, שלמרות גילו הצעיר כבר היה עם שתי הופעות בפלייאוף), ביירון לפטוויץ' מג'קסונוויל (נגד טום בריידי הוותיק) וכריס סימס מטמפה ביי (נגד... מארק ברונל). כל הארבעה שיחקו איום ונורא, הרבה מתחת לרמתם בעונה הסדירה – אותה רמה שתרמה תרומה משמעותית לעצם הגעתם למעמד זה...

שני המשחקים שנערכו ב-16 בינואר, אם כן, היוו הופעות בכורה של ק"ב טריים וירוקים בפלייאוף. שניהם הגיעו לליגה בעונת 98', ושניהם הצעידו את קבוצותיהם להצלחות אדירות בעונת 99', תוך שהם מבצעים מהפכים היסטוריים מכישלון קולוסלי בעונה הקודמת לאליפות בית ושבוע חופש בפלייאוף. ניהם הנהיגו התקפות חזקות ובעלות אוקטן גבוה, עם שחקני על בעמדות הקריטיות. ובכל זאת, דומה שקשה למצוא שני שחקנים שדרכם לאותו משחק בכורה הייתה שונה יותר מאשר פייטון מאנינג וקורט וורנר. האחד היה בן לאצולת הפוטבול שכיכב במכללת צמרת, נבחר במס' 1 בדראפט וקיבל את המפתחות לארמון מהיום הראשון; השני היה אלמוני ממכללה אלמונית שלא נבחר בדראפט כלל וקיבל את ההזדמנות רק בגיל 28, לאחר המתנה של חמש שנים, ורק "בזכות" פציעה קשה ובלתי צפויה של הק"ב הפותח.

וורנר ומאנינג המשיכו מאותו יום ראשון לקריירות מפוארות בליגה והיו לשניים מהמוסרים הדומיננטיים ביותר בעשור האחרון, ואולי בהיסטוריה. שניהם צברו אינספור שיאים אישיים וקבוצתיים, שניהם זכו באליפות, שניהם כיום בדרכם להיכל התהילה. קשה לדמיין את הליגה כיום ללא נוכחותם והשפעתם של שני המוסרים המוכשרים כל כך. והכל החל באותו יום, בשתי ערים סמוכות זו לזו – אינדיאנפוליס וסט. לואיס, ערים קטנות יחסית, ללא מסורת של הצלחות בפוטבול המקצועני, ללא נוכחות תקשורתית בולטת, ערים שחיות רוב הזמן מתחת לרדאר והרחק מאור הזרקורים. הכל עמד להשתנות בזכות שני השחקנים האלה. מסענו בזמן מלווה אותם כעת בהופעות הבכורה שלהם על הבמה המרכזית של הספורט האמריקני: שתי הופעות שממש כמו הדרכים שהובילו אליהן, היו שונות באופן קוטבי זו מזו.

ההוז'ר דום, שנקרא על שם תושבי אינדיאנה, נבנה בשנת 84' כדי לארח את משחקי הקולטס, אותם הצליחה אינדיאנפוליס לגנוב באישון לילה ממכורתם בולטימור. היה זה האולם הביתי הקטן ביותר בליגה, עם פחות מ-57 אלף מקומות, אך היו לו שני יתרונות משמעותיים: הכיפה המגוננת סייעה למשחק המסירה לשגשג גם בחודשי החורף, ובעיקר בפלייאוף; והרעש העצום שנוצר בתוכו העניק יתרון ביתיות משמעותי.

צחוק הגורל הוא, שבחמש עשרה העונות הראשונות בהן שיחקו הקולטס בהוז'ר דום, לא זכו ולו פעם אחת לנצל את היתרונות האלה במשחק פלייאוף: הם הגיעו לטורניר רק שלוש פעמים, ובכולן – שיחקו בחוץ בלבד. רק העונה הגדולה של "השלישייה" גרסה 2.0 – מאנינג, הריסון וג'יימס – הביאה לראשונה משחק פלייאוף בפוטבול המקצועני לעיר אינדיאנפוליס, עיר שמעולם לא זכתה באליפות בשום ספורט מקצועני, ושתהילתה הספורטיבית התמצתה במרוץ המכוניות המפורסם "אינדי 500". הקולטס, אם כך, שינו את ההיסטוריה של העיר כבר במהלך העונה הסדירה, כשביצעו – כפי שסיפרנו בפרק "עשרה כוכביא" – את המהפך הגדול ביותר בתולדות הליגה, וזכו בשבוע מנוחה וביתרון ביתיות בסיבוב השני. האולם הקטן והרועש, שכעת כבר נקרא RCA דום בתמורה לחופן ירוקים, התמרק והצטחצח לקראת האירוע חסר התקדים. תושבי העיר, ממש כמו עמיתיהם בנשוויל וסט. לואיס, חשו כי עידן חדש עומד בפתח. לאחר שתי עונות בלבד כבר הפך מאנינג לגיבור המקומי, ברמה אחת עם רג'י מילר, כוכב הפייסרס (שהיו הקבוצה המקצוענית הבכירה היחידה בעיר ובכל מדינת אינדיאנה עד להגעתם של הקולטס). יכולתו הגבוהה בעונה הסדירה והשיאים שקבע בעונת הרוקי שלו גרמו לאוהדים להאמין שכבר עתה יוביל אותם עמוק לתוך ינואר – אולי אפילו עד הסוף. הם האמינו בהתקפה המעולה והעדיפו להעלים עין משני דברים: חולשת ההגנה ומנגד משחק הריצה הדומיננטי של הטייטאנס, שכמו נוצר כדי לגרום בעיות לקולטס הרכים. ההינצלות ברגע האחרון של טנסי מהפסד ביתי לבפאלו - קבוצה שהקולטס ניצחו בבית בקלות רבה בעונה הסדירה – שכנעה את המארחים שהטייטאנס היו קבוצה פגיעה ומתחת לרמתם.

יציעי הדום נשטפו כחול כשהתקפת הקולטס עלתה על המשטח המהיר, והרעש הרעיד את הכיפה. הצופים המקומיים באו לראות הצגה התקפית של אלופת בית המזרח, ובמקום זאת ראו הדגמה למתחילים של פוטבול בפלייאוף באדיבות המהפכה של פישר: הגנה חונקת, תופסים מתוסכלים, ופטיש הריצה שהלם שוב ושוב דרך האמצע.

מאנינג לא היה מוכן למערך ההגנתי של פישר. במקום הפס-ראש הקטלני בהנהגת הרוקי קרס, קיבל את הטייטאנס בגרסת משחקי החוץ: כיסוי כפול ומשולש על המטרות האוויריות שלו, שלא הותיר לו שום ברירה אלא לזרוק את הכדורים החוצה או לפנות אל משחק הריצה. מאנינג העביר את המשחק כולו מבלי שהופל או נחטף – אך גם ללא שום מסירה לט"ד. המהלכים הגדולים שאפיינו את התקפת הקולטס בוטלו לחלוטין תודות למשחק גדול של הסקנדרי מן העבר השני.

פישר, מצדו, לא שינה דבר בהתקפת הקבוצה לעומת המשחק נגד בפאלו, ובעצם לעומת השיטה שלו מהיום שקיבל את משרת המאמן הראשי. מקנייר מסר מעט מאד, וג'ורג' קיבל את הכדור שוב ושוב. הגנת הקולטס, ללא הליינבקר הדומיננטי בנט, הצליחה במחצית הראשונה להחזיק מעמד פחות או יותר מול התקפותיו של הרץ הקשוח, והחזיקה אותו על 38 יארד. טנסי, כמו הקולטס, לא הצליחה להגיע לתוך הרד-זון של יריבתה, והמחצית הראשונה כולה עמדה בסימן דו קרב בין אל דל גרקו, מכונת הנקודות של הטייטאנס, לבין הבועט הקנדי של הקולטס, מייק ונדרג'אגט – חברו לשעבר של דאג פלוטי לקבוצת טורונטו ארגונאוטס, ש"נס עיר המוסיקה" מנע ממנו מפגש מחודש עם ה"גמד".

הלוך ושוב נע הכדור, נעצר בכל פעם לפני איזור הסכנה, ושוב ושוב עלו שני הבועטים אל המשטח כדי להוציא משהו מהדרייב הקטוע. המחצית הראשונה הסתיימה ביתרון 6:9 לקולטס, והקהל ביציעי הדום נרגע מעט. שקט מוזר החל להשתלט עליו, שקט של מתח וחשש. המשחק לא התפתח כפי שציפו האוהדים: הטייטאנס האפורים היו אגוז קשה לפיצוח והתקפתם המהוללת של המארחים נעלמה כלא הייתה.

הדי השריקה לפתיחת המחצית השנייה עדיין נתלו בחלל האוויר מתחת לכיפה, ורוב הצופים עדיין היו בדרכם למושביהם עם נקניקיות ובירה בידיהם, כשמקנייר קיבל את הסנאפ מאחורי הסנטר והעבירו לג'ורג' למה שהיה אמור להיות עוד מהלך ריצה שגרתי שנועד לשחוק את הגנת הקולטס. אלא שמייד עם החסימה הראשונה של מת'יוס בקו ההתנגשות ראה ג'ורג' – ממש כמו דייוויס באצטדיון קוק (בפרק "ניסים ואכזבות") – מגרש עצום פתוח וריק. הוא חתך פעם אחת נגד כיוון הריצה המקורי, דהר אל השטח המת – ונעצר רק כעבור 68 יארד, באנד זון של אינדי, כשהוא מפיל דממת מוות על האולם.

המהלך הגדול הראשון של המשחק הכניס להלם לא רק את האוהדים המקומיים אלא גם את התקפת הקולטס, שלא הצליחה לארגן שום דרייב משמעותי לאורך הרבע השלישי כולו. מאנינג, הריסון, ג'יימס, הטייט אנד דילגר – כל השחקנים שתפקדו ברמה כה גבוהה בעונה הסדירה – שיחקו כאילו משקולות ברזל קשורות לרגליהם. הפאנטרים השתלטו על המשחק, כשפישר נהנה לשחק על עמדת שדה, בוטח בהגנה שלו וכמו מאתגר את המארחים להעניש אותו – מה שלא קרה.

ברבע האחרון החלה הגנת הקולטס לקרוס לנוכח המאמץ האדיר של בלימת ג'ורג'. הרץ המצטיין של טנסי הוביל את הדרייב המוצלח ביותר של האורחים עמוק לתוך הרד-זון של הקולטס, כשהוא נעזר בסקרמבלים מפתיעים של מקנייר, שכמעט ולא טרח למסור והמשיך לטחון את ההגנה על הקרקע. מחוגי השעון נעו ללא מעצורים. הדרייב נבלם על קו 8 היארד, ודל גרקו הבקיע בקלילות מ-25 יארד וקבע 9:16 לטייטאנס. עוד ניסיון עקר של מאנינג להזיז את השרשאות, עוד פאנט – וטנסי חזרה למשחק על זמן, ושוב הרחיקה את הכדור עמוק לתוך חלק המגרש של הקולטס.

כאן, בפעם הראשונה במשחק, הופיע פתח לתקווה עבור אינדיאנפוליס. טרנס ווילקינס, התופס/מחזיר של המארחים, תפס את הפאנט והחל לרוץ. חסימות מעולות לאורך הקו העניקו לו מגרש פתוח מעבר לקו האמצע, והוא שעט לעבר האנד זון והופל לבסוף רק על קו שלושה היארד! לרגע אחד נראה היה כי אלוהי הפוטבול מענישים את פישר על משחקו השמרני והחד ממדי, ומעניקים לקולטס הזדמנות פז להשוות.

ה-RCA דום התפוצץ, והרעש החריש אפילו את דברי השדרים גאמבל וסימס בתא הזכוכית שלהם. בתוך ההמולה המטורפת, ובעוד פייטון מאנינג מוביל את ההתקפה בחזרה למגרש, ניסה פישר לשווא להסב את תשומת לב השופטים לכך שהוא מבקש לערער על תוצאת המהלך. איש מהם לא יכול היה לשמוע אותו – הקהל הנלהב הוציא אנרגיות של משחק שלם בעקבות הריצה הגדולה של ווילקינס. בלית ברירה, בצעד של ייאוש, סימן פישר לשופט הצד "פסק זמן" – ממש לפני שמאנינג קיבל את הסנאפ, מה שהיה מבטל את האפשרות לערער.

הטייטאנס קיבלו את פסק הזמן, והשופט ג'וני גריר (השופט הראשי השחור הראשון בליגה) חיכה בסבלנות עד שהרעש יירגע מעט, ואז הצליח להודיע במערכת הכריזה כי טנסי מערערת על מיקום הכדור לאחר ההחזרה. גריר ניגש לעמדת הצפייה, בעוד הקהל המקומי מרעיש עולמות בשריקות בוז, וכעבור דקה שב למרכז המגרש והכריז כי ווילקינס דרך על הקו במחצית המגרש של הקולטס. במקום על קו היארד ה-3 של טנסי, הוצב הכדור על קו היארד ה-33 של הקולטס – הפסד של 64 יארד, ואחד הערעורים המוצלחים של העונה כולה. הליגה הפיקה את הלקחים מהמקרה: בעונת 2000 כבר קיבל כל מאמן דגל אדום הדומה לדגלים הצהובים של השופטים, ובמקרה של ערעור – פשוט זרק אותו לתחומי המגרש, כך שלא היה צורך לומר דבר. אוהדי האיגלס, הרועדים מפחד בכל פעם שהם רואים את אנדי ריד ממולל את הסמרטוט האדום ומתלבט אם "לזרוק או לא לזרוק" – יכולים להודות לקהל של אינדיאנפוליס על המחזה המדכא...

השינוי בעמדת השדה היה משמעותי, הקולטס נאלצו שוב להרחיק, דרק מייסון סידר למקנייר עמדת שדה מצוינת בהחזרה, ודל גרקו העלה את יתרון הטייטאנס ל-10 נקודות. כאן שחררה מעט הגנת טנסי, שנהנתה מיתרון מבטיח, את הרסן ואפשרה את הדרייב המוצלח הראשון של המארחים. כשהגיעו הקולטס לרד-זון של הטייטאנס התבצרה ההגנה במערך "דיים" כדי לחסום את האנד זון, ומאנינג – לא קל התנועה שבין הק"ב – חצה בריצה את השטח הפתוח והצליח להיכנס פנימה. אלא שתכנית המשחק של פישר הצליחה: נותרו פחות משתי דקות, מה שחייב את הקולטס לבצע בעיטת אונסייד.

כפי שהסבירו רבים וטובים ממני, בעיטת אונסייד היא בעלת סיכוי סביר להצליח רק כשהיריב אינו ממתין לה. בעיטת אונסייד צפויה נדונה לכישלון כמעט תמיד. פישר מילא את שורות הקבוצה המיוחדת שלו בתופסים הטובים של ההתקפה, והרסיבר הבכיר – ינסי ת'יגפן, שבמשחק כולו תפס רק שלושה כדורים שמסר מקנייר – השתלט על הכדור שבעט ונדרג'אגט.

טנסי טייטאנס, בפלייאוף הראשון בתולדותיהם, ניצחה בחוץ את המדורגת מס' 2 – וקיבלה מקום בגמר החטיבה בג'קסונוויל. הקולטס, אחרי עונה סדירה מזהירה, נותרו ללקק את הפצעים ולחשוב מה היה קורה אילו. מאנינג למד בפעם הראשונה את ההבדל התהומי בין העונה הסדירה לפלייאוף, והחל את רצף ההפסדים שלו, שנקטע רק כעבור ארבע שנים; ואילו מקנייר מצא עצמו – כבר בפלייאוף הראשון שלו – במרחק 60 דקות מהסופרבול. הוא היה רק בן 26.

מקנייר מסר ל-112 יארד בלבד במשחק, והוסיף 35 על הקרקע. התופס השלישי סנדרס היה ה"מצטיין" במשחק האווירי עם... 38 יארד. דל גרקו הבקיע 4 מ-4 מהשדה בדרך ל-13 נקודות. המצטיין במשחק ללא עוררין היה ג'ורג', שסיים עם 162 יארד על הקרקע, כולל הט"ד הקריטי. מנגד מסר מאנינג ל-227 יארד, אך בפחות מ-50% דיוק. הריסון (65 יארד) וג'יימס (56 יארד) לא נהנו גם הם מהמשחק.

פישר היה על סף השלמת המהפכה שלו. הוא לקח קבוצה שהתבססה באופן מוחלט על משחק המסירה, והוביל אותה לשני ניצחונות פלייאוף רצופים בהתבססות מוחלטת על הריצה. המשחק בדום היה עבורו גם חזרה גנרלית חשובה ביותר לקראת העימות בגמר מול הג'אגוארס – עוד קבוצת התקפה מעולה עם משחק אווירי דומיננטי.

כצופי ספורט אנו רגילים לאכזבות גם ללא קשר לתוצאות של קבוצתנו האהודה: משחקים שמבטיחים הרבה ומקיימים מעט, אם בכלל. יש משחקים שמראש אתה יודע שהבטחותיהם כוזבות (מי אמר הדרבי של מילאנו ולא קיבל?), ויש משחקים שמצליחים שוב ושוב לשאוב אותך פנימה רק כדי לאכזב אותך בכל פעם מחדש (הסופרבול בשנות התשעים). יש גם משחקים שמבטיחים דבר אחד, מקיימים דבר אחר – ובכל זאת נותנים תמורה לאגרה (גמר ליגת האלופות 05' הוא דוגמה טובה).

אבל מדי פעם אתה נתקל במקרה נדיר: משחק שמבטיח ומקיים בדיוק את אותו הדבר. משחק שנותן לך לא 80%, לא 90% - אלא 100% מהרשום על ה"אריזה". ב-16 בינואר 2000, בעיר סט. לואיס על גדת הנהר הזקן, נרשם אירוע נדיר מסוג זה, כשהראמס אירחו את הווייקינגס בסיבוב השני של פלייאוף 99'.

העיר סט. לואיס נוסדה בשנת 1764 על ידי הצרפתים (תחת המלך לואי ה-15, למרות שנקראה דווקא על שם לואי התשיעי...), עברה לידי הספרדים, חזרה לשליטת צרפת ונקנתה במחיר מציאה על ידי הנשיא המוכשר תומאס ג'פרסון. 118 שנה לאחר הקמתה קיבלה העיר קבוצת ספורט מקצוענית ראשונה, הלא היא סט. לואיס קרדינלס, חברה ותיקה בליגת הבייסבול הלאומית, המשחקת בעיר עד היום. העיר המכונה "השער למערב" ראתה את הקרדינלס זוכים באליפות הליגה 17 פעמים ומנצחים בוורלד סירייס 10 פעמים; היא אירחה את האולימפיאדה; היא ראתה אפילו את קבוצת ההוקי הצעירה יחסית שלה, הבלוז, זוכה בכמה אליפויות של בית המרכז. אבל היה דבר שכמוהו לא נראה בעיר במשך כל שנותיה הארוכות, עד 16 בינואר 2000: משחק פלייאוף של ליגת NFL.

הקרדינלס ה"אחרים", החברים המייסדים של ליגת הפוטבול הבכירה, שיחקו בעיר 28 עונות, ואף שהגיעו מספר פעמים לפלייאוף – לא שיחקו מעולם בבית. תושבי סט. לואיס ידעו שהפלייאוף היה שמור למקלטי הטלוויזיה בבתיהם: אצטדיון בוש על גלגוליו השונים וגם הטרנס וורלד דום לא נועדו, כביכול, לארח את המעמד הנדיר. הכל השתנה בעונת 99', כפי שסיפרנו בפרק "הקרקס של קורט", כאשר הראמס הגשימו את ההבטחה שבמעברם מלוס אנג'לס הנוצצת לסט. לואיס האפורה, וקיבלו את ההזדמנות לארח שני משחקים באולם, המצוי כמטחווי קיקאוף של הבועט ג'ף ווילקינס מקשת הגייטוויי המפורסמת שעל גדת הנהר.

המשחק הראשון, לאחר שבוע המנוחה, הפגיש שתיים מההתקפות הגדולות בכל הזמנים: מינסוטה, שבעונה הקודמת שברה את שיא הנקודות העונתי, והגיעה למשחק במורד הנהר כשכל כוכבי ההתקפה מלבד הק"ב קנינגהאם עדיין בהרכבה; והראמס, שהשיגו בעונה הנוכחית יותר מ-500 נקודות ועמדו על סף רצף חסר תקדים של 3 עונות כאלו. כמות הכישרון והברק ההתקפי שמילאו את הדום באותו היו ללא מתחרים. מעולם לא נערך משחק פלייאוף בין שתי קבוצות שהתגאו בכלים התקפיים כה מגוונים, כה קטלניים. 66 אלף איש הגיעו לאולם כדי להיות עדים לרגע ההיסטורי, ואוהדי הפוטבול בכל רחבי היבשת ציפו לדבר אחד בלבד: תצוגה התקפית שוברת שיאים.

נעצור, אם כן, רגע לפני שריקת הפתיחה, וניזכר במשחק שהחזיק בשיא עד ה-16 בינואר 2000.

בפרק המבוא לסדרה זו ציינתי כי היה רק טורניר פלייאוף אחד היכול להתחרות בפלייאוף 99' מבחינת מתח, עניין ומשחקים בלתי נשכחים: זהו פלייאוף 81'. באותה עונה חזו אוהדי הפוטבול ב"תפיסה" האלמותית של דווייט קלארק מהניינרס, שהביאה את הקץ לשלטון דאלאס של המאמן טום לנדרי, ונהנו גם (בהנחה שהסתפקו בצפיה בטלוויזיה...) מה"פריזר בול", המשחק הקר ביותר בהיסטוריה, בו ניצחו הבנגאלס את הצ'ארג'רס באצטדיון ריברפרונט ימ"ש. שבוע לפני ה"פריזר בול" נערך המשחק האיכותי ביותר של פלייאוף 81': המשחק שנודע לימים בשם "האפוס במיאמי".

ה-2 בינואר 1982 היה יום חם ולח בדרום פלורידה, שהשכיח מהמקומיים את העובדה שהחורף היה בשיאו ברוב חלקי ארה"ב. מיאמי דולפינס של המאמן דון שולה אירחה בסיבוב השני של הפלייאוף את סן דייגו צ'ארג'רס של המאמן דון קורייל, על שמו נקראה התקפת המסירה המסחררת שלה. באצטדיון האורנג' בול המיתולוגי (אצטדיון ג'ו רובי היה עדיין רעיון בלבד), בחום נורא, בלחות מחניקה, על משטח דשא רטוב ממים וזיעה, הסתערו שתי הקבוצות וחבטו זו בזו בחמת זעם לאורך 60 דקות והארכה שלא השאירו רגע מת אחד. התקפת האוויר הזוהרת של סן דייגו והתקפת הריצה הדורסנית של מיאמי השקיעו 110%, וההגנות איבדו את האוויר כבר ברבע הראשון. האורחים עלו ל-0:24, מיאמי חזרה ל-24:24; הצ'ארג'רס עלו ל-24:31, הדולפינס השוו; המארחים עלו ליתרון ראשון 31:38 והפעם הצ'ארג'רס איזנו; מיאמי ניסתה לנצח בשער שדה אך הטייט אנד הנפלא קלן ווינסלו (אביו של שחקן טמפה ביי כיום) חסם את הבעיטה; ובהארכה הבקיעה סן דייגו וניצחה את המשחק 38:41.

ווינסלו, בנוסף לחסימת הבעיטה הקריטית, תפס כמות לא תיאמן של 13 מסירות ל-166 יארד וט"ד. הק"ב של "אייר קורייל", דן פאוטס, קבע שיאי פלייאוף של 53 (!) נסיונות מסירה, 33 מסירות ו-433 יארד. התופסים צ'נדלר וג'ויינר הצטרפו לווינסלו עם יותר מ-100 יארד כל אחד באוויר. הרץ מאנסי השיג 124 יארד וט"ד על הקרקע, ואם לא די בכך השיגה סן דייגו גם ט"ד בהחזרת פאנט. בצד של מיאמי היה זה יומו הגדול של הק"ב המחליף דון סטרוק שניהל את הקמבק של הדולפינס והשיג 400 יארד ו-3 ט"ד. הרץ טוני ניית'ן השיג ט"ד בריצה וט"ד אחרי מסירת רוחב של התופס האריס. ניית'ן צבר יותר מ-160 יארד בהתקפה. המשחק קבע שיאי פלייאוף בנקודות (79), יארדים בהתקפה (יותר מ-1,000!) ויארדים במסירה (קרוב ל-840).

ההצגה הגדולה של ווינסלו במשחק המטורף התקיימה למרות שנפצע לא פחות מארבע פעמים במהלכו, וטופל ללא הרף על הקווים כולל תפרים בשפה. כדי שלא ישעמם לו בין פציעה לתפיסה, התייבש ווינסלו עקב החום הכבד וקיבל אינפוזיה... בסיום המשחק התקשה הטייט אנד המצטיין ללכת, ושניים מחבריו לקבוצה תמכו בו בדרך אל חדר ההלבשה. המשחק התנהל בתנאים כה קשים שאפילו שני הבועטים הגרמנים, רולף ברנישקה (סן דייגו) ואובה פון שאמאן (מיאמי) הזיעו והתחברו למסכות החמצן.

קורייל אמר בסיום: "אני מאמן 32 שנה ומעולם לא ראיתי דבר כזה. זה בטח המשחק הכי מרגש בתולדות הפוטבול המקצועני". שולה הוותיק, שכביכול כבר ראה הכל, לא חלק עליו: "ייתכן שזה המשחק הגדול בכל הזמנים". שחקני סן דייגו לא חגגו את הניצחון, אולי מתשישות ואולי מתוך הכרה בגודל החוויה. אחד מהם אמר: "רק הרגשנו הקלה שיצאנו משם בחיים".

החום הנורא של דרום פלורידה לא סייע לצ'ארג'רס להתכונן לקור המקפיא של ה"פריזר בול", והם הפסידו בו כאמור וסיימו את דרכם בפלייאוף. מיאמי חזרה בעונה הבאה והגיעה עד הסופרבול. ושיא הנקודות של "האפוס במיאמי" החזיק מעמד לאורך 18 שנה של עידן המסירה.

ברוכים הבאים, גבירותיי ורבותיי, לקרקס של קורט – גרסת הפלייאוף! יש לנו פילים (פייס), אריות (פלצ'ר, וויסטרום), סוסים אצילים (ברוס), להטוטן (פולק), לוליין על חבל דק (הולט לאורך הקווים), "האיש החזק" (טימרמן), קוסם שמנסר ק"ב לשניים (קרטר), פגזי תותח אנושיים (הורן וחכים), ליצן מזיל דמעות (ורמיל) ואפילו רקדנית שפרשה והפכה לבעלת הקרקס (פרונטיירי). ומנחה הערב, וורנר, מזמין אתכם להתרווח מול המסך וליהנות ממשחק הבכורה הגדול ביותר בתולדות הפלייאוף.

שום חבלי לידה, שום קשיי הסתגלות, לא ניכרו בוורנר כשעלה למגרש לדרייב הפותח של משחק הפלייאוף הראשון בחייו. בניגוד למאנינג, הוא חש כדג במים: התכונות שהובילו אותו להצלחה המפתיעה במהלך העונה הסדירה רק התחדדו והתעצמו לנוכח גודל המעמד, הלחץ להצליח ואור הזרקורים. היום, כעבור עשר שנים, ולאחר שראינו אולי את משחק הפלייאוף האחרון שלו, כדאי להיזכר כיצד החל הכל: המוסר מס' 2 בהיסטוריה של הפלייאוף גילה את כל הקלפים כבר בפתיחה. מי שצפה בתשומת לב במשחק יכול היה לנחש כיצד ייראה ההמשך, יכול היה לצפות את ההצגות האדירות שעוד המתינו בעשר השנים הבאות, עד לניצחון המזהיר על גרין ביי בינואר 2010 – במשחק שכמו המשחק אותו נתאר עתה, שבר את שיא הנקודות בפלייאוף.

מינסוטה החלה את המלחמה בדרייב מרשים של 11 מהלכים, שנעצר סמוך לרד-זון של הראמס. גארי אנדרסון הבקיע מ-41 יארד ולאחר בעיטת ההרחקה של ברגר הגיע הרעש בחלל האולם לשיא ראשון, כשהתקפת הראמס עלתה על המשטח המהיר לדרייב משלה. המארחים לא נזקקו ל-11 מהלכים: כבר במהלך ההתקפה הרביעי שלו מצא וורנר את המטרה מס' 1 שלו, אייזק ברוס, לט"ד של 77 יארד. הקהל המקומי לא ידע את נפשו, והווייקינגס הבינו שהקבוצה האלמונית שהגיעה ב"טעות" למעמד הזה תחייב אותם להציג את מלוא יכולתם כדי לנצח.

ג'ף ג'ורג' נתקל כעת בחומה כפולה בניסיון להחזיר למינסוטה את היתרון: רעש הקהל והבליץ האגרסיבי של הגנת הראמס. הוא הופל על ידי הסייפטי בילי ג'נקינס והאורחים נאלצו להרחיק. וורנר אמר תודה, מסר שתי מסירות מהירות לברוס והולט, וכשעבר את קו האמצע – קינח במסירת סקרין למרשל פולק, שהפכה בידי הסופרסטאר של הראמס לט"ד של 41 יארד.

הדרייב הבא של מינסוטה הסתיים בדרך דומה, הפעם הודות לסאק של הליינבקר המחליף צ'רלי קלמונס. הקהל המקומי, ממש כמו ב"אולטל" יום קודם לכן, דרש לראות דם. מייק מארץ בהחלט לא התכוון להרפות, והורה על מסירת עומק מייד בתחילת הדרייב. אלא שהפעם הצליח הקורנרבק ג'ימי היצ'קוק להתאושש מההלם, לחטוף את הכדור, ולהעניק לג'ורג' הזדמנות נוספת – אם כי הק"ב האורח נאלץ להתחיל את הדרייב מקו ארבעה היארד.

כאן נזכר ג'ורג' במשחק הקודם, במטרודום, והזכיר לעצמו כי לרשותו עמד מערך התקפי שאין שני לו. הוא החל לעבוד, מול הרעש ומול הפס-ראש, והרגיע את הקהל עם מסירה ארוכת טווח לרנדי מוס. ג'ייק ריד תפס מסירה נוספת שהעבירה את הכדור עמוק לחלק המגרש של הראמס, ושם מצא ג'ורג' את כריס קרטר לט"ד ראשון של הווייקינגס במשחק – 10:14. קרטר שוב הוכיח את נכונותו של המשפט הפרדוקסלי שאמר עליו בשעתו המאמן באדי ריאן: "כל מה שהוא עושה זה לתפוס ט"ד..."

דרייב 96 היארד של מינסוטה הוציא מעט את הרוח ממפרשי הראמס, שהרחיקו את הכדור לאחר ניסיון כושל להגיב מייד. ג'ורג' יצא שוב לדרך, אלא שהפעם היה זה תורו להיחטף – על ידי הקורנרבק דקסטר מקליאון. וורנר עלה שוב למגרש כשהוא בטוח שהחטיפה תחזיר את המומנטום לצד המארחים. אך במהלך הראשון של הראמס הפיל פולק את הכדור, והסייפטי גריפית' השתלט עליו. ג'ורג' מיהר לנצל את הטעות והוביל דרייב של 53 יארד עמוק לתוך הרד-זון. כשנותרו פחות מ-3 דקות לסיום המחצית הניח את הכדור בידי הפולבק המצוין לירוי הורד, שפרץ את הקו והחזיר את היתרון למינסוטה, 14:17. היה זה המהפך השני במשחק – ועדיין נותר די זמן על השעון לעוד דרייב של הראמס.

כשהגיעה התקפת סט. לואיס לקו ה-37 של מינסוטה, ובעוד השעון מתקתק, ביצעה הגנת הווייקינגס את המהלך הגדול השלישי שלה במחצית הראשונה, כאשר ג'ון רנדל הוותיק גבר על טימרמן והפיל את וורנר. היארדים שאבדו בסאק הזה הוציאו את הראמס מטווח בעיטה לשער, והמחצית הסתיימה ביתרון האורחים.

וורנר לא התרגש במיוחד: הוא האמין כי למרות היכולת הגבוהה של שלישיית תופסי מינסוטה, היו לקבוצתו כלים מתאימים להשיב מלחמה שערה, וידע שאם יעלה שוב ליתרון – יתקשו האורחים להיחלץ מהמצב. מארץ ביצע את ההתאמות הדרושות במערך ההתקפה בעקבות ההצלחות ההגנתיות של מינסוטה, והראמס עלו למחצית השנייה עם הסכין בין השיניים, כשכל הכלים יורים. הייתה זו אולי המחצית השניה הגדולה ביותר של קבוצה כלשהי בפלייאוף, מאז ומעולם.

המדורגת מס' 1 בחטיבה לא בזבזה זמן כדי להבהיר שהקרב הצמוד נגמר. כבר במהלך הראשון תפס טוני הורן את בעיטת ההרחקה של ברגר והחזיר אותה למרחק 95 יארד, עד לאנד זון של הווייקינגס. היתרון חזר למארחים, שלא שמטו אותו שוב. הגנת הראמס כפתה פאנט, וחכים החזיר אותה למרחק 15 יארד, עם תוספת על עבירת תפיסה במסכה. וורנר הנהיג דרייב קצר יחסית ששילב ריצות של פולק עם מסירות לברוס ולטייט אנד וויליאמס, והסתיים בריצה של פולק לאנד זון.

לאורך הרבע השלישי נראה היה שדניס גרין חוזר על מחדלו מהעונה שעברה, כשלא הצליח להוציא את התקפת מינסוטה מההלם במשחק ההפסד לאטלנטה בגמר החטיבה. הווייקינגס שוב הרחיקו, וורנר שוב חתך את ההגנה עם דרייב של 11 מהלכים – וסיים אותו במסירת ט"ד לטייט אנד השלישי האלמוני, ג'ף רובינסון. נראה היה בשלב זה שגם אם מארץ עצמו יעלה למגרש ויתייצב בעמדת התופס, וורנר ימצא אותו חופשי באנד זון. הוא לא היה רק "חם" – הוא היה בטירוף.

הרבע השלישי הסתיים בתוצאה 17:35 לראמס, ומינסוטה לא הצליחה להתאושש גם לאחר החלפת הצדדים. ג'ורג' השמיט את הכדור כבר בתחילת הדרייב, והתאקל ההגנתי הכבד והמסורבל דמרקו פאר נפל עליו, מעניק לוורנר עמדת שדה מעולה על קו 23 היארד של הווייקינגס. שתי מסירות קצרות וסקרמבל נדיר של וורנר הביאו את הראמס לקו היארד האחרון. כאן השתמש מארץ בתרגיל מיוחד, אחד מני רבים שהחביא ב"שק" ההפתעות שלו. הוא העלה למגרש שחקן קו ששי, התאקל המחליף ריאן טאקר, שניצב בקצה הקו, ולכן היה רשאי לתפוס את הכדור. ואכן, וורנר מסר לטאקר לט"ד השני של התאקל במהלך העונה (והקריירה), והוכיח סופית שהתקפת הראמס שיחקה לפי חוקים משלה, חוקים שלא התקיימו מחוץ לטרנס וורלד דום.

תאבונם של וורנר ומארץ לא הושבע עדיין, ולאחר עוד דרייב כושל של מינסוטה – יצאה התקפת הראמס לדרייב מוצלח שישי במשחק, בסיומו מצא וורנר את וויליאמס במסירה קצרה שקבעה 17:49 למארחים, שמונה דקות לסיום. הראמס השיגו 35 נקודות ללא מענה.

יתרון 32 הנקודות של סט. לואיס פירושו היה שהווייקינגס חייבים להשיג ארבעה ט"ד וארבע המרות לשתי נקודות. אם הייתה התקפה המסוגלת לכך, הייתה זו התקפת מינסוטה. ג'ורג', שמתחילת המחצית השנייה מסר רק שתי מסירות מוצלחות וצבר 9- יארד (כן, המסירות הלכו אחורה במקום קדימה) , החליט שלא לוותר למרות הסיכויים הקלושים. הוא יצא למתקפת נגד שבכל מצב אחר הייתה נזכרת כאחד הקאמבקים המרשימים בהיסטוריה, אם כי יש לזכור שהתקפת הראמס הורידה הילוך לאחר הט"ד של וויליאמס.

השלב הראשון היה להחזיר את הצד של מינסוטה בלוח התוצאות לפעולה, וג'ורג' הצליח בכך כמעט מייד, עם מסירות עומק שהגיעו לתוך הרד זון ומסירה קצרה לריד שצמצמה ל-23:49. כמובן שהווייקינגס היו זקוקים לבונוס כפול ולכן ניתן הכדור בידיו של הורד, שהצליח במשימה – 25:49.

הדרייב הבא של מינסוטה הוביל לפצצת עומק לרנדי מוס, שכרגיל ניצל את יתרון הגובה העצום שלו על המגינים כדי להשיג ט"ד של 44 יארד. מוס כיכב גם בדרייב האחרון של מינסוטה, כבר לאחר אזהרת שתי הדקות, ותפס את הט"ד בסיומו – הפעם לארבעה יארד בלבד. בשני המקרים נכשלה ההמרה, וסיכויי מינסוטה אפסו.

השעון הגיע ל-00:00, ולוח התוצאות הראה 37:49 למארחים. השיא מהאורנג' בול נשבר אחרי 18 שנה – 86 נקודות במשחק אחד. וורנר פתח את קריירת הפלייאוף שלו עם 391 יארד ב-82% דיוק, חמישה ט"ד (ל-5 תופסים שונים!), חטיפה אחת ורייטינג 143. שום ק"ב בהיסטוריה לא הגיע להישגים אלה בהופעת הבכורה שלו בפלייאוף. מנגד התעלה ג'ורג' לנוכח רמתו של היריב, וסיים את משחק הפלייאוף האחרון שלו עם 423 יארד (כמעט כמו פאוטס ב-81'), ארבעה ט"ד, חטיפה אחת ורייטינג 104.

מבחינה סטטיסטית, השחקן המצטיין במשחק היה בכלל רנדי מוס, עם תשע תפיסות ל-188 יארד ושני ט"ד. אך כמו במקרים אחרים לאורך הקריירה שלו, המשחק המעולה של מוס לא הספיק לניצחון בפלייאוף. קרטר הגיע גם הוא ל-100 יארד והוסיף ט"ד, סמית' והורד השיגו 88 יארד ביחד על הקרקע. מהעבר השני כיכב ברוס עם 133 יארד וט"ד, ואילו פולק השיג 101 יארדים כוללים ושני ט"ד.

הניצחון האדיר על מינסוטה סגר שני מעגלים עבור הראמס: ראשית, הוא החזיר אותם לגמר החטיבה לראשונה מאז ההפסד המביש לניינרס, בדיוק לפני עשר שנים – אותו הפסד שהחל עבורם את העשור מהגיהינום; ושנית – הוא הביא אותם למפגש עם טמפה ביי, בדיוק עשרים שנה לאחר ששתי הקבוצות נפגשו בגמר החטיבה, במשחק שהביא את הראמס להופעתם הראשונה (והאחרונה עד כה) בסופרבול.

הגורל העניק לראמס הזדמנות לגרש שני שדים בעת ובעונה אחת - וקורט וורנר החזיק בידיו את הצלב הכסוף.

*בפרק הבא – אי שם, מעבר לקשת