עשור למשחק ההוא

    שקיעה וזריחה

    "רגל אחת בחוץ": כשדייויס מגיע לטמפה ביי ומרינו חייב סופרבול, הדרך של מיאמי והרדסקינס לאטלנטה קצרה מתמיד. האומנם?

    עידן מסר

    "היו שלום, ותודה על כל הדגים"

    (ברכת הפרידה של הדולפינים מהמין האנושי, דאגלס אדאמס, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", 1979)

    פלורידה הייתה מדינת פוטבול מאז ימי השפל הגדול בשנות השלושים. שלוש אוניברסיטאות בכירות – פלורידה בעיר גיינסביל, עם האצטדיון הידוע בשם "הביצה" ("רק הגייטורס יוצאים משם בחיים"), פלורידה סטייט בבירה טלהאסי, וכמובן מיאמי ששיחקה באורנג' בול המיתולוגי – הגיעו להישגים יוצאי דופן בליגת המכללות והפכו למותגים לאומיים. שלושה משחקי בול פופולאריים – הגייטור בול, הסיטרוס בול ובעיקר האורנג' בול – משכו תשומת לב ל"מדינת אור השמש" מדי דצמבר. בשנת 1966 הצטרף המשחק המקצועני לחגיגה כשהציב בדרום המדינה קבוצת אקספנשן, הדולפינס. לאחר שזו היתה לאלופה המהירה ביותר בעידן המודרני (הופעה בסופרבול בעונה השישית, אליפות בעונה השביעית) המשיכה הנהלת הליגה לנצל את הפוטנציאל האדיר הטמון במדינה. קבוצת אקספנשן שניה, הבאקנירס, הוצבה לחופי מפרץ טמפה, ולאחר מכן נוספה קבוצה שלישית, בג'קסונוויל. פלורידה הפכה בעונת 95' לבעלת מספר הקבוצות הגבוה בליגה יחד עם קליפורניה – יותר משתי מדינות הפוטבול ה"מסורתיות", אוהיו וטקסס.

    טוב לדעת (מקודם)

    מיוחד לתקופה: חבילות שחייבים להכיר לטלפון מהיר, איכותי ואמין

    לכתבה המלאה
    תגידו, אתם בטוחים שזה היה רעיון טוב להרים קבוצה בטמפה ביי? סטיב ספורייר בעונה הראשונה הכושלת של הבאקנירס (צילום: AP)

    צירוף של הגרלה, יכולת ומזל הביא את כל שלוש הקבוצות במדינה לפלייאוף 99', והעניק לו נופך נוסף של עניין מקומי. צירוף מקרים מעניין הביא את כל השלוש לשחק באותו יום בסיבוב השני, כאשר מיאמי הגיע לאחר שבוע קצר בעקבות ניצחונה בשלב הוויילד קארד, ואילו טמפה ביי וג'קסונוויל נהנו משבוע מנוחה נוסף. ב-15 בינואר 2000 התמקדו כל העיניים בעולם הפוטבול על מדינת אור השמש, וחזו בזריחתה של קריירה אחת ובשקיעתה של קריירה אחרת. האם היה זה רק צירוף מקרים נוסף, או דרכם של אלוהי הפוטבול לומר לנו משהו עמוק יותר על העידן החדש בפוטבול?

    דן מרינו, שבקושי הספיק להתאושש מהדרייב המכריע שלו בקינגדום (עליו סיפרנו בפרק "שירת הברבורים"), ומהג'ט-לג בעקבות הטיסה הלוך ושוב לפינה הנגדית של ארה"ב, יצא שוב לדרך – הפעם קצרה בהרבה – במעלה כביש 95 אל ג'קסונוויל, לפגוש את הקבוצה מס' 1 בעונה הסדירה. ואילו נורב טרנר והרדסקינס נחתו בנמל התעופה של סט. פיטרסבורג לביקור באצטדיון החדש והפיקנטי, ריימונד ג'יימס, המכונה "הסומבררו החדש". ה-15 בינואר היה עד למשחק הפלייאוף הראשון של הרוקי שון קינג מטמפה ביי ולמשחק הפלייאוף האחרון של דן "הגבר" מרינו.

    כעשרים שנה קודם לכן, בעקבות תסכית רדיו מצליח ברשת BBC, יצא לאור הראשון בסדרת ספרי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". הספר תיאר את חורבנו של כדור הארץ מסיבות מקצועיות ובירוקרטיות, כאשר רק שני אנשים ניצלים ברגע האחרון. לאחר הצלתם מתברר להם כי היעלמותם של הדולפינים מעל פני האדמה סמוך לפני ההשמדה לא הייתה מקרית: היצורים האינטליגנטיים באמת בכדור הארץ צפו את האסון ונמלטו מבעוד מועד, כשהם משאירם אחריהם ברכת פרידה קצרה, אותה ציטטתי בראשית הפרק. אולי זו הברכה המתאימה ביותר לסיום הקריירה של הדולפין הגדול מכולם.

    ברוקס שילד

    לוח משחקי הפלייאוף העניק לסטיבן דייויס שבעה ימים להתאושש מהפציעה באצטדיון קוק. הכוכב הבלתי מעורער של משחק הוויילד קארד, שחיסל את הליונס בפחות ממחצית אחת, חזר לכשירות במהרה. הוא לא רצה להחמיץ את ההזדמנות להלחם על מקום במשחק הגמר. בדיעבד אולי היה מעדיף להישאר פצוע...

    נורב טרנר היה אופטימי למדי לקראת המשחק. בעקבות נצחונו במשחק הפלייאוף הראשון שלו כמאמן ראשי, הגיע לטמפה חדור בטחון, כמו גם שחקניו. הוא לא ראה שום סיבה לסטות מדרכו, הדרך שהביאה לניצחון על דטרויט: השענות על משחק הריצה, עם השלמות אוויריות באחריותו של בראד ג'ונסון. העובדה שוושינגטון ניצחה במשחק הראשון בהפרש 14 נקודות למרות שהק"ב המנוסה מסר בפחות מ-50% דיוק ונחטף פעמיים, רמזה לטרנר שהנוסחה הישנה של הפלייאוף – ריצה, עצירת ריצת היריב ושליטה בשעון – עדיין פועלת. ודאי שתפעל נגד קבוצה עם הרבה פחות כשרון התקפי, ללא מטרות משמעותיות בהתקפת המסירה ועם רוקי מאחורי הסנטר. הוא תכנן להכריע את המשחק במחצית הראשונה, כפי שהיה באצטדיון קוק, תוך השענות חוזרת על יכולתו של דייויס.

    אבל היה אדם אחד ב"סומבררו החדש" שצפה בתשומת לב בשידור המשחק ההוא, ובילה את השבוע האחרון בתכניות ומזימות כיצד לנטרל את משחק הריצה הדורסני של הרדסקינס. שמו היה דרק ברוקס.

    קשה לתמצת במספר משפטים את חלקו של ברוקס בתקומתה של טמפה ביי והפיכתה לכוח הגנתי, אולי אחד הגדולים אי פעם. מדובר בשילוב מושלם של הצד המקצועי והחברתי. טוני דאנג'י, אדם שקט, רגוע ומאוזן, זיהה בברוקס - שנבחר בדראפט שנה לפני הגעתו לקבוצה – הרבה מעצמו, והפך אותו לנציגו על המגרש ובחדר ההלבשה. ברוקס לא היה מנהיג קולני או תוקפני: הוא הוביל על ידי דוגמה אישית, והיווה השפעה מרגיעה על שחקנים צעירים וסוערים כוורן סאפ או ווריק דאן. במשחק עצמו דיבר ברוקס בקול רם מאד: לא בפיו אלא בגופו. התיקולים המרסקים שלו היו לשם דבר בליגה, ורצים אחוריים התעוררו בלילות מסיוטים בהם כיכב.

    התופס המצויין ג'ואי גאלוויי, ששיחק בסיאטל, דאלאס, טמפה ביי וניו אינגלנד, התראיין לקראת סוף תקופתו במדי הבאקנירס ונשאל מהו התיקול החזק ביותר שספג מימיו. "זה קל" ענה גלוויי, "דרק ברוקס".

    "אה, זה היה באימון?", הופתע המראיין.

    "לא" ענה גאלוויי בחיוך, "זה היה כששיחקתי בסיאטל. אני לא זוכר את התיקול עצמו: תפסתי את הכדור, הסתובבתי כדי להתחיל לרוץ, וראיתי אותו מתקרב. הדבר הבא שאני זוכר הוא שעזרו לי לקום. המכה עצמה נמחקה מזיכרוני..."

    ברגים רופפים ב"טמפה 2"

    מאחר שבשיטת ה"טמפה 2" היה הליינבקר האמצעי (הרדי ניקרסון) אחראי בעיקר להגנה נגד מסירות קצרות ובינוניות, הטילו דאנג'י ומתאם ההגנה קיפין את האחריות העיקרית לעצירת הריצה על ברוקס, כשהסייפטי ג'ון לינץ' מחפה עליו. השניים היו הסיבה העיקרית לכך שהבאקנירס דורגו במקום החמישי בליגה בהגנת הריצה.

    ברוקס, כאמור, הבין היטב היכן היה טמון כוחה של התקפת הרדסקינס בעקבות המשחק בסיבוב הראשון, והתמקד כמו קרן לייזר על דייויס. הוא ידע כי שיתוקו של הרץ המצטיין יחסל למעשה את סיכויי האורחים להשיג ט"ד ברד-זון. קיפין הציב את הקורנרבק הצעיר רונדה ברבר על התופס מס' 1 של וושינגטון, מייקל ווסטברוק, והשאיר לקו ההגנה משימה אחת ויחידה – למרר את חייו של ג'ונסון.

    היה זה משחק הפלייאוף הראשון שאירח אצטדיון ריימונד ג'יימס החדש, ומשחק הפלייאוף הביתי השלישי בסך הכל בתולדותיה של טמפה ביי. במשחק הקודם, בעונת 97', באצטדיון הוליהן ימ"ש, משחק אשר סימן את שובה של טמפה לפלייאוף לאחר 15 שנה – ניצחו הבאקנירס את דטרויט. כעת מילאו 65 אלף איש (מעל הכמות הרשמית!) את המתקן החדש, נתלו מתרני ספינת הפיראטים, והמתינו בשקיקה לניצחון שפירושו – חזרה לגמר החטיבה לאחר הפסקה של 20 שנה.

    כבר מהרבע הראשון זכו האוהדים וצופי הטלוויזיה לתצוגת תכלית של ה"טמפה 2" האימתנית. ברוקס שיתק לחלוטין את דייויס, מצא שוב ושוב את הפרצה בין חברי קו ההתקפה של וושינגטון ומנע מהרץ להתקדם מעבר לקו ההתנגשות. ברבר העלים את ווסטברוק ואילו סאפ וקולפפר רדפו כפלוגת פרשים אחרי ג'ונסון האומלל, מכריחים אותו לצאת מהכיס ולברוח היישר אל זרועותיו של האנד סטיב ווייט. מנגד שיחק שון קינג כפי שמצופה מרוקי במשחק הפלייאוף הראשון שלו: בידיים וברכיים רועדות. אין פלא, אם כן, שהרבע הראשון הסתיים בתוצאה 0:0.

    בתחילת הרבע השני הגיעה ההזדמנות הראשונה של ג'ונסון לעשות משהו: הפאנטר של טמפה ביי, מרק רויאלס, הרחיק גרוע והמחזיר הוותיק והמעולה בריאן מיצ'ל ניצל זאת כדי להחזיר את הכדור אל חלק המגרש של הבאקנירס. לפתע ניצב ג'ונסון בפני מגרש קצר יחסית, וה"טמפה 2" היתה רפויה מעט בגלל האכזבה מהפאנט הגרוע. ג'ונסון, שהיה זה כבר משחקו השלישי בפלייאוף, הבין שאם לא עכשיו - אימתי: הוא ירה מייד בכיוון האיום העמוק שלו, אלברט קונל, ולאחר מכן השאיר את הכדור לסטיבן דייויס, שבפעם הראשונה והיחידה במשחק הצליח לעקוף את מחסום ברוקס ורץ ל-12 יארד. ברד-זון נעצרה התקפת וושינגטון, והבועט ברט קונוויי בעט מ-28 יארד כדי להפעיל סוף סוף את לוח התוצאות. התוצאה במחצית היתה 0:3 לאורחים, ונראה היה שלמרות ההצגה הגדולה של ה"טמפה 2" (שהגבילה את וושינגטון ל-125 יארד בהתקפה בלבד), הבעיות הקשות בהתקפה (עליהן עמדנו בפרק "עשרה כוכביא") יכשילו את הבאקנירס.

    ופתיחת המחצית השנייה ודאי לא הוסיפה לאופטימיות של דאנג'י. מיצ'ל, שכשחקן צעיר זכה באליפות תחת המאמן גיבס וכעת היה אחד הוותיקים בשחקני וושינגטון, ניגש להחזרת הקיקאוף של הבועט ההיספני מרטין "אוטומטיקה" גרמטיקה. גרמטיקה בעט את הכדור כמעט מושלם, עד לקו המטרה של וושינגטון – אך ההחזרה של מיצ'ל היתה מושלמת יותר. 100 יארד מאוחר יותר העלה המחזיר את הרדסקינס ליתרון 0:10, כשהוא קובע כבדרך אגב שיא פלייאוף להחזרת בעיטה. היה זה המהלך השלישי של החזרת קיקאוף לט"ד בפלייאוף 99', אחרי "נס עיר המוסיקה" והט"ד של רוג'רס בקינגדום, ואם נוסיף לכך את החזרת הבעיטה החסומה של רון רייס מדטרויט – נגיע למסקנה שלא הייתה זו שעתן הגדולה של קבוצות הבעיטה...

    מה שלא הצליחה התקפת וושינגטון לעשות עשתה במקומה קבוצת ההחזרה, ועד מהרה הצטרפה למאמץ גם ההגנה. שון קינג יצא לדרייב נוסף בניסיון ליצור מומנטום התקפי כלשהו שישאיר את הבאקנירס במשחק. אך מסירתו של הרוקי נחטפה על ידי השחקן המבוגר ביותר על המגרש, דארל גרין, שבגיל 39 לא איבד דבר ממהירותו, חושיו החדים לכדור ותאוות הניצחון. גרין החזיר את החטיפה לקו 36 היארד של טמפה ביי, ושוב השאיר לג'ונסון מלאכה קלה. גם הפעם לא זכתה התקפת וושינגטון להגיע לארץ המובטחת, כשברוקס וניקרסון מנהיגים עמידה עם הגב אל הקיר, מגבילים את הדרייב ל-5 יארד בלבד, ומכריחים את הרדסקינס להסתפק בשער שני של קונוויי, שדייק מ-48 יארד. וושינגטון הובילה 0:13, ותחת השמש החורפית הנעימה לחופי מפרץ מקסיקו נראה היה שהמשחק גמור.

    שון קינג פירוס

    עקרונות הניצחון בפלייאוף, כפי שנוסחו לאורך עשרות שנים, פשוטים וברורים: אל תאבד את הכדור, השג שני מהלכים גדולים בהגנה, התרכז בעצירת רצי היריב, הקפד על משחק הספיישל טים, ואם עלית ליתרון – זלול את השעון. טמפה ביי באקנירס, אלופי בית המרכז והקבוצה מס' 2 בחטיבה, ראו לאורך קרוב לשלושה רבעים כיצד הם מצליחים לעצור את סטיבן דייויס, אך נכשלים בכל שאר התחומים. האם ניתן להתגבר על כישלונות אלה כשההתקפה מונהגת על ידי רוקי שנראה בשלבים מתקדמים של טביעה?

    ב-15 בינואר 2000 ענתה הגנת "טמפה 2" בחיוב על השאלה הזו. היא העלתה את רמת משחקה עוד מעבר לזו של המחצית הראשונה, ובכח הרצון והכישרון השיגה מהפך.

    כבר לאחר השער של קונוויי הוגדרה שוב משימתה הבלתי אפשרית של ההגנה, כשקינג לא הצליח לעשות דבר והבאקנירס הרחיקו. אך בדרייב הבא של וושינגטון חטף לינץ', שבדרך כלל מיעט להגן באוויר, את המסירה של ג'ונסון על קו 27 היארד של טמפה ביי. קינג קיבל עוד הזדמנות, והפעם נעזר בסייפטי של וושינגטון, ליאומונט אבנס, שעבר עבירת פס אינטרפירנס – וקידם את הבאקנירס למרחק 31 יארד, טווח ארוך יותר מכל מסירה שהצליח קינג להשלים באותו יום! מהלך זה שינה את המומנטום במשחק. הוא הביא את טמפה ביי לעמדת שדה נוחה מאד, וקינג, שביטחונו החל לחזור אליו, הוביל את ההתקפה אל קו שני היארד. כאן לא היה צורך להתלבט: הרץ כבד הגוף מייק אולסטט התפרץ דרך קו ההגנה ולראשונה העלה את המארחים על הלוח – סמוך לסיום הרבע השלישי.

    הקהל ב"סומבררו החדש" התעורר. נותר למארחים הרבע האחרון כולו, וכל שנזקקו לו היה ט"ד אחד כדי לנצח. 65 אלף הצופים החלו לדחוף במלוא גרונם את קינג, שהלך וצבר ביטחון מדרייב לדרייב. הרעש הגיע לשיאו כמובן כשעלתה התקפת וושינגטון למגרש בניסיון להחזיר את המונמטום לצדה ולבצע וידוא הריגה בבאקנירס. ג'ונסון לקח את הכדור מהסנטר ונסוג לאחור לניסיון מסירה – וספג סאק שני של סטיב ווייט, שגרם לו להשמיט את הכדור, עליו עט מייד וורן סאפ. כדור של טמפה ביי, איבוד שני של וושינגטון במחצית השנייה, ושוב – הזדמנות לקינג להראות לדאנג'י שהוא ראוי להיות הק"ב הפותח.

    תוך שהוא מנצל את ההפתעה והאכזבה מייד בעקבות איבוד הכדור, ובטרם הספיקה הגנת וושינגטון להתארגן, מסר קינג את הכדור החשוב ביותר במשחק עד כה, 17 יארד לתופס מס' 1 (על הנייר) שלו, ברט אמנואל. קינג לא הותיר לרדסקינס זמן לנשום כשמצא באגף את ווריק דאן לעוד מסירה, הפעם של 13 יארד. עמוק בתוך הרד-זון, כשהקהל יוצא מגדרו, ניסה אולסטט לקדם את הבאקנירס לעבר דאון ראשון לט"ד. שלושת הניסיונות הראשונים נכשלו, ודאנג'י, שהיה ער לחשיבות הרגע ולזמן ההולך ואוזל, הורה על ניסיון בדאון רביעי. אולסטט דחף, דחף – ועבר. ריצה שלו לחמישה יארד העמידה את התקפת טמפה ביי על קו שלושה היארד.

    הצופים השתתקו, מקפידים שלא להפריע להאדל של קינג ולספירת הסנאפ שלו. הק"ב הצעיר נעמד מאחורי הסנטר, מסר את הכדור ללא שהיות מרגע הסנאפ – ומצא את הטייט אנד החוסם של הקבוצה, ג'ון דייויס, בפינת האנד זון. ט"ד המסירה הראשון של קינג בפלייאוף הגיע בעיתוי מושלם, וגרמטיקה הבקיע את הבונוס וקבע 13:14 לטמפה ביי.

    לוושינגטון נותרה עוד הזדמנות סבירה לנצח, וכל שנזקקה לו היה שער שדה. ג'ונסון הוביל את ההתקפה מעבר למחצית המגרש, אולם לפני שהגיע לרד-זון נעצר שוב ע"י ברוקס וחבריו, שהתחפרו וסרבו לסגת. העמדה האחרונה של ה"טמפה 2" ביום מזהיר במיוחד חייבה את הרדסקינס לבעוט ממרחק של 52 יארד. קונוויי ניגש אל מאחורי קו ההתנגשות, וג'ונסון, בתפקיד המחזיק, כרע על הדשא. את הכדור היה אמור למסור הלונג-סנאפר, דן טורק, אחיו של הפאנטר מאט. טורק מסר גבוה ולא מדויק, ג'ונסון לא הצליח להשתלט ולהכין את הכדור לבעיטה – וטמפה ביי ניצחה בנקודה אחת, וקיבלה כרטיס לגמר החטיבה. הבכורה של אצטדיון "ריימונד ג'יימס" ושל שון קינג הוכתרה בהצלחה, במשחק קשה ביותר.

    התעלות הגנת הבאקנירס באה לידי ביטוי בשורה הסטטיסטית. לאחר שאפשרו רק 125 יארד בהתקפה במחצית הראשונה, הגבילו ברוקס, סאפ ולינץ' את וושינגטון ל-32 יארד בלבד במחצית השנייה. הסובל העיקרי היה דייויס, שמלבד הריצה שלו ל-12 יארד השיג 25 יארד ב-16 נשיאות.. ג'ונסון מסר באחוזים טובים אך השיג רק 150 יארד ללא ט"ד ועם החטיפה של לינץ'. לעומתו צבר קינג 157 יארד באחוזים גרועים, עם חטיפה אחת ועם הט"ד המכריע. התקפת הריצה של טמפה ביי, בדרך כלל החלק החזק שלה, השיגה רק 44 יארד במשחק כולו.

    אבל עדיף לחיות מכוער מלמות יפה, כדברי הפילוסוף ד"ר אלון מזרחי, ובשורה התחתונה קינג ניצח את ג'ונסון, והיה לרוקי הראשון שמנצח משחק פלייאוף מאז שנת 76' (פאט היידן מהראמס). נצחונו של קינג על ג'ונסון היה ניצחון פירוס אירוני: איש לא יכול היה לנחש זאת בשעתו, אך כעבור שנה וחצי בלבד ידיח אותו ג'ונסון עצמו את קינג ממשרת הק"ב הפותח של טמפה ביי, ויזכה להוביל אותה לסופרבול, בעוד קינג צופה בעגמומיות מהספסל.

    הצהרה מהדהדת

    מאז ניתן לעיר ג'קסונוויל הזיכיון לקבוצה בליגה המקצוענית, הייתה הגישה הכללית כלפי הקבוצה החדשה מסתייגת, מעט מתנשאת, ולעתים מתעלמת. השוק הקטן של האזור, היעדר רקע של ספורט מקצועני מכל סוג שהוא, אוכלוסיה של גמלאים שלא נחשבת לכר נוח לצמיחת בסיס אוהדים, ואלמוניותה של העיר עצמה – נראו לרבים כצירוף המוביל לכישלון ידוע מראש. גם כאשר הצליח המאמן/מנכ"ל טום קאפלין לבנות במטרופולין הרביעי של פלורידה קבוצה מנצחת, וגם כאשר הציגה קבוצה זו את הפוטבול האטרקטיבי וההתקפי ביותר בליגה, המשיכו התקשורת הארצית ובעקבותיה חובבי הפוטבול כולם להעמיד פנים כאילו אין קבוצה בשם ג'אגוארס בליגה. במהלך העונה המצוינת שהסתיימה במאזן 2:14 ניתן היה לראות שלטים מתריסים ומלאי רגשי נחיתות ביציעי אצטדיון "אולטל", מתקן ענקי (75 אלף מקומות) שנראה גדול בשתי מידות על העיר והקבוצה ה"קטנות". משפטים כמו "תתעוררי אמריקה, הטורקיז הוא אמיתי", המתייחסים לצבע הייחודי של מדי הקבוצה ולזלוזל החיצוני בהצלחתה היו חזיון נפרץ שנקלט במצלמות הטלוויזיה. אלא שלמרבה הצער נמנעו הרשתות הארציות מלשדר את המשחקים מחוף לחוף, כך שהשלטים האלה נותרו באותה אפלולית שאפפה את הקבוצה כולה. שחקני הקבוצה קופחו גם בבחירות סוף העונה לפרובול ולאול פרו. יחס זה גרם לכך שלסיבוב השני של הפלייאוף, בשבת שמשית וחמימה בצפון פלורידה, התייצבה הקבוצה הביתית במצב ייחודי ביותר: אנדרדוג עם המאזן הטוב בליגה.

    קאפלין ודאי לא הצר על המצב: הוא נהנה ממנו. לאחר שהדהים את הליגה כולה במסע הפלייאוף הלא ייאמן שלו בעונת 96', עם שני ניצחונות חוץ בלתי מתקבלים על הדעת בתנאי חורף בבפאלו ובדנבר, ידע המאמן היטב את כוחה של מנטאליות האנדרדוג. לא הייתה דרך טובה יותר להחדיר מוטיבציה בחניכיו מאשר לחשוף אותם לתקשורת הארצית שציירה את הג'אגוארס כסטטיסטים בהצגה של דן מרינו הגדול מכולם – אותו מרינו שקבוצתו סיימה את העונה הסדירה עם חמישה ניצחונות פחות מג'קסונוויל.

    אצטדיון "אולטל" (שבהתאם לאלמוניות הכללית של הקבוצה נקרא על שם חברת תקשורת בלתי ידועה מ...ארקנסו) היה מעין "מפלצת פרנקנשטיין": הוא נבנה על חורבות ה"גייטור בול", מתקן ותיק של פוטבול מכללות עם תכולה סבירה של 40-50 אלף צופים. "אולטל" היה פרויקט שאפתני בהרבה, והוא גדל מעל וסביב רוח הרפאים של ה"גייטור בול" עד שהיה לאחד הגדולים בליגה. הבעיה הקבועה הייתה למלא אותו: במהלך העונה, למרות היכולת הגבוהה שהציגו הג'אגוארס, עבר מספר הצופים את ה-70 אלף רק פעם אחת, ולעתים קרובות היה רק מעט מעל ל-60 אלף (כיום, כשהג'אגוארס מתאמצים להביא 40 אלף איש למשחק ביתי, הם עוד יכולים להתגעגע למספרים האלה, כמובן).

    אבל ב-15 בינואר 2000 נענו אוהדי ג'קסונוויל לקריאה, ובאו בהמוניהם לתמוך בקבוצה. מובן כי הצטרפו אליהם גם אלפי תושבי מיאמי, שנסעו כמה שעות במעלה כביש 95 כדי לראות אולי את המשחק האחרון של אלילם מרינו. ה"אולטל" היה מלא מפה לפה, והבעלים וויין וויבר יכול היה לנשום לרווחה ולהאמין שלפחות לפי שעה הוכיח שיש קיום לפוטבול מקצועני גם בצפון פלורידה.

    התפאורה, אם כך, היתה מוכנה, התקשורת הארצית נכחה בהמוניה – בלית ברירה, והג'אגוארס התכוננו למשחק שיהווה הצהרה ברורה וחדה שתישמע מחוף לחוף: "אנחנו הקבוצה הכי טובה בליגה, ולא מעניין אותנו אם שמעתם עלינו או לא".

    אנטומיה של החמצות

    עשר שנים חלפו מאז תלה מרינו את נעליו והפך לפסל בפתח אצטדיון הדולפין. התעלומה טרם נפתרה: כיצד אירע שהשחקן אולי המוכשר ביותר בעמדתו בכל הזמנים לא זכה לענוד על אצבעו טבעת אליפות?

    הזיכרונות מחזירים אותנו ל-20 בינואר 1985, לאצטדיון סטנפורד ז"ל בקמפוס המפורסם בצפון קליפורניה, שאירח בפעם הראשונה והאחרונה את הסופרבול. סופרבול XIX היה המשחק המייצג והחותמת הרשמית על עידן המסירה בליגה: הוא עימת שתי קבוצות ששינו באופן מוחלט את התקפתן והתאימו אותה למשחק האווירי הדומיננטי. אחת כבר זכתה באליפות מפתיעה בזכות השיטה החדשה שלה, שתכונה לימים "החוף המערבי"; השנייה הצליחה להגיע לסופרבול כבר בעונה השנייה ליישום השינוי – שינוי שנבע כולו מאישיותו ותכונותיו של הק"ב הצעיר.

    מיאמי, קבוצת "אולד סקול" עם מאמן "אולד סקול" – השני בליגה מבחינת ותק אחרי טום לנדרי מדאלאס – הפכה לאחר 18 שנה לקבוצת מסירה דומיננטית. היא הגיעה למשחק כקבוצה הראשונה בהיסטוריה שהשיגה יותר מ-5,000 יארד במסירה, כולם, כמובן, של מרינו, שגם קינח בשבירת שיא הט"ד העונתי ב-33% - מ-36 ל-48. התקפת המסירה ה"אנכית" של מיאמי התעמתה עם התקפת המסירה המתוחכמת והמחושבת של סן פרנסיסקו בהנהגת הק"ב ג'ו מונטנה. כשהתפזר העשן התברר שהמוח גבר על הכוח: המסירות הקצרות של הניינרס עקפו את הטילים של מיאמי. הגנת סן פרנסיסקו הצליחה להגביל את מרינו לט"ד אחד בלבד (עם שתי חטיפות) ורייטינג 67. לעומת זאת הצליח מונטנה להפגין יכולת "מרינואית" וסיים עם 330 יארד, 3 ט"ד ורייטינג 127, בדרך לתואר השחקן המצטיין השני שלו.

    לאחר ההפסד הצורב 38:16 חשב מרינו בן ה-23: "אני עוד צעיר, ותהיינה לי הזדמנויות רבות נוספות לזכות באליפות. אין מה להתרגש". 15 השנים הבאות הוכיחו לו שוב ושוב כמה טעה, כמה ההזדמנות לנצח בסופרבול יכולה להיות חמקמקה וחד פעמית. בעוד מונטנה חוזר עוד פעמיים לנשף הגדול וזוכה בשתיהן, נחסם מרינו בשלבי הפלייאוף השונים ולא הצליח לשחזר את החוויה של ינואר 85'.

    בעונת 85' היו אלה הפטריוטס המפתיעים, שניצחו באצטדיון ג'ו רובי החדש (לימים אצטדיון הדולפין) בדרך להשפלה בסופרבול נגד שיקגו. בעונת 90' הפסיד מרינו לבן מחזורו, ג'ים קלי, בשלג של בפאלו – וראה בטלוויזיה את קלי והבילס מפסידים בשנייה האחרונה לג'איינטס. כעבור שנתיים היה זה תורו של מרינו לארח את קלי ושוב ספגו הדולפינס הפסד ביתי כואב (הבילס, כמובן, הובסו בסופרבול נגד "השלישייה"). השיא היה בעונת 94', כאשר מרינו היה בטוח שהוא חוזר לסופרבול – אך ניגף בנקודה אחת בפני קבוצה בינונית של הצ'ארג'רס (שהמשיכו הלאה כדי לעשות מעצמם צחוק נגד הניינרס). המכות המשיכו לנחות: שוב הפסד בשלג בבפאלו בעונת 95', תבוסה ניצחת בפוקסבורו בעונת 97', ולקינוח – השפלה 38:3 במיילהיי בעונת 98' כאשר אלוויי הנחית נוק אאוט למרינו, והמשיך לזכייה שניה ברציפות בסופרבול.

    במידה רבה חש מרינו בגבו באותו יום לא רק את הדחיפה של אוהדי הדולפינס. אומת הפוטבול כולה ציפתה ממנו לחקות את בן מחזורו ולרכב אל השקיעה כשעל אצבעו טבעת. לא צריך שתיים – אחת תספיק. ואולי רק חזרה לסופרבול עצמו, אותו מעמד שלא זכה לחוות מזה 15 שנה?

    הניצחון הגדול בקאמבק ברבע הרביעי בקינגדום הרועש והגועש מילא את מרינו באופטימיות כמוה לא חש מאז עונת 94'. הוא היה נחוש בדעתו שלא לחזור על החוויה ההיא – אלא דווקא לשחזר את ההצלחה מהשבוע שעבר, אותו ניצחון חוץ היסטורי שהאדרנלין בעקבותיו טרם התפוגג מגופו בזכות השבוע הקצר.

    הקייטנה של ברונל

    מול מרינו וההיסטוריה התייצב מארק ברונל, בוגר "הקייטנה של הולמגרן" והק"ב הפותח של ג'קסונוויל מאז עונת הבכורה של הקבוצה. לא הייתה זו עונה סטטיסטית גדולה של ברונל, אך המאזן המעולה של קבוצתו הספיק כדי לתת לו כרטיס חינם לפרובול בהוואי. מול המחזה הנדיר של "אולטל" המלא עד אפס מקום עלה הק"ב השמאלי למגרש מלא בטחון עצמי ובטחון בשחקני ההתקפה שלו. קאפלין, שרצה לא פחות מהשחקנים לשחרר הצהרה לאומה, הסיר מעליו את הרסן והעניק לו צ'ק פתוח למשחק אגרסיבי ומשוחרר מכבלים טקטיים. מאחר ששתי ברכיו של הק"ב (שבעבר נודע כק"ב "רץ" בסגנון סטיב יאנג הצעיר) היו פצועות, היה ברור שבמשחק זה יתפקד כמוסר מתוך ה"כיס" בלבד.

    עוד בטרם הספיק מרינו להתרגל לאווירה באצטדיון כבר היו הג'אגוארס בעיצומו של דרייב דורסני שנראה בלתי ניתן לעצירה. תשעה מהלכים, 73 יארד – ושתי מסירות לג'ימי סמית' מלך התפיסות, אחת ל-41 יארד כדי להגיע לרד-זון, והשניה ל-8 יארד כדי לעלות ליתרון 0:7. הקהל ב"אולטל" השתולל, מריח דם במים (כמו כריש המריח דולפין פצוע...) ודורש עוד.

    מרינו עלה למגרש כשציפיותיו לפתיחה מוצלחת התבדו מראש – ונראה מסורבל ומבולבל כבר במהלך הראשון שלו. דומה היה שאיש לא התפלא כאשר חטף ארון ביסלי את המסירה. הג'אגוארס נעצרו הפעם על ידי הגנת מיאמי המהוללת ומייק הוליס הבקיע מ-45 יארד. מרינו עלה שוב למגרש מרוגז ומתוסכל, אך מסירותיו לא מצאו את התופסים של מיאמי והפאנטר טום האטון עלה למגרש. כאן אירע הדבר החיובי הראשון (והאחרון?) מבחינתה של מיאמי במשחק: האטון העיף פגז ארטילרי למרחק 57 יארד וברונל נאלץ לפתוח את הדרייב הבא על קו 9 היארד.

    אין בעיה, אמר ברונל, הניח את הכדור בידיו של הרץ פרד טיילור וצפה בהנאה כיצד הוא שורף את קו האורך הימני. 90 יארד, ט"ד – והתוצאה 0:17 לג'קסנווויל עוד לפני תום הרבע הראשון. היה זה ט"ד הריצה הארוך ביותר בתולדות הפלייאוף.

    בעוד ג'ימי ג'ונסון מנסה למצוא עצה עם מרינו על הקווים כיצד להתמודד עם הפתיחה המטורפת של הג'גוארס, ובעוד הפרשן דן דירדורף מנסה למצוא מילים בתא השידור כדי להסביר את המתרחש, עלתה הגנת ג'קסונוויל עם עיניים שטופות דם לדרייב הבא כדי להראות שגם היא באה מוכנה למשחק. צייד הק"ב הבכיר שלה, טוני ברקנס, השיג סאק על מרינו, גרם להשמטת הכדור ונפל עליו – כדור של ג'קסונוויל. שחקני הקבוצות סברו שהמהלך הסתיים ושחקני ההתקפה ההמומים של מיאמי – שרובם טרם הספיקו אפילו להזיע – ירדו לעבר הספסל. ברקנס החל לרקוד ולהשתולל, מלהיב את הקהל ביציעים, כשלפתע חש דחיפה חזקה בגבו. הוא הסתובב וראה את הליינבקר ברייס פופ, שצרח עליו: "טוני, אידיוט! אף אחד לא נגע בך!". לאחר כמה שניות של תדהמה הבין ברקנס את כוונת חברו ורץ 16 יארד לאנד זון של מיאמי. ט"ד – והרבע הראשון הסתיים בתוצאה המדהימה והבלתי צפויה 0:24 למארחים.

    האם החלפת צדי המגרש תביא לשינוי בהתקפת מיאמי? ממש לא. מרינו שוב לא הצליח לעשות דבר, האטון הרחיק את הכדור עד לקו ה-47 של ג'קסונוויל, וברונל התקדם מעבר לקו מחצית המגרש. כאן נזכרה הגנת מיאמי לראשונה שהיא הטובה בליגה, והאנד קני מיקסון הפיל את ברונל. דאון שלישי ל-14 יארד – האם המומנטום של המשחק ישתנה סוף סוף? לטיילור היתה תשובה נחרצת: הוא תפס את מסירת הסקרין של ברונל ורץ איתה 39 יארד – ט"ד שני במשחק לטיילור, ויתרון 0:31 לג'אגוארס. חלפו רק 12 שניות ברבע השני.

    כאן ידעו כולם שהמשחק גמור. מרינו איבד תקווה, ג'ונסון משך בכתפיו, השדרים עברו לנמנום, ורק הקהל המקומי דרש עוד – והשחקנים נענו. לאחר עוד כישלון של התקפת מיאמי, ניסה האטון להרחיק – והרוקי קורי צ'מברליין חסם את בעיטתו. כריס הוורד השתלט על הכדור והגיע עד לקו 21 היארד של מיאמי לפני שהופל.

    ברונל, שקיבל עמדת שדה מעולה, הופל על ידי טים בוואנס ומצא עצמו שוב בדאון שלישי ל-14 יארד. הפעם החליט קאפלין לא למסור, והכדור הועבר לרץ המחליף ג'יימס סטוארט – שרץ איתו 25 יארד לאנד זון.

    בשפל תחתיות

    הסיוט רק נמשך ונמשך. ביסלי חטף עוד מסירה של מרינו; אוטרי דנסון הפיל את הכדור, דונובן דריוס השתלט עליו - וג'קסונוויל קיבלה את הכדור על קו 7 היארד של מיאמי, במצב בטוח להשגת נקודות נוספות. מרינו ההמום הביט לעבר הקווים מעבר למגרש – ולתדהמתו ראה הצהרה נוספת מטעמו של קאפלין: התקפת ג'קסונוויל עלתה למגרש ללא ברונל וטיילור. הג'אגוארס שידרו מסר רם וצלול לכל המדינה, לכל מי שזלזל בהם או התעלם מהם או ניסה להמעיט מהישגם בעונה הסדירה: אנחנו נגיע לגמר החטיבה גם עם ההרכב השני שלנו. אנחנו הטובים מכולם.

    הפעם התעלתה שוב הגנת מיאמי, והק"ב המחליף ג'יי פידלר נחטף על ידי קלווין ג'קסון בתוך האנד זון. שוב לא היה בכך כדי לסייע להתקפת מיאמי חסרת הסיכוי: הרץ ג'יי ג'יי ג'ונסון תוקל על ידי הסייפטי הוותיק קרנל לייק, השמיט את הכדור, ומייק הוליס הבקיע שער נוסף שקבע 0:41.

    מרינו ניסה לארגן את השורות על ספסל הדולפינס. הוא אסף את חבורת התופסים שלו וצעק עליהם: "אתם לא משלימים את מסלולי הריצה שלכם! תבצעו את המהלך עד הסוף!". הוא ידע שהובס, אך היה נחוש בדעתו לא להיכנע ללא קרב. הסטטיסטיקה האישית המשפילה שלו עד אותו רגע – 3 מ-11 ל-12 יארד עלובים ושתי חטיפות – הייתה סטירת לחי מצלצלת, וגאוותו נפגעה. צעקותיו של דן "הגבר" עזרו לבסוף, כאשר הוביל "תרגיל שתי דקות" בסיום המחצית והתקדם 80 יארד (מתוכם 79 באוויר) עד לט"ד (מסירת 20 יארד לגדסדן). שריקת הסיום של המחצית גאלה את הדולפינס לזמן מה מהסבל, אך עדיין הייתה לפניהם מחצית שלמה – ובפיגור 41:7 ודאי שאפו להיות בכל מקום אחר מלבד ב"אולטל".

    ג'ונסון החליט שלא להכריח את מרינו להשפיל את עצמו במחצית השנייה. הוא העלה את דיימון היוארד למגרש ושני המחליפים התמודדו זה מול זה. הקהל המקומי שר שירי הלל לג'אגוארס, צלמי הטלוויזיה חיפשו יפהפיות ביציעים, פידלר מסר לעוד שני ט"ד ברבע השלישי (אחד מהם לג'ימי סמית' ל-70 יארד), ג'יי ג'יי ג'ונסון השמיט עוד כדור, קאפלין, באקט נוסף של השפלה מכוונת העלה למגרש את הק"ב השלישי (ג'ונתן קווין) והרץ השלישי (כריס הווארד, שביצע מהלך חשוב בספיישל טים בתחילת המשחק), והווארד גם השיג ט"ד נוסף – וקבע את התוצאה הסופית, 7:62 למארחים.

    מרינו ישב במשך כל המחצית השנייה על ספסל מיאמי כשמבט ריק בעיניו. לא זו בלבד שחלום האליפות נגוז סופית, נפל בחלקו ה"כבוד" להיות חלק מתבוסת הפלייאוף הגדולה ביותר בעידן המודרני – ההפרש הגבוה ביותר מאז ניצחו "מפלצות המידוויי" משיקגו את וושינגטון 0:73 בעונת 1940. הקריירה שלו הסתיימה בדרך הגרועה ביותר שאפשר היה לדמיין. השמש שקעה מעל "מדינת אור השמש, אך במקום לרכב לתוך השקיעה על סוס לבן – היטלטל מרינו בחזרה למיאמי על סוס שחור כפחם.

    מן העבר השני חגגו הג'אגוארס ואוהדיהם את ההישג יוצא הדופן: 55 נקודות הפרש, 520 יארד בהתקפה (טיילור עם 135 על הקרקע, סמית' עם 136 באוויר), שבעה איבודי כדור שכפתה ההגנה, וחשוב מכל – הכרה כלל ארצית במעמדם כקבוצה המצטיינת של עונת 99'. עוד משחק אחד ב"אולטל" והאוהדים יוכלו כבר לארוז למסע הקצר לאטלנטה. החגיגות המשיכו כל השבוע, והיה בהן אות מבשר רעות: מזעם ועלבון של אנדרדוג עברו הג'אגוארס באחת לזחיחות ויוהרה של אצולה ותיקה. הם עמדו לשלם על כך ביוקר.

    *בפרק הבא – פצצות חכמות

    חבל שזה נגמר ככה. מרינו יורד מהמגרש בפעם האחרונה בפלייאוף (צילום: AP)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully