בלומפילד מזהוב לצהוב

האם יש איש ראוי ממנו לפתוח את האלבום השבועי? בעונת 1991/92 הגיע אלינו אלכסנדר אובארוב מנבחרת חבר העמים והפך לאחד מגדולי השוערים ששיחקו כאן, אם לא הגדול מכולם. 18 שנים אחרי, אובארוב הוא אחד משלנו. הוא מאמן השוערים של מכבי תל אביב, הבן ייבגני הוא שחקן שדה בבני יהודה. השבוע מלאו לשורה 50, ואין מקום שבו הוא מרגיש בבית יותר מישראל. האמת? גם אנחנו מחשיבים אותו לאחד משלנו

מי שהגיע למסיבת ההפתעה של אובארוב שהתקיימה במהלך השבוע הוא לא אחר מאשר אלכסיי מיכאליצ'נקו, החלוץ הגדול ששיתף עמו פעולה בנבחרות ברית המועצות וחבר העמים. בימים שבהם אנו מחכים בדריכות לדעת מי יהיה מאמן הנבחרת הלאומית, כדאי להסתכל על הקריירה של מיכאליצ'נקו על הקווים: מאמן דינמו קייב, מאמן הנבחרת הצעירה, מאמן נבחרת אוקראינה. לתשומת לבם של כל אלה שרוצים את איל ברקוביץ', גימיק שמעולם לא דרך על הקווים במגרשי ליגת העל

הרבה דברי ביקורת נשפכו על האוהדים בצהוב לאורך השנים, אבל אי אפשר לקחת מהם את המסירות והאהבה למועדון. שבע שנים לא זכו הצהובים באליפות, וכנראה שגם השנה הזו תסתיים ללא תואר. אבל מכבי תל אביב נראית בדרך להבראה, מראה סימנים חיוביים של התאוששות, מה שעשוי לגרום להם לשמוח בעתיד על הישגים גדולים יותר מהמקום השלישי

מה יש בה, בבני יהודה, שהיא הפכה לקבוצה מתרפסת? הזהובים לא מצליחים לכבוש מול "הגדולות", ודי אם ניזכר כיצד בשנה שעברה הם הבקיעו שלישיות מול מכבי והפועל תל אביב, כדי לעמוד על גודל הכישלון שלהם העונה. מהרבה בחינות, אלירן עטר הוא הברומטר של בני יהודה - שחקן שעלה לגדולה, שקשרו לו כבר כתרים רבים, שהעונה הזו סומנה עבורו כעונת פריצה ושתקוע על הסקאלה הווירטואלית שבין "פוטנציאל עצום" ל"כישרון עולה". בינתיים, הציפיות לעליית המדרגה, שלו ושל בני יהודה, לא מתגשמות

מי שראה את המשחק אתמול הבין שוב שאלון יפת רחוק מלהיות מושלם. יפת היה צריך להרחיק את דין מורי יותר מפעם אחת ולעתים התקטנן מדי עם השחקנים על המגרש. אבל ליפת יש תכונה אחת שמבדילה אותו כמעט מכל יתר השופטים בליגה - הסמכותיות. לא מתעסקים אתו, גם כשהוא טועה הוא צודק, וכשאתה צריך לתמרן במשך תשעים דקות בין רגעי מחלוקת ושערוריות בפוטנציה, זו תכונה לא מבוטלת

שוער מכבי תל אביב עמד בפני משימה לא פשוטה בתחילת העונה: להתחבב שוב על הקהל בצהוב ועל חבריו לקבוצה החדשה-ישנה. כן, יש לו את הרגעים שבהם הוא אותו שטראובר, צועק ונרגן, מגלגל עיניים בזעם ומעורר אנטגוניזם, אבל אי אפשר להגיד שההגנה שלו לא סומכת עליו. גם ליאור ז'אן מבין שהגערות הללו באות ממקום טוב

אבי נמני אמר בעבר כי מאור בוזגלו ייכנס לעניינים לפי הקצב שתכתיב מכבי תל אביב, ואכן, הקשר המחונן נכנס בהדרגה ובזהירות לעניינים לאחר הפציעה הקשה שממנה סבל. ההדרגתיות הזו עוזרת לבוזגלו לא רק בצד המקצועי אלא גם המנטלי. כרגע הוא נמצא במשבצת האידיאלית, שבה הקבוצה מסתדרת בלעדיו אבל יהיה לה טוב יותר אתו. ציפייה ללא תלות. נראה שגם הוא מרוצה מהסידור הזה

גרף ההתקדמות של אבי נמני שונה מזה של גיא לוזון. בעוד לוזון נמצא על הקווים קרוב לעשור, נמני מאמן את מכבי תל אביב קצת יותר משנה. ובכל זאת, לשניים מכנה משותף: הם יודעים שבקרוב מאוד יגיע השלב שבו יצפו מהם לשחק בליגה של הגדולים באמת. לא לעקוץ מועמדות לאליפות ולחיות על תהילה רגעית, אלא לרוץ בעצמם לעבר התואר. לפעמים נראה שהם בדרך הנכונה, אבל לעתים קרובות מדי הקבוצות שלהם סוטות מהמסלול ומאבדות פוקוס. הגיע הזמן למוצר שיביא את היכולת לידי מיצוי: יציבות