היא לא דומה

אם תשאלו כמה חובבי NBA מיהי הקבוצה החמה בליגה כרגע, רק מעטים יידעו לשים את האצבע על התשובה. ככה זה; בחוף המזרחי, שנשלט בידי השילוש הקדוש של בוסטון-קליבלנד-אורלנדו, אף קבוצה אחרת לא ממש נלקחת ברצינות, כאשר גם אטלנטה - הצלע הנוספת בראש החיץ המסתמן - לא נתפסת כמי שבאמת יכולה להחזיק מעמד בדבוקה המובילה לאורך זמן, או לעשות גלים בפלייאוף. ובכל זאת, הקבוצה החמה ביותר בליגה אכן מגיעה מהמזרח, והיא לא אחת מארבע המוזכרות לעיל. לא.

הקבוצה החמה בליגה היא זו שניצחה חמישה ברציפות ושמונה מתשעת המשחקים האחרונים שלה - שישה מהם מול קבוצות במאזן חיובי - ורוכבת על שמונה נצחונות בית רצופים בדרך למאזן הטוב בתולדותיה בנקודת האמצע של העונה. גבירותי, רבותי, קבלו את שארלוט בובקאטס. עם שוק תקשורתי קטן וכשאף אחד ממשחקיה לא אמור להיות משודר מחוף לחוף השנה, שארלוט האנטי-תיזה של קבוצת צמרת בליגה; אלמונית כפי שקבוצת NBA מסוגלת להיות. אותם בובקאטים חביבים מטפסים בימים אלה לגבהים שלא היו בהם מעולם, ובקצב הזה אין ספק כי גם יגיעה לפלייאוף – לראשונה בתולדותיהם.

המועדון, שהצטרף לליגה בעונת 2004/5 (לאחר שהקבוצה הקודמת של העיר, ההורנטס, נמכרה ועקרה לניו-אורלינס), נמצא בקו עלייה מתמיד – 18 נצחונות בעונתו הראשונה בליגה, ולאחר מכן 26, 33, 32, ו-35 בעונת 2008/9. אם בעונה שעברה דיגדגה שארלוט את הפלייאוף ויצאה מהמירוץ רק בישורת האחרונה, אז השנה הצעד קדימה הוא בטוח ויציב. הבובקאטס מדורגים כרגע במקום החמישי במזרח, ואם לא יקרה דבר בלתי-צפוי, לראשונה ישחקו שחקניה כדורסל בחודש מאי. אבל מה שמרשים יותר מכל בהתקדמות של שארלוט העונה הוא לא עצם השיפור במאזן, מרשים ככל שיהיה (בנקודה המקבילה בעונה שעברה עמד מאזן הקבוצה על 24 הפסדים לעומת 15 נצחונות בלבד), אלא הדרך בה הוא נעשה. דרכן של קבוצות הרי להתקדם, להשתפר, להוסיף חלקים ושחקנים צעירים ולשאוף קדימה, אבל נדמה שההפתעה טמונה בעובדה שלארי בראון, שקיבל לפני שנה וחצי ממייקל ג'ורדן את המפתחות להוביל את המועדון הצעיר כשבאמתחתו כמעט 40 שנה על הקווים ולמעלה מאלף נצחונות ב-NBA, מצליח לעשות זאת חרף כלים מוגבלים והחלטות שערורייתיות מלמעלה, בזו אחר זו.

בניגוד לקבוצות צעירות אחרות, כדוגמת אוקלהומה סיטי או סקרמנטו, אשר נמצאות בשלבי בנייה ועושות זאת דרך הדראפט, לאט ובסבלנות, לבובקאטס מעולם לא היתה אפילו בחירת דראפט אחת להתגאות בה; אמקה אוקפור וריימונד פלטון, שתי בחירות הלוטרי הראשונות של המועדון, עליהן חתום ברני ביקרסטאף, הם שני שחקנים סולידיים אבל ממש לא מה שהיית מצפה מבחירות 2 ו-5 בהתאמה, ושון מיי, עוד נבחר לוטרי מדראפט 2005, החמיץ 246 משחקים בארבע עונותיו בקבוצה בשל פציעות, ומקשט היום את קצה הספסל של סקרמנטו, בדרכו להיפלט מהליגה. ואם בואו של מייקל ג'ורדן ב-2006 כבעלים-שותף, הפיח תקווה מסוימת, הרי שיכולתו המופלאה לפשל בדראפט צוברת תאוצה ומתמקמת במקום טוב בין סימני ההיכר שלו, איפהשהו בין הג'אמפר בסיבוב ללשון המשתרבבת.

מייקל אולי ספג הרבה אש על הפיאסקו של אדם מוריסון, אבל זה לא שיתר החלטותיו היו טובות בהרבה, לפחות בכל מה שקשור לדראפט: די.ג'יי אוגוסטין, בחירת לוטרי בדראפט 2008, איבד גובה לאחר עונת רוקי בינונית והפך למחליף בשולי הרוטציה, עם מתחת ל-36% מהשדה ב-17 דקות משחק העונה, ואלכסיס אג'ינסה, איטרייה צרפתית, שנבחר גם הוא בסיבוב ראשון של אותו דראפט, העביר את רוב עונתו הראשונה בליגת הפיתוח וראה מגרש ב-30 דקות מצטברות בלבד מתחילת העונה הנוכחית. את ג'ראלד הנדרסון מדיו?ק עוד מוקדם להספיד, אבל הבחור, בחירת לוטרי בדראפט האחרון, הוא בינתיים נון-פקטור במערכת של לארי בראון, ומדורג רק במקום ה-41 מבין 50 הרוקים, עם 8.6 דקות פר ערב.

וזה לא הכל, כמובן. סגל הקבוצה מורכב ברובו משחקנים שהיו רול-פליירס בסיטואציות קודמות, כאלה שנפלטו מקבוצות אחרות או שחתמו דרך השוק החופשי; ג'ראלד וואלאס, השחקן הטוב בקבוצה העונה, נזנח בדראפט האקספנשן של 2004, לאחר שסקרמנטו נואשה מהנסיונות לעשות ממנו שחקן כדורסל (2 נקודות בממוצע בעונת 03/04 היתה מביאה את רובנו למסקנה דומה). סטיבן ג'קסון, הקלע המוביל של הבובקאטס העונה, עבר בעשור האחרון תהפוכות שהיו מספיקות לקריירות של כמה שחקנים, ולאחר שהסתכסך עם דון נלסון בגולדן סטייט וכופף את ידו של לארי ריילי בכדי שזה יעבירו, הוא מצא עצמו בשארלוט, אחד המקומות האחרונים שרצה להגיע אליהם ואחת הקבוצות היחידות שהסכימו לקבל את חוזהו, ששווה כמעט 35 מליון דולר.

בוריס דיאו הוא פורוורד מוכשר ושחקן הגנה מצוין, אבל סטיגמת האנדראצ'יבר לעולם, כנראה, לא תימחק ממצחו, והגעתו מפיניקס נבעה יותר מהרצון להפטר מחוזהו של ג'ייסון ריצ'רדסון מאשר כוונה מקצועית לקדם את הקבוצה בעתיד. טייסון צ'נדלר הגיע גם הוא בעיקר משיקולי פיירול, ולאור הנטייה שלו לפציעות, לא מוקדם להכריז על הקריירה שלו - הבחירה מספר 2 בדראפט 2001, להזכירכם - ככישלון קולוסאלי. את הרוטציה הבכירה משלימים הגארדים פלטון ואוגוסטין, הסנטר הדועך נאזי מוחמד בן ה-32, והגארד פליפ מארי, סקורר-להשכיר שעשה קריירה מיכולת לספק נקודות מהירות, ללא התחייבות ובעלות נמוכה. הבובקאטס היא קבוצתו השישית של מארי ב-4 השנים האחרונות. אז איך, בכל זאת, שארלוט תגיע השנה לפלייאוף? יפה, שאלה טובה.

תחילה, כמובן, לארי בראון. המאמן הוותיק, כמעט בן 70, כבר היה בכל הסרטים בליגה הזו. לצד אכזבות, מכתבי פיטורין וכמובן אותה עונת אימים בניו-יורק, שכמעט וגרמה לו לתלות את החליפה, שלא לומר לתלות את עצמו, האיש עשה גם כמה ניסים בימיו. הוא זכה באליפות עם דטרויט, לקח את אלן אייברסון וחבורת נושאי-כליו עד סידרת הגמר ב-2001, ואפילו סחב את הקליפרס לפלייאוף (פעמיים!). עם זאת, בראון רחוק מלהיחשב קונצנזוס בליגה, וסגנונו השמרני והיסודי, שבסיסו משמעת, עבודה קשה והגנה, לא מתאים לכל הרכב אנושי, כפי שלמדו היטב אנשי ניו-יורק, אבל אין עוררין שכמורה, כמנטו?ר באופיו, בראון שייך לדור ענקים, כזה שהולך ונכחד מהכדורסל המקצועני, וכולל אגדות חיות כפיל ג'קסון, גרג פופוביץ', יובי בראון, לני ווילקנס ואחרים.

בראון הוא גם אחד הבודדים שטביעת האצבע שלהם ניכרת על קבוצותיהם בצורה ברורה ובולטת. עבור ג'ורדן, שגם כן נולד בברוקלין ושיחק עבור הטאר-הילס של צפון-קרוליינה, בראון היה המועמד המתבקש לאמן את מועדון הבית שלו, ומינויו, לפחות לעת עתה, מסתמן לשם שינוי כאחת ההצלחות הגדולות ביותר של הוד אוירותו מאז הצטרף לבובקאטס. בשארלוט יש לבראון קבוצה שנבנתה בצלמו ובדמותו, גם אם לא זו היתה כוונת המשורר - אפורה, קבוצתית, נטולת כוכבים ונטולת אגו. גישתו התובענית והישירה קנתה את אמון שחקניו, כמו גם התפיסה לפיה הקבוצה עומדת מעל הכל – מעל דקות משחק, מעל נקודות אישיות ומעל הישגים אינדיווידואליים.

שנית, קצב המשחק. קבוצותיו של בראון, או לכל הפחות המצליחות שבהן, תמיד היו חכמות, מאומנות, אבל יש שיוסיפו גם חסרות ברק ואף משעממות לצפיה. מכל הבחינות האלה, הבובקאטס של השנה בהחלט עומדת בדרישות לעונת-לארי-בראון קלאסית; שארלוט משחקת בקצב האיטי ביותר בליגה, מה שמתבטא בפחות זריקות, לשני הצדדים, פחות נקודות ופחות ריבאונדים. למעשה, הבובקאטס מדורגת בתחתית הטבלאות הסטטיסטיות כמעט בכל קטגוריה התקפית: 28 בכמות הנקודות, עם 94.1 למשחק, 29 בכמות הסלים שהיא קולעת, ועמקה למטה, הפלא ופלא, גם באחוזי-קליעה מהשדה ובאסיסטים.

מצד שני, כמה שקשה לבובקאטס להשיג נקודות בהתקפה, ככה קשה ליריבותיה לקלוע מולה. שארלוט סופגת פחות נקודות מכולן – רק 92.9 למשחק, מאלצת את יריבותיה ל-44.5% מהשדה (מקום שישי בליגה) ויותר מ-16 איבודים (מקום שלישי), וכמעט לא מאפשרת הזדמנויות שניות דרך שליטה בריבאונד ההגנה - אינדיקציה למשמעת טקטית גבוהה. וואלאס ודיאו הם שני שומרים קבוצתיים מעולים, ופלטון, שלא ברור עד היום אם הוא פוינט גארד או שוטינג גארד, מצא סוף סוף זהות לקריירה שלו, ככלב השמירה שממרר את חייהם של מובילי-כדור. גם סטיבן ג'קסון גילה מחדש את המוטיבציה לשמור, ואפילו פליפ מארי, סקורר בהגדרתו, מתברר כשומר לא רע בכלל. הקו הקדמי מנפק פחות מ-5 חסימות לערב, אבל זה בעיקר משום שהקצב האיטי מכתיב פחות התקפות ופחות זריקות לסל.

לאחר שפתחה את העונה עם 59 נקודות במשחק מול בוסטון והגיעה ל-85 נק רק פעמיים בתשעת המשחקים הראשונים (!), הביא עמו הטרייד של ג'קסון אימפקט לא צפוי בצד השני של המגרש, ומאז לא ירדו הבובקאטס מ-85 נקודות אפילו פעם אחת. 125 הנקודות שהמטירו על פיניקס השבוע היה הסקו?ר הגבוה ביותר שרשם המועדון בשלוש השנים האחרונות, וכמות שעד לא מזמן, ספק אם היה מסוגל לנפק גם באולם אימונים ריק. ג'קסון עצמו, אגב, שעבר מדון נלסון (ומהקבוצה המהירה בליגה) ללארי בראון (ולקבוצה האיטית ביותר), דווקא הקפיץ את הממוצעים שלו, וקולע יותר מאי פעם.

ג'ראלד וואלאס, האיש הביוני של הבובקאטס, ראוי לפסקה נפרדת. קשה לזכור מתי בפעם האחרונה השיג סמול פורוורד 11.5 ריבאונדים למשחק, והמספר מתעצם לנוכח העובדה שלואל דנג משיקאגו, ריבאונדר מצוין כשלעצמו והשני בליגה בעמדה שלו, אחרי וואלאס, מוריד רק...7.4. וואלאס, שנאסף כאמור באותו דראפט אקספנשן, היה ידוע עד השנתיים האחרונות כאתלט עצום שנוטה למצבי-רוח ואיבוד ריכוז ולא לגמרי יודע לאן לתעל את האמוציות שלו. תחת בראון הוא השלים את המטמורפוזה שלו, והפך העונה לאחד המועמדים המובילים לתואר שחקן ההגנה של השנה, ואולי אולי, אפילו לאול-סטאר הראשון של הקבוצה.

ועכשיו לחדשות הרעות. במבט קדימה, עולה שלאוהדי הקבוצה – כן, כל השלושה שבהם - אין הרבה סיבות לאופטימיות. לבובקאטס אין שלד צעיר או רוקיז שצפויים לקחת אותם קדימה, והם לא מהווים מוקד משיכה לכוכבים חופשיים נוצצים – אם בקיץ הקרוב, או זה שיגיע אחריו. בנוסף, יש לזכור שמייקל ג'ורדן לא הולך לשומקום בקרוב, ויותר מכך - הוא חושב על הרחבת אחזקותיו בקבוצה. כך או כך, ובין אם העונה הטובה הזו תימשך או תינדף ברוח, מצליחה החבורה של לארי בראון להוכיח, שוב, שהשלם בכדורסל גדול מסך חלקיו, ומזכירה לנו מחדש עד כמה חשובה טביעת אצבע של מאמן להצלחה של קבוצה.