מאמן תחת השפעה

אם פילוסופיית הכדורסל של גיא גודס הייתה מתעצבת בסרביה או בספרד, מדינות הכדורסל המובילות באירופה, אין שום סיכוי שהוא היה עולה למשחק העונה בלי אף שחקן גבוה. אין שום סיכוי שהוא היה מתעקש לבחור במשך שנתיים בשיטה הגנתית כושלת של חילופים אוטומטיים. אין שום סיכוי שבמקום לעבוד על יסודות הגנתיים אמיתיים – עבודת רגליים, סגירת קווי מסירה, סגירה לריבאונד – הוא היה מסתפק בטקטיקות שמטרתן להסוות את החסרונות של שחקניו. אין שום סיכוי שהקבוצה שלו, שמייצגת מועדון עם גאווה ומסורת, הייתה משחקת במשך שנה וחצי באופן כל כך נרפה, על אף שכמעט כל השחקנים התחלפו. אין שום סיכוי שכל זה היה קורה בלי שגודס היה נקרא לשיחה דחופה בחדרו של הג'נרל מנג'ר, שהיה מבהיר לו בוודאי שכך לא משחקים כדורסל אירופי ברמות הגבוהות. שבאירופה שומרים אישית, מרביצים ומנצחים באמצעות אגרסיביות, לא בעזרת כדורסל נסוג, שמאפשר כבר ליריבה שנייה ברציפות של ירושלים לקלוע שלשות באחוזים של צעד וחצי.

קשה לחשוב על מאמן כדורסל ישראלי שזקוק יותר מגודס לפונקציה של ג'נרל מנג'ר, שיוכל לנווט אותו, להתייעץ איתו ולהעמיד אותו במקום מפעם לפעם. כי כשרואים את ירושלים משחקת, מבחינים שלגודס יש הרבה פוטנציאל. מפעם לפעם מבצעת הקבוצה תרגילים שמראים על מחשבה ומקוריות. אלא שדווקא כאן קבור הכלב של גודס, והעונה של ירושלים. בירושלים יש הרבה השקעה בתפאורה שמסביב – הגנות מתוחכמות, התקפה מעניינת, שחקנים אטרקטיביים – אבל הבסיס רעוע. זה קורה מפני שגודס הוא תבנית נוף מולדתו, וליתר דיוק תבנית נוף הענף שלו.

נדמה שגודס, אדם חיובי ומאמן כדורסל עם פוטנציאל, ספח את כל מה שרע בתפיסות שרווחות בכדורסל הישראלי: בואו נבנה קבוצה בלי גבוהים, כי זו ליגה של גארדים; בואו נביא הרבה שחקנים טובים, בלי רכז ובלי שחקני פנים אמיתיים, ואז כבר נסתדר; בואו נחקה את ההגנות המתוחכמות של פיני גרשון, שעבדו עם קבוצת גאוני הכדורסל של שאראס, פארקר ו-וויצ'יץ' – זה בטוח יעבוד עם תומפסון, סימונס, האנטר וששון. בואו נהיה אובר חוכמים, וננסה להעמיס על השחקנים מלא טקטיקה שגדולה עליהם בכמה מספרים; בואו נוכיח שאנחנו יודעים לנהל משחק, ונעשה פאול על שמוליק ברנר 10 שניות לסוף, על אף שאנחנו מובילים ויש ליריבה שתי עבירות לתת.

התפיסות האלה הפכו את משחק העונה של ליגת העל, בין מכבי תל אביב לירושלים, לאירוע מדכדך. שתי הקבוצות שיחקו לאורך חלקים נרחבים של הערב ללא שחקן פנים. מכבי תל אביב, קבוצה עם פוטנציאל לשמור אישית לא רעה בכלל, ברחה ברבע השני כשהיא שומרת אזורית. ירושלים התעקשה על החילופים האוטומטיים שהורגים אותה כל העונה, ונענשה פעם אחר פעם. מכבי קלעה פעם אחר פעם משלוש לא בגלל מזל, אלא מפני שירושלים פשוט נכשלת בכל אלמנט הגנתי אפשרי – נתקעת בחסימות, לא לוקחת ריבאונד, מאפשרת חדירות והוצאות כדור. תזכרו את המשחק הזה בקיץ הבא, כשנבחרת ישראל תתמודד מול איטליה ומונטנגרו, וכנראה תנסה גם היא למחוק את הפערים מהן באמצעות רוח, צלצולים, אזוריות ומץ' אפ זון. זו נבחרת שמייצגת ליגה חלשה ותרבות כדורסל קלוקלת, של ניסיון להסתיר את חסרונות השחקנים במקום לשפר את השחקנים.

לגרשון, האב הרוחני של המאמן הישראלי הממוצע, יש נסיבות מקלות: הוא נמצא על הקווים כבר למעלה מ-30 שנה, ובגילו המתקדם ספק אם ישנה את האני מאמין שלו. לגודס, לעומת זאת, אין הנחות. מאמן כל כך צעיר וחסר ניסיון לא יכול להיות דוגמטי כל כך, לא יכול להרשות לעצמו להתעקש על תבניות שלא עובדות פעם אחר פעם. אם הוא רוצה לשנות את גורלה של ירושלים, ואת גורלו שלו, עליו להגיע לאימון הראשון אחרי המופע המביש בנוקיה עם אסטרטגיה חדשה, נטולת קיצורי דרך. הוא צריך לזנוח את החילופים האוטומטיים, לא לוותר בהגנה גם לשומרים בינוניים – והקבוצה שלו מורכבת ברובה משומרים כאלה – ובעיקר לפשט את העסק. להיגמל ממחלת אימון היתר, האובר קואצ'ינג, שבה לוקים מרבית המאמנים הישראלים, ולחזור לבסיס, לדברים הקטנים שמנצחים משחקים. אם לא יתעשת במהרה, את הלקחים שלו הוא ייאלץ להפיק במקום אחר, הרחק ממלחה.